אחת הקביעות הבולטות של המלחמה היא "באין ממשלה יש עם", וזה כנראה נכון גם בכל הקשור בתיעוד הזוועות ב־7 באוקטובר, לצד סיפורי הגבורה שנולדו בעקבותיהן. אנשים פרטיים שפשוט לקחו מצלמה ויצאו בשליחות עצמם לתעד ולהנציח את האירועים.
"גם בתחום התיעוד קורה לנו במלחמה מה שקרה בשאר התחומים – התארגנויות עצמאיות של אזרחים שהקדימו את המוסדות והממשלה", אומרת רותי פרנסדורף, דוקומנטריסטית ומתעדת עצמאית, שמדריכה מוסדות באופן שבו יש לתעד אירועים. "הרבה אנשים שמעולם לא עסקו בתיעוד הרגישו שזה מה שצריך לעשות כבר ב־7 באוקטובר".
כשבועיים לתוך המלחמה פרנסדורף הקימה את "פורום מובילי יוזמות תיעוד במלחמה", שחברים בו כבר מאות יוצרי דוקו ואנשי המילה הכתובה, מראיינים ומתעדים ואנשי ארכיון ומוזיאונים, פסיכולוגים ומשפטנים, שמסייעים להבין מה מותר ומה אסור לחשוף. יש גם פנסיונרים שכותבים סיפורי חיים ומגיעים לתעד את הניצולים ועורכי וידיאו ואפילו קלדניות מהכנסת שביקשו להתנדב ולהקליד את העדויות. כל אחד עוזר בדרכו, וההיסטוריה נכתבת ומתועדת מלמטה, בלי הממשלה, בלי שום הנחיה, על ידי האזרחים.
כולם רוצים להיות שותפים ולספר את הסיפור הבלתי ניתן לעיכול של זוועות השבת השחורה, שעוד ממשיך ונכתב, ולכן מדובר בתיעוד מעומק התופת, תוך כדי שהתותחים עדיין רועמים.
לבנות את התמונה
רבים, כאמור, הבינו שהתיעוד הוא קריטי והפכו מתעדים של הרגע. "גם כיוון שהתיעוד משרת את המטרות של כולנו בהסברה, בתקשורת העולמית", פרנסדורף מסבירה, "אבל גם כיוון שהוא אקוטי בניסיון לייצר קודם כל עבורנו משמעות ופשר של מה שקרה. כשאנחנו מחברים בתודעה עדויות מהשטח של אזרחים, שוטרים או חיילים, שורדים או נפגעים, מצרפים לזה צילומים של הרס, ביזה, בתים שרופים, מחברים עם עדויות כתובות מפיהם של מי שהיו שם – אנחנו בעצם מייצרים לעצמנו תמונה הרבה יותר מלאה של האירוע. ומבחינתי, זה גם התפקיד של פורום התיעוד שהקמתי: לאפשר את ריבוי הנרטיבים האלה, שזה משהו חדש לחלוטין מבחינת הגישה לתיעוד, שהוא תהליך מאוד מורכב בדרך כלל".
אבל פה דילגנו על המורכבות וקפצנו לעין הסערה.
"נכון, ולכן היה לי ברור שכאשר מדובר ביוזמות אזרחיות זה בא מהלב. אנשים לא נקראו לדגל, כל אחד ירד לשטח והתחיל לתעד".
איך החלטת להקים את הפורום?
"בלילות הראשונים גם אני, כמו כל המדינה, לא יכולתי לישון. רציתי לצאת לתעד כי זה מה שאני עושה. מיפיתי את כל מי שמתעד, וברגע שראיתי את הווליום שמיוצר בעשרות מיזמי תיעוד פרטיים, הבנתי שיש פה משהו אחר, צורך אחר. כשאנחנו עוברים חוויה קולקטיבית קיצונית שכזו, עצם התיעוד העצמאי מכניס את האזרח הקטן לתמונה הגדולה, שם אותו במקום של מי שחווה את ההיסטוריה אבל גם של מי שמנציח אותה".
ואכן, מבחינה היסטוריוגרפית מעולם לא תיעדנו בישראל מלחמה בזמן אמת. המלחמות הגדולות הקודמות תועדו בדיעבד, למשל פרויקט "דור תש"ח", שקם שנים אחרי המלחמה ועסק בתיעוד הזיכרונות, או פרויקט התיעוד של מלחמת יום הכיפורים, ששיאו ממש השיק לשבת השחורה עם אין־סוף סרטים, סדרות, ספרים, אלבומים ומפעלי הנצחה. בזכות המרחק מתאפשרת גם התייחסות לטראומה שנצברה. כלומר, לעומת המלחמות הקודמות שתיעדנו מתוך הזיכרון – האישי או הקולקטיבי – הרי שאת המלחמה הזו אנחנו מתעדים תוך כדי שהיא מתקיימת.
