"'הקף עצמך בבני אדם, ג'יימס יקירי. קל יותר להילחם למענם מאשר עבור עקרונות'. הוא צחק. 'אבל אל תאכזב אותי ותהפוך בעצמך לאנושי. אם זה יקרה נאבד מכונה נפלאה כל כך'".
אלה הם דבריו של מאתיס, איש "המשרד השני" (ארגון הביון הצרפתי), המשתף פעולה עם המרגל הנודע בעולם, בונד, ג'יימס בונד, בספר 'קזינו רויאל', מאת איאן פלמינג, שיצא לאור לפני 70 שנה. ביום השנה החגיגי הזה קראתי שוב את הספר, ונרעשתי. תהיתי אם באמת קראתיו בעבר (יכול להיות שלא?). שכן ההיכרות של רובנו עם ג'יימס בונד היא עם דמותו הקולנועית, וגם זו עברה שינויים והחליפה שחקנים לאורך השנים. שון קונרי המחוספס והגברי, עם פגם הדיבור שהוסיף חן לדמותו, רוג'ר מור האלגנטי עם ניצוץ "ההומור הבריטי" בעיניו, טימותי דלטון עם מבט הזאב הטורף ודניאל קרייג הקשוח, שהכל בא לו במאמץ מיוזע, ונשמתו הפצועה סוף־סוף נחשפת לנגד עינינו, ליבו יודע להישבר והוא מחפש דמות אב או אם (מתנצל על משחק המילים, אם, M). למרבה הזעזוע משיל קרייג את גלימת גיבור־העל ומרשה לעצמו להיהרג בסוף הסרט האחרון (עד כה) בסדרה, 'לא זמן למות'. והיו בונדים נוספים, דיוויד ניבן, ג'ורג' לזנבי, פירס ברוסנן.
אין מקום לחרדת ספוילרים. 70 שנה חי בונד בקרבנו, 100 מיליון קנו את הספרים ורבים יותר קראו אותו (כשאוחזים בספר ג'יימס בונד ישן, ממש מרגישים שעבר מיד ליד), מאות מיליונים ראו את הסרטים. אין עוד מקום לסודות. זה קצת מצחיק כשמדובר בעולם של מרגלים, אבל ג'יימס בונד חשאי כמו שבריטניה היא עדיין מעצמת־על.
ב'קזינו רויאל' ג'יימס בונד, מכונת המלחמה הקהה והאפקטיבית שיצר פלמינג, אמנם מתאהב לרגע, אבל המילים האחרונות בספר הן: "'זה 007 מדבר. אני בקו טלפון גלוי. זה אירוע חירום. אתה יכול לשמוע אותי? תעביר את זה הלאה, מיד. 3030 הייתה כפולה, עבדה עבור האדומים. כן, לעזאזל, אמרתי 'הייתה'. הכלבה מתה'". הכלבה היא וסטר לינד, היפהפייה הסוערת שלרגע, רק לרגע, חדרה לליבו של בונד.
אני מחזיק בידי עותק ישן של 'בשירות הוד מלכותה', שיצא לאור ב־1964 בהוצאה האמריקאית 'סיגנט' בכריכה רכה. זו שנת מותו של איאן פלמינג, שהיה רק בן 56. הריח, הריח הנפלא הזה של ספרים ישנים, שדפיהם יבשים ופריכים, והם יכולים להישבר בכל רגע. הפונטים הקטנים, הצפיפות הבלתי נסבלת של השורות. אריה מכונף ומוזהב מחזיק אקדח שחור בשער הספר, ובגב הספר דיוקן מוזר של איאן פלמינג, נראה כמו שד, פניו קשות ומסותתות, אפו חזק ודומיננטי, אוחז באקדח מגושם ומכוער עם קנה קצר סמוך לפניו, כאילו הוא מריח את שרידי אבק השריפה, זכר חולף לקליע קטלני שירה הסופר באחד מאויביו.
סצנת ההימורים ב'קזינו רויאל' היא מלאכת מחשבת גאונית ויוצאת דופן. היא ארוכה מאוד, מפורטת מאוד, רוויה פרטים שמי שאינו מהמר מושבע לא יוכל להבין, והם עדיין מרתקים, בעוד הדרמה נבנית אט־אט, והקרב בין בונד לאויבו לה שיפר מקבל אופי מיתי, מאיים, למרות שגיבוריו כמעט סטטיים. קרב גלדיאטורים, שבו למזל תפקיד מכריע. כשקראתי את הפרק הארוך הזה חשבתי על סצנות קולנועיות מעולמות אחרים אך דומים מבחינה אמנותית — סצנות חתונה ארוכות ומורכבות בסרטי 'הסנדק' של פרנסיס פורד קופולה, סצנת החתונה וסצנת הרולטה הרוסית הארוכות בסרט 'צייד הצבאים' של מייקל צ'ימינו.
