ב־9 במארס 2023, בשעת ערב מוקדמת, צעד מיכאל אוסדון ברחוב דיזנגוף בתל־אביב עם שניים מחבריו. הם היו בדרך לחתונה כשמחבל הגיח מתוך סמטה ופתח לעברם באש. אור אשכר ז"ל, ששירת עם מיכאל באותו צוות בגבעתי, נפצע אנושות ונפטר שבוע וחצי אחר כך. החבר השני נפצע קשה בגבו. למיכאל היה מזל: כדור פילח את לחיו וריסק את שיניו. אם לא היה מסובב את ראשו שנייה קודם לכן, הוא היה פוגע בעורפו.
חצי שנה אחרי, הצלקת שעל פניו של מיכאל נותרה כמזכרת מאותו לילה. הוא עדיין לא סיים את תהליך השיקום, אבל אחרי מתקפת 7 באוקטובר, כשהבין שאנחנו בעיצומו של אירוע שמדינת ישראל טרם ידעה כמוהו, עלה סרן (מיל') אוסדון על מדים והתייצב במפקדת חטיבת גבעתי. מאז הוא שקוע בהכנות לקראת המבצע הקרקעי בעזה כקצין מילואים בגדוד רותם.
מיכאל בן ה־36, שמבוגר מרוב המפקדים בגדוד ושגילו כמעט כפול משל הלוחמים הסדירים, מביא איתו נקודת מבט של אזרח שרואה את הדברים מהצד, אבל גם ניסיון מבצעי של מי שמכיר היטב את סמטאות עזה, ח'אן יונס ורפיח. כך גם שני חבריו הטובים – רס"ן (מיל') אלי זילברמן ורס"ן (מיל') אורון פאר. יחד שירתו בגבעתי, יחד לחמו בצוק איתן 40 יום, ועכשיו הם יושבים יחד בחדר הסמוך ללשכת המח"ט ומדברים על מה שהיה ועל מה שיקרה כשיחזרו לרצועת עזה.
מהספא אל השטח
מיכאל ואלי אינם רק אחים לנשק אלא גם שותפים לעסק. הם הקימו יחד שתי חברות סטארט־אפ, עשו אקזיט ועובדים בחברה האמריקאית שרכשה את אחת מהן. "כשנפצעתי בפיגוע, אלי הגיע לבקר אותי חמש דקות אחרי שהגעתי לבית החולים", מספר מיכאל. "זה היה בפורים והוא הופיע בתחפושת של צב נינג'ה".
אורון, 34, מכיר את אלי עוד מילדותם בירושלים. הם התגייסו יחד לגבעתי והתקדמו זה לצד זה במסלול הפיקוד. אורון השתחרר מקבע אחרי צוק איתן והחל לעבוד בשב"כ. לפני כשנתיים עזב את השירות, ומאז הוא מתגורר ביוסטון שבטקסס ועוסק בנדל"ן. "המלחמה תפסה אותי בחופשה באלסקה. יצאתי מהספא הכי מטורף בעולם, לקחתי את הטלפון וראיתי פוש ב־ynet על ירי לעבר העוטף. כשהדלקתי את הטלוויזיה כבר התחילו להראות את הרכבים של חמאס חוצים את הגדר ואת הטויוטה עם המקלע בשדרות. בהתחלה זה נראה כמו סצנה מסרט, ואז הבנתי שזה אמיתי".
אורון החל לחפש טיסות לארץ. "גם ככה להגיע מאלסקה לישראל זה סיפור לא פשוט, וכל הטיסות היו מלאות. איכשהו הצלחתי להגיע לניו־יורק עם קונקשן בדרך. בנמל התעופה ג'יי־אף־קיי פתחו ממש שרשרת חיול. חילקו לנו וסטים, אפודים קרמיים, נעליים. העמיסו אותנו בציוד שתרמו יהודים טובים. באתי לדלפק לקנות כרטיס טיסה ואמרו לי שאין צורך כי מישהו כבר קנה בשבילי. טסנו לאתונה ושם עלינו להרקולסים של חיל האוויר. הגעתי הביתה בשלישי בלילה, עליתי על מדים והגעתי לכאן".
