11 ימים אחרי שמחבלי חמאס תקפו את בית הוריו בקיבוץ בארי, התבשר שלשום יותם קיפניס על הירצחו של אביו, אביתר. אמו, לילך, נחטפה ככל הנראה לעזה. דודו אבשל (אבשלום), בעלה של שושן, אחות אמו, נרצח אף הוא, והובא אתמול לקבורה, כשאשתו עדיין נחשבת נעדרת. "הודיעו לי שאבא נרצח ושמצאו את גופתו, לא הרבה מעבר לזה", הוא אומר. "כל הזמן קיוויתי שאראה שוב את ההורים שלי, ולא ידעתי אם זה יקרה. עצוב לי שהפחדים שליוו אותי בימים האחרונים התממשו ושאבא שלי איננו".
בבוקר 7 באוקטובר, כשחמאס החל במתקפה הרצחנית על יישובי עוטף עזה, ליותם (29) עדיין לא היה מושג מה קורה בקיבוץ בארי שבו מתגוררים רבים מבני משפחתו. "לא התעוררתי מאזעקות, התעוררתי מחבר שהתקשר אליי לדירה ברמת־גן", הוא משחזר. "שאלתי אותו אם הכל בסדר אצלו, והוא אמר: 'זה מה שהתכוונתי לשאול אותך, שמעת מה קרה בבארי ובנגב?' אמרתי שלא. 'יש שם מלחמה', הוא המשיך. התקשרתי לאמא שלי, והיא אמרה שהמצב נורא ושהיא בממ"ד עם אבא שלי ועם פול, המטפל האהוב שלו, ושיש חיילים. אלה היו כנראה אנשי חמאס במדים. זאת הייתה שיחה קצרה, אולי שתי דקות. לא רציתי לסכן אותה. כשהתקשרתי אליה שוב בעשר, היא כבר לא ענתה. ממש התלבטתי אם להתקשר בכלל. לא רציתי לעשות רעש כשהם נמצאים בסכנה. מאז לא הייתה תשובה".
לילך קיפניס, בת 60, עובדת סוציאלית בקיבוץ ובמרכז חוסן, שהוריה הם ממקימי בארי, נולדה ביישוב ומעולם לא עזבה אותו. תרי (אביתר), 65, שניהל בעבר את הקהילות של בארי וכפר עזה, חלה לפני שבע שנים במחלת עצבים כרונית, ופול דאג לו במסירות גדולה.
לפני כשנתיים וחצי הוציאה לילך את הספר "שירת הטריגר", שמתאר ומתווך את חוויותיהם של ילדים שמתמודדים עם טראומה, ומלווה באיורים יפהפיים של ליה ביקל. הספר הוזכר גם בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". "היום זה שוב קרה/ בדיוק ישבנו לשולחן/ היה מין יום חורפי/ אפור ומעונן/ פתאום היה ברק/ שמעתי בום חזק/ הרגשתי מין כיווץ/ והלב שלי דפק", כתבה.
את הספר דאגה לילך להדפיס ולחלק ברחבי עוטף עזה, ללא כוונות רווח, כדי לסייע לילדי האזור שמתמודדים עם טראומה. עכשיו מבקש בנה נדב להפיץ את הספר, אותו ניתן לקרוא אונליין, ללא תשלום. "דווקא בימים אלה אני חושב על הספר הזה, שיכול לעזור", הוא אומר. "בטוח שאמא שלי רוצה שאפיץ אותו עכשיו. גם אני, בתור ילד שגדל בעוטף, ועוד לפני הימים הנוראיים שעוברים עלינו כעת, קופץ מכל רעש של אופנוע או מדלת נטרקת. אני מקווה להגיע לכמה שיותר הורים שיוכלו להשתמש בספר ולהקריא אותו לילדיהם".
מטיפול להלוויה
יותם, כמו ישראלים רבים, מתמודד בימים אלה עם הטבח הנורא ועם אובדן אישי. "בתקופה הזאת אני כמעט לא בוכה", הוא מספר. "קשה לי להבין את זה. אולי אמא שלי הייתה יודעת להסביר לי את זה יותר טוב ממני. אולי אני פחות טוב בהבעת רגשות. ב'זזים', העמותה שבה אני עובד, מתייחסים אליי בצורה מדהימה ודואגים לי. נתנו לי אפשרות, שכנראה אממש בהמשך, לטיפול נפשי על חשבונם. עכשיו אני בדיוק בדרך לטיפול, אחר כך אסע להלוויה של דוד שלי. אמא שלי לא כאן כדי להגיד את זה, אבל אף אחד לא צריך להתבייש לקבל טיפול נפשי בתקופה הנוכחית. ולא רק הנוכחית. חשוב לכולנו להתמודד עם המצב הזה, בין שעברנו טיפול בעבר ובין שלא. צריך לחסל לגמרי את כל הבושה שעדיין יש סביב הנושא הזה. הטיפול עוזר לנו להיות אנשים חזקים יותר, בטח עכשיו, כשהכל כל כך מפחיד ונורא".
נעזרת בעבר בטיפול פסיכולוגי?