האם הגיוני שבקרב האיתנים הראשון שיצר פלמינג בין שירותי המודיעין של בריטניה וברית־המועצות יהיה למזל חלק כה מכריע? שחפיסת קלפים היא שתקבע מי ניצח? מבצע מודיעיני שסיכוייו הם לכל היותר 50־50? זה לא כל כך משנה, כי מי שנכנס לעולמו של בונד משעה מרצון את חוסר האמון שלו ומתמסר לעולם בדיוני במוצהר שנברא במיוחד עבורו.
• • •
בז'אנר ספרי המתח והריגול, ובז'אנר הקולנועי שהתפתח על בסיסם, יש מנעד רחב. בקצה האחד, ספרי ריגול ריאליסטיים (לכאורה), מבית מדרשו של ג'ון לה קארה הענק. מלחמת המודיעין בספריו של לה קארה היא מלחמת מוחות, המציאות שבתוכה פועלים גיבוריו היא מציאות אפורה ועגמומית, ועולמם הפנימי חשוב לא פחות מהמערכת הגיאופוליטית שאופפת אותם. האלימות נוכחת תמיד בספרים כרקע אפל, אבל היא ממוקדת, פתאומית ונדירה. אני זוכר עד כמה טילטל אותי פרץ אלימות קצר בספר 'התלמיד המכובד', שבו אחד מבריוני ה־MI6 שובר פתאום את זרועו של אחד מאויביו. אקט אכזרי אחד בספר של מאות עמודים. בקצהו האחר של המנעד אנו מוצאים את גיבורי־העל. ג'יימס בונד הוא בוודאי גיבור־העל הזוהר שבהם. גיבור־על, כי אין בו פחד, כי הוא תמיד מנצח, כי הוא מציל את העולם, גברי מאוד, נאה מאוד, אלגנטי מאוד, יודע לירות, לשתות, להמר, לנהוג מהר, להטיס מגוון כלי טיס, לצלול, לגלוש, נשים נופלות לרגליו, המכוניות שבהן הוא נוהג יקרות ומהירות, החליפות שהוא לובש תפורות למידותיו, הסיגריות שהוא מעשן מוכנות במיוחד עבורו בחנות טבק יוקרתית ודיסקרטית ברובע מייפייר, סנוב, ארוגנטי, לוחם קר רוח, אכזריותו מתובלת בהומור, גבריותו גולשת לשובניזם בוטה, רגשותיו עצורים, ליבו קפוא.
פלמינג אמר שניסה ליצור מכשיר קהה. הוא הצליח, למרות שלפעמים גיבורו חמק מידיו ופיתח תכונות שהפכו אותו מכלי מלחמה משוכלל לבן אדם. לגיבורי־על יש בדרך כלל היסטוריה אישית, אירוע מכונן בילדות, המסביר את התפתחותם ואת הייעוד שנטלו על עצמם. סופרמן, ספיידרמן ובאטמן הם דוגמאות טובות לכך. בונד נולד בניגוד לחוקי הז'אנר, בלי שורשים, ללא אירוע שעיצב את אישיותו ואת דרכו. רק הסרטים האחרונים החלו לעסוק בכך, אך כמו שהיה מחיר לאכילת הפרי האסור, כך היה גם מחיר לאנושיות שהחלה להתגלות בבונד: הוא כבר לא בן אלמוות.
אמרתי קודם שלה קארה הוא סופר ריאליסט לכאורה, כי עולם הריגול שהוא מתאר רק נדמה אמיתי. את ארגוני הביון הגדולים שהוא מתאר הוא צימצם למספר דמויות והתמקד בדרמה האנושית המתפתחת ביניהן. כן, הוא מתאר את המדרגות החורקות במטה הארגון ואת הסקות החימום חסרות התועלת. אבל הוא לא עוסק במנגנונים המורכבים, בבירוקרטיה הארגונית, בחיבה הלא־מובנת לטפסים ולנהלים, בשעות המתנה אינסופיות, בנסיעות ארוכות חסרות תוחלת. בדרכים מפותלות שלרובן אין מוצא.
אני תמיד שואל את עצמי אם סדרות על גנגסטרים משקפות את המציאות של ארגוני הפשע או שהן מעצבות אותה. האם באמת מנשקים את ידו של הדון? האם גנגסטרים באמת מבשלים ספגטי? האם החתונות של ילדיהם הן תמיד עסק מסובך, מתמשך וטעון כל כך? או אולי העבריינים ראו את כל זה בקולנוע והחליטו שכך צריך לנהוג. אותה שאלה מעסיקה אותי גם לגבי ג'יימס בונד: האם פלמינג, ובעיקר יוצרי סרטי בונד, לקחו מציאות והקצינו אותה או אולי אנשי הביון האמיתיים קראו את הספרים, ראו את הסרטים ואימצו שמץ מהסטייל שמאפיין אותם: שעונים יקרים, לבוש מוקפד, זירות פעולה אקזוטיות, מועדוני לילה זוהרים, נשים יפות.