"אנחנו לא מפענחים ופורמים את חוטי הזיכרון, אלא בונים את הזיכרון של העתיד, וזה ההבדל", מסבירה פרנסדורף. "האזרח הקטן יורד לשטח עם מצלמה מתוך הזדהות עם הסיפור ורצון לשאול מה קרה לנו. אנשים גם מבינים שאם לא נתעד, לא תהיה לנו היכולת להתמודד רגשית עם מה שקורה לנו ולבנות את עצמנו מחדש".
ד"ר רוני מיקל אריאלי מהאוניברסיטה העברית, שותפה בצוות ההיגוי שהקים את הפורום, היא היסטוריונית תרבותית שעוסקת בתיעוד רצח עם בשואה ובאפריקה. לדבריה, התיעוד שנעשה על ידי האזרחים הוא קפסולת ראיות והנצחה עבור הדורות הבאים. ולגבי הטענה שהתיעוד לא נעשה בצורה מספיק מקצועית ולכן לא ישמש את ישראל במאבקים משפטיים והסברתיים שונים, היא אומרת: "קמנו כגוף ניטרלי שלא אומר לאף מתעד כיצד לפעול, אבל כגוף מקצועי שיודע להדריך כיצד לעשות תיעוד נכון לצרכים שונים".
כמה יוזמות תיעוד את מכירה כבר?
"יותר מ־70 יוזמות שכוללות עדויות כתובות ומצולמות, ארבעה סרטי דוקו שיצאו לדרך וציירים שמציירים את השורדים או החטופים. יש יזמים מתוך הקיבוצים שמתעדים את מה שנשאר. החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב מעלים לארכיון את כל העדויות שנמצאות ברשת. חברה אלינו הספרייה הלאומית שהחלה לייצר מאגר תיעוד לאומי לטווח הארוך. אנחנו בונים מאגרי מרואיינים מכל היוזמות השונות כדי שיהיה אפשר בחיפוש פשוט להגיע לכל אחד".
ומה עם השימוש בתיעוד לצורך משפט בינלאומי?
"זה נושא מאוד מורכב. התיעוד שנעשה על ידי המשטרה, זק"א והצבא הוא סגור בדיוק מהסיבה הזו. כדי שראיות שנאספות ישמשו במשפט בינלאומי כפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הן צריכות לעמוד בכללים ברורים. למשל, כבר במעמד גביית העדות לכלול הסכמה של העד להעביר את דבריו לחקירות משפטיות מקומיות ובינלאומיות".
ומן הסתם זה נעשה בליווי משפטי צמוד מטעמכם.
"בפועל, אנשים פרטיים גבו עדויות כבר מהיום השני למלחמה. זה קרה בקצב הייטק, אבל אספנו משפטניות ומשפטנים שלקחו על עצמם להכין טופס הסכמה מדעת".
מקום בהיסטוריה
לא רק תומכי משפט מסייעים למתעדים, גם תומכים מתחום הפסיכולוגיה. כך למשל יוצרי "עדות 710", שמצלמים עדויות של שורדים מהעוטף, קיבלו טיפ מפסיכולוגים: לשאול את המרואיינים לא רק מה קרה בשבת השחורה, אלא גם שאלות על חייהם לפניה. וזו מהסיבה שהאירועים הנוראים של השבת השחורה יצרו אצלם וגם אצלנו שבר בהוויה. אי־אפשר לתפוס מה שקרה לנו או להאמין לזה. אי־אפשר להתמודד עם זה. רגע אחד היינו בבית במיטה ורגע אחד אנחנו נלחמים על חיינו. רגע אחד אנחנו רוקדים במסיבה ורגע אחד נחטפים לעזה.
את השבר הזה נצליח לחבר מחדש רק אם נתעד את מי שהיינו לפני ואת מי שהיינו בתוך ההתרחשות. מתי טראומה הופכת לפוסט־טראומה? כשאין לנו את היכולת לחבר בין מה שקרה קודם לבין מה שקרה אחר כך.
"באופן כללי, כשאדם מספר את סיפורו הוא יושב מול מישהו שמעוניין לשמוע ורוצה לדעת", אומרת פרנסדורף. "בשיתוף יש כוח עצום, זה נותן למרואיין מקום בהיסטוריה, בעולם. תיזכרי באנשים שמספרים איפה הם היו בהכרזת המדינה או בנפילת התאומים. וכאשר זה אדם שהסיפור שלו נוגע לכל האזרחים במדינה בנקודה משמעותית, אז תכפילי את זה בעשרה מיליון. זה מה שהפורום מנסה לעשות – זה לא רק שאנחנו אזרחים שמתעדים את ההיסטוריה וכותבים אותה בזמן אמת, כשהדברים עוד קורים, זה גם תיעוד שהוא בזמן הטראומה, שאין לנו ניסיון בו. אנחנו רוצים את ריבוי הסיפורים. כי אין אמת אחת, וככל שנספר את מה שקרה למדינת ישראל מזוויות שונות, כך ניטיב עם עצמנו ועם היכולת שלנו להתמודד ולקום מהטראומה מתישהו".