אלי, נשוי ואבא לעומר ולתום, הבין את חומרת המצב כבר בשבת בבוקר. "הגעתי במהירות למפקדת החטיבה, חתמתי על נשק, ויחד עם הסמח"ט, דוד רון, הרכבנו צוות של שבעה קצינים. עלינו על האמר ונסענו לשדרות. כל הכביש היה מלא באופנועים של חמאס, טנדרים, גופות מכוסות בשמיכות. הלחימה כבר די הסתיימה, חוץ מתחנת המשטרה. קיבלתי טלפון ממפקד גדוד שקד של החטיבה שהיה בזירת הטבח במסיבה ליד רעים, ואמר שהוא חייב כוח שיחלץ משם פצועים. הגענו לשם ובמשך שעתיים עשינו סריקות כדי לחפש אנשים חיים. הצלחנו למצוא 36 ניצולים שהתחבאו בפחי אשפה, מתחת לגופות, בתוך שיחים. במהלך הסריקות שמענו רחש מתוך אחד השיחים. חשבנו שמסתתרים שם מחבלים. הסמח"ט ואני כיוונו נשקים לתוך השיח ופתאום יצאו משם שני ניצולים בידיים מורמות. סיפרו שהם מתחבאים כבר שמונה שעות בתוך השיח".
משם המשיכו לכפר עזה בנסיעה דרך השטח. "גבעתי קיבלה משימה לחלץ משם את כל האזרחים, לכבוש את הקיבוץ בחזרה ולחסל את המחבלים. בכפר עזה נכנסנו ל־42 שעות של לחימה רצופה. החטיבה ניהלה שם קרב גבורה. הלוחמים והמפקדים בכל הרמות נלחמו כמו אריות בשטח שורץ מחבלים, בידיעה שהם עלולים למות, וחיסלו עשרות אנשי חמאס".
אני מניח שראיתם מראות קשים מאוד.
אלי: "ראינו כל מה שאתה יכול לדמיין. אני חושב שאף קצין שמשרת היום בצה"ל לא ראה מראות כאלה מעולם. לשמחתי, הצלחנו לחלץ משם לא מעט אנשים בחיים. שיירות של אזרחים שהובלנו החוצה עם תיקים קטנים, תחת אש, עד לתחנת הדלק שבה העמסנו אותם על משאיות צבאיות. כקצין שהוא גם אבא לילדים, המחזה הזה בלתי נתפס בעיניי".
מה שראית באותם יומיים בכפר עזה וברעים מחדד מבחינתך את חשיבות המשימה שאתם עומדים בפניה?
"שלא ישתמע לשתי פנים: אנחנו במלחמה קיומית על מדינת ישראל. מלחמה על הבית. וזו לא סיסמה משנת 73' ששלפנו עכשיו מהבוידעם. אם אשתי סגרה את התריסים עד הסוף והיא לא פותחת את הדלת לאף אחד עד שאחזור, זו מלחמה על הבית. ולא משנה אם זה ירושלים, כפר עזה, מטולה או תל־אביב".
מיכאל: "ביומיים הראשונים הלכתי לבקר חיילים פצועים בבתי החולים כי חשבתי שזה הערך המוסף שלי כמי שנפצע בעצמו. צריך להבין: החיילים והקצינים שקפצו בשבת, ושרבים מהם נפלו בקרב, הצילו את המדינה. כמה שהממדים של האסון הזה בלתי נתפסים, היה יכול להיות יותר גרוע. אחרי שדיברתי איתם, הבנתי שאני חייב להגיע לכאן. פציעה, לא פציעה, אין לי נסיבות מקלות".
אורון: "אני מתחבר למה שאלי אמר לגבי הלחימה של החטיבה: נכון, לקח זמן עד שהצבא הגיע לכל המקומות ולפעמים זה נראה כמו נצח. אבל בכל מקום שבו המחבלים פגשו צבא, ידנו הייתה על העליונה. וידנו תמשיך להיות על העליונה גם בשלבים הבאים של המלחמה".
ובכל זאת, קשה לשכוח את זעקות התושבים: "שוחטים אותנו, איפה הצבא?" אתם לא חושבים שהאמון בכוחו של צה"ל נסדק?
מיכאל: "נכון שתחושת הביטחון של האזרחים נפגעה מאוד. מה שאני כתושב תל־אביב עברתי בפיגוע בדיזנגוף, שמישהו בא אליך עד הבית ויורה בך, עשרה מיליון ישראלים הרגישו באותה שבת נוראה. גם מי שלא היה בעוטף באותו יום. אבל כשאני רואה פה את המפקדים שאמורים להוביל את הלחימה בעזה אני אומר לעצמי, וואלה, אלה אנשים שאני רוצה ללכת אחריהם".