"כן, הלכתי. הראיונות שאני עורך עכשיו הם גם כמו טיפול בשבילי. הדיבור עוזר לי לפרוק דברים. אני גם משתף חברים במה שעובר עליי".
חלמת על ההורים בימים האחרונים?
"זה מאוד מוזר, אבל אני לא כל כך זוכר את החלומות שלי מהזמן האחרון. אני לא זוכר שחלמתי על משהו שקשור למשפחה או למלחמה. אבל בטוח שאחלום מתישהו שאני שוב פוגש אותם. זה קרה לי עם בני משפחה אחרים וחברים שאיבדתי, חלמתי אחרי שהם מתו שאני פוגש אותם".
איך התעדכנת בהמשך אותו יום מה קורה איתם?
"באותו יום הרגשתי שאין לי מה לעשות, אז בעיקר דיברתי עם אנשים אחרים במשפחה, קראתי עדכונים מבארי ומהאפליקציה האזורית, 'מקומי'. אחר כך התברר שאמא שלי כנראה בין החטופים, ששושן דודה שלי ובעלה אבשל בין הנעדרים, ושפול, המטפל של אבא, נרצח. מדי פעם אני שומע על עוד אנשים שמתו בקיבוץ, וזה בא אליי בהפתעה. זה קשה מאוד. אני עדיין לא יודע מה קרה למי שעידכן איך הם מתקרבים יותר ויותר לממ"ד ואיך הכל נשרף. עדיין לא בדקתי. מפחיד מאוד לבדוק את הדברים האלה.
"מאז שבת שעברה היו לי הרבה ימים של אי־ודאות, בלי שום תשובה מהרשויות מה קרה להורים ולדודים שלי. חשבתי שהם מתים או חטופים. אם הם מתים אין לי מה לעשות, ואם הם חטופים אני לפחות יכול לדאוג שאפשר יהיה להציל אותם ואת שאר החטופים. יצאתי מנקודת הנחה שהם חטופים ומוחזקים בעזה. בראשון בבוקר הגעתי לפגישה במקום העבודה שלי. הוחלט לעשות קמפיין שפונה לקנצלר אולף שולץ, מכיוון שיש לגרמניה ניסיון במשא ומתן לשחרור חטופים. יש לנו גם מטה של המשפחה. אנחנו מנסים לעשות כל מה שאפשר בשביל החטופים. חשוב לי שגם אחרי האסון הגדול שקרה לנו, נמשיך להשקיע כל מה שאפשר בשחרור השבויים האחרים".
הצבע האדום
יותם, שסובל מסכרת נעורים, התנדב לצה"ל ושירת בחיל מודיעין. הוא בעל תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון. אחיו נדב שירת במודיעין שדה באזור כרם שלום וחולית וגר כיום בבאר־שבע. ימים ספורים אחרי המתקפה האכזרית, יותם כבר אומר שהוא מתגעגע. לבני המשפחה, לנוף של העוטף, לחיים שלפני 7 באוקטובר.
"דוד שלי היה בבית שלנו, אז אני יודע שיש הרבה דברים ששרדו", הוא אומר. "הוא הציל את הספר 'שירת הטריגר', שאמא שלי כתבה ושהמטרה שלו היא ללמד משפחות וילדים איך להתמודד עם מצבי בהלה והרבה אלבומים וציורים שאבא שלי, בוגר בצלאל, צייר. אני מתגעגע אליהם מאוד – לפגישות איתם, לראות סרטים ביחד, לשבת איתם ליד הבית. מהגינה היפה, שפול עזר לנו מאוד לטפל בה, אפשר היה לראות את השקיעה על החוף של עזה. אני זוכר שהיינו ממציאים עם אמא שלי שירים על הצבע האדום, עוד במבצע עמוד ענן. יש את השיר 'הסלע האדום'? אז היינו שרים את זה כצבע האדום".
כילד פחדת מהאזעקות?
"הייתי רק רץ לממ"ד. לא משום שפחדתי, אלא כי זה מה שהיה צריך לעשות. הפחיד אותי מה יקרה אם טיל ייפול לידי, לא יותר. די ניתקתי את עצמי מהדברים האלה. מקסימום יושבים במסדרון או בממ"ד, מחכים, שומעים בום, מחכים עוד קצת וחוזרים לשגרה. כשעברנו לבית הספר הממוגן, האזורי, בפעם הראשונה ששמענו אזעקת צבע אדום כולנו קמנו על הרגליים, חוץ מהמורה, שחייך ואמר שצריך להתרגל למצב החדש. הכיתות ממוגנות. אמא אמרה לילדים עם טראומה, שנכון שאזעקה זה מפחיד אבל זה טוב, כמו גם הצבע האדום, שמזהיר אותנו, שומר עלינו. בזמן מבצע עופרת יצוקה היא חיברה גרסה משלה ל'וכך נולד הצבע'... כתבה: 'תודה לך הצבע האדום'".
אתה מנסה לדמיין איך תגיב כשתראה סוף־סוף את אמא?
"קודם כל אחבק אותה. נצטרך להבין לאן הולכים הלאה. אני לא יודע אם אפשר לחזור לקיבוץ בארי במצב הזה, בטח לא בזמן הקרוב". •