אחד התפקידים של הפורום הוא למנוע כפילויות, כדי שלא יגיעו לראיין פעמיים את אותו אדם, כדי שלא יעבדו במקביל על פרויקטים זהים. הם מנווטים את המרואיינים הנכונים למקום המתאים ובכך מסייעים למתעדים בעבודת הקודש שהם עושים.
"אם למשל פונים אליי מרשת טלוויזיה אמריקאית ומבקשים משפחות חטופים בעלי דרכון אמריקאי, אני ישר יודעת מי מחזיק את המידע הזה ולמי להפנות אותם", אומרת פרנסדורף. "אנחנו מקיימים מפגשי זום עם פסיכולוגים כדי לתמוך במתעדים שנחשפים לסיפורי זוועות וצריכים לשמור על עצמם. יש גם מערך משפטי ששומר על זכויות יוצרים ועל פרטיות".
איפה היה הצבא
שישה אנשים חברו לפרנסדורף לניהול הפורום. היא מכנה אותם "השפיץ של התיעוד בארץ. הם יודעים איך לראיין אנשים כדי להוציא מהם סיפור בצורה שקופה שתשמש בעתיד גם חוקרים וגם אותנו. יש בפורום דמוקרטיזציה של התיעוד, פועלים בו מתעדים מימין ומשמאל, אין אמת אחת וכולם שווים".
ויש גם שותפים שהצטרפו לדרך, כמו האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה באוניברסיטה העברית, ההיסטוריונים של אוניברסיטת תל־אביב, הארכיון הציוני המרכזי, מטה נט"ל, יד ושם, מרכז התיעוד של נפגעות אלימות, כל מערכי ההסברה הגדולים – צבא ההסברה לישראל, מטה ההסברה האזרחי, הדוקומנטריסטים שמתרכזים ב"עדות 710".
אחת מהחברות בצוות "עדות 710", שקם מיד לאחר הטבח ומטרתו ליצור כמה שיותר עדויות וידיאו של השורדים, היא שרון רפפורט. "התחלנו מיד לאסוף עדויות מכל מי שהיה עד למה שקרה בשבת", היא אומרת. "שורדי המסיבה, משפחות החטופים, אנשים בעוטף עזה וכמובן כוחות הביטחון. בשלב זה מדובר ברשומון".
ולמה ישמשו החומרים הרבים שאתם מצלמים?
"לשימור היסטורי, להסברה, כנגד הכחשה בעתיד. מפה החשיבות של 'אני ראיתי והייתי בתאריך הזה שם'. אנחנו מגיעים למרכזי המפונים, ראיינתי אישה מאופקים שהייתה גיבורה גדולה. בשבוע שעבר ראיינתי חבר'ה מעלומים".
רפפורט מציינת שהשאלה שחוזרת שוב ושוב במונולוגים היא "איפה היה הצבא, איפה היה הצבא".
ומה אתם עונים?
"אנחנו מקשיבים. כמתעדים אנחנו לא יודעים למה התיעוד ישמש, ולכן צריך לעשות את זה הכי רגיש, להבין את האתוסים שנשברו פה. אנשים מדברים על שבר גדול מול הצבא, על שבר מול ההגנה שמספקת הגדר. בתפיסה שלהם ברגע שהייתה גדר הם היו רגועים, אבל בפועל זה לא קרה ויש תחושה של נטישה. עכשיו הם צריכים לבנות מחדש את כל ההבנות שלהם".
הם בעיקר. אבל גם אנחנו.
"נכון, לצד הנרטיב האישי יש את הקולקטיבי והוא בהתהוות. לי כמומחית טראומה לא ברור עדיין איך נצא מזה כי גם אם יהיה סיפור ניצחון עם הצבא בסוף, העניין שבשעות הקשות הוא לא היה בשטח זה משהו שיהיה מאוד קשה לשקם. אני רואה את זה גם כמתעדת וגם כמומחית לטראומה".
לרוב כשמתעדים היסטוריה המרואיינים הם אנשים מבוגרים. פה יש גם צעירים.
"נכון. והמתח בין הוויית החיים שלהם לבין הטבח שקרה הוא כואב מאוד. יושב מולי מישהו צעיר עם חיים שהוא חשב שהוא בונה. יש לו ילדים שהוא תיכנן לגדל אותם בביתו, זה נגדע, ועכשיו הוא צריך לחשב מסלול מחדש. או מרואיין צעיר מנובה שסיפר לי איך הגיעו הבוזזים ואמרו לו להוריד את הבגדים והנעליים ולתת להם אותם, יחד עם כל החפצים והארנק. הוא הוריד הכל והתחיל לרוץ בלי בגדים. איך אפשר לשכוח תיעוד כזה?"