אלי: "כשמגיע גל של צונאמי הוא שוטף את כולם. גם את הצבא. הצונאמי כבר קרה. ואז נשאלת השאלה עד כמה הצבא יודע להתעשת ולבצע את המשימה שאימנו אותו לעשות".
אורון: "אנחנו צריכים להתמקד ביכולת שלנו להפוך את הקערה על פיה. זה המבחן החשוב ביותר כרגע".
אתם מאמינים שנעמוד במבחן?
אורון: "הפקנו את הלקחים מצוק איתן ויש לנו סל הרבה יותר רחב של פתרונות, מבלי להיכנס לפרטים. אני לא יכול להגיד שיש לי תחושת ביטחון של מאה אחוז ביכולות של צה"ל, אבל אנחנו יודעים להתכונן, לתכנן ולבצע. לא רק האויב השתנה, גם צה"ל. השתפרנו".
אלי: "הצבא מוכן לכל משימה שיתנו לו. רוב הלוחמים שנמצאים פה כבר התנסו ב־7 באוקטובר בלחימה שהם לא חוו מעולם. כל מה שיטילו עלינו, נעשה הכי טוב שיש. הטראומה שחוותה מדינת ישראל גרמה לנו קצת להאדיר את האויב. נכון שהם עשו פה פעולה מדויקת להחריד, ברוטלית וברברית. אבל אנחנו חזקים מהם פי כמה".
תופת ברפיח
בצוק איתן לחמו שלושתם כקצינים בגדוד צבר של גבעתי. "נלחמנו בגזרת רפיח", מספר אורון, "משם עברנו לחרבת חזעה והעמקנו את ההתקפה לתוך ח'אן יונס, ושם פגש אותנו אירוע החטיפה של הדר גולדין ז"ל".
מיכאל: "זה היה לקראת סוף המבצע. אני זוכר את אלי ואותי שוכבים על האכזרית ושותים אקסל. אורון היה עם המג"ד ופתאום אנחנו רואים אותם בזווית העין מחליפים צבעים. ירדנו מהנגמ"ש, הלכנו אליהם ואז הכריזו בקשר על נוהל חניבעל (סדר פעולות במקרה של חטיפת חייל)".
אורון: "הראשון שהתעשת היה ג'וחא קלנגל. עוד לא עיכלתי את הדיווח, שאלתי איזה עשר פעמים אם אני שומע נכון, והוא כבר דפק שריקה והקפיץ את כל הגדוד לאכזריות. תוך שנייה היינו על הכלים והתחלנו בנסיעה. משם נכנסנו ללחימה ברפיח. זו הייתה תופת".
כמה חודשים אחר כך נהרג סרן יוחאי (ג'וחא) קלנגל ז"ל בגבול לבנון. "ג'וחא היה מוביל הקרב החטיבתי", מספר אלי. "הוא היה הלוחם והמפקד הכי טוב שלנו".
בצוק איתן היו לנו שני חיילים חטופים שהוכרזו מיד כחללים. עכשיו אנחנו מדברים על 220 חטופים בתוך עזה, רובם אזרחים. איך זה משפיע על המשימה שלכם?
אלי: "תעבור לשאלה הבאה".
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת המתנה, והתחושה היא שהקפיץ דרוך ורק מחכים שהדרג המדיני יקבל החלטה וישחרר אותו.
אלי: "הקפיץ מתוח וכולנו מוכנים, רק מחכים לפקודה".
מחכים או משתוקקים?
אלי: "משתוקקים לפקודה. המוטיבציה בשמיים ואמחיש לך את זה בסיפור. כשסיימנו לחלץ ניצולים מהמסיבה ברעים, אחד משבעת הקצינים שהיו איתי בהאמר סיפר לי שאחיו הקטן היה במסיבה. האח עדיין נעדר, אבל הקצין ממשיך איתנו ונותן מאה מתוך מאה. אין אף אחד שזה לא נגע בו, ולכן מדינה שלמה נמצאת בפוסט־טראומה ומחכה שצה"ל והדרג המדיני יעשו מה שצריך כדי להשיב את הביטחון".
מה צריך לקרות כדי שהמדינה תצא מהפוסט טראומה?
אלי: "שנכריע וננצח. צמד מילים שכבר שכחנו". •