אבל מעבר לסגנון הראוותני שבספרים ובסרטים על בונד, שאומץ בחלקו על ידי ארגוני ביון בעולם, או אולי הועתק והועצם מהמציאות לעולם הבדיוני, יש בספרים ובעיקר בסרטים מעט אותנטיות. בונד אמור להיות סוכן חשאי, נכון? אבל הוא ממש ההפך. אם יש לו סיפור כיסוי (מיליונר מג'מייקה, נו באמת) הוא נחשף עד מהרה. העולם כולו יודע שבונד הוא סוכן של הוד מלכותה. הוא מכריז על עצמו בבואו ("השם הוא בונד, ג'יימס בונד") ועושה כל מאמץ לבלוט ולמשוך תשומת לב. איך אומרים בפולנית מדוברת? חשאי, הוא לא. בונד פועל לבדו, כמעט ללא תמיכה או סיוע, ונראה לנו טבעי שבכוחות עצמו הוא מציל פעם אחר פעם את העולם מאסון קולוסלי. הוא ניצב תמיד מול צבאות גדולים של כוחות הרשע, וגובר על כולם. נראה שהם מסתדרים בטור, כדי שיוכל לטפל בהם אחד־אחד. עם אקדח הברטה הקטן ובהמשך עם וולטר PPK אלגנטי הוא גובר על יריביו המצוידים ברובי סער, מקלעים וטילים. העולם ניצב בפני איום קיומי, M שולח.ת את בונד לקצה תבל כדי להצילו, וזהו. אנשי ביון אמיתיים אוהבים לחשוב על עצמם כעל זאבים בודדים, אבל הם לא באמת כאלה. כמעט תמיד הם חלק מצוות, וגם אם יש למישהו תפקיד מרכזי, הוא נתמך על ידי אחרים.
ועדיין, למרות המופרכות הברורה של בונד, אנחנו, הקוראים והצופים, מתמסרים לו. הפנטזיה הבונדית אינה מדע בדיוני, היא מתיחה קיצונית של המציאות. במקום צבעי אפור וחום, אנחנו מקבלים קשת עוצרת נשימה של צבעים. השהיית חוסר האמון מאפשרת לנו לקבל את המציאות הבדיונית המוצעת לנו ולומר, כן, זה יכול להיות אמיתי. דווקא בגלל הפנטזיה, יש בעולמו של בונד פוטנציאל לחזות את המציאות. עולם האמצעים המיוחדים בראשו עומד Q, מלא בגאדג'טים מופרכים וילדותיים, אך לא מעט מהם מצאו דרכם לעולם החשאי האמיתי. לא האסטון מרטין שיודעת ליצור מסך עשן ולירות טילים. אף מרגל לא ייכנס לאסטון מרטין גם אם לא תהיה מצוידת בנשק עתידני, אלא אם כן הוא מתעקש למשוך ללא שיהוי את תשומת הלב של כולם. אבל משהו מהתפיסות של מזעור והתממה, ושהדברים לעולם אינם מה שהם נחזים להיות, חילחל אל עולם המציאות של האמצעים החשאיים. רעיונות ילדותיים וכיפיים עשויים בהחלט להפוך למציאות.
גם הרעיון שיש בעולם אנשים וארגונים לא מדינתיים חורשי רע הרוצים להשתלט על העולם נראה היום פחות מופרך משהיה כשיוצרי ג'יימס בונד (פלמינג וממשיכי דרכו בעולם הספרות והקולנוע) הגו אותו. חשבו על כל חברות־העל שעוצמתן והונן גדול משל מדינות רבות, חשבו על התאגידים שהשפעתם על חיינו גדולה לא פחות מהשפעתן של ממשלות, חשבו על כל המולטי־מיליארדרים האקסצנטריים המעצבים את העולם מבלי שאיש בחר בהם ושעולמם הערכי נראה לעיתים ביזארי ומאיים. הם אמנם לא חייבים להחזיק בחיקם חתולים גזעיים או שעיניהם ינטפו דם, אבל הם פחות שונים מנבליו של בונד משהיינו רוצים לחשוב. דמותו של בונד האלגנטי נוצרה באנגליה דלוחה ואפורה, מתאוששת ממלחמה עולמית שממנה יצאה אמנם מנצחת, אך תשושה וחסרת כוחות. בונד זהר כטווס על רקע מורשת עשירה ומפוארת ומציאות קשה ודלת צבע. הוא היה חלום שאפשר היה להיאחז בו, פנטזיה הוליוודית על אנגליות או פנטזיה אנגלית על הוליוודיות. האנגלופילים שבינינו נאחזים גם בה, כגרסה אחת על רצף של אנגליות מדומיינת. שכן בונד ניצב לצידם של ג'יין אוסטן, ג'ון לנון, וינסטון צ'רצ'יל, אדם דלגליש, פיטר פן, הארי פוטר, הדוב פדינגטון והמלכה אליזבת השנייה (שצנחה, אם אתם זוכרים, יד ביד עם ג'יימס בונד אל תוך האצטדיון האולימפי בלונדון).
מכונת הכתיבה של איאן פלמינג צופתה על ידו בזהב. וולגריות חיננית של טיפוס אנגלי מיוחד, זן שאנגליה לדורותיה ידעה לייצר בכמויות גדולות וגדושות. מכונת הכתיבה שלו הפיקה זהב, תרתי משמע. בידור ספרותי וקולנועי ששווה מיליארדים, אבל הרבה מעבר לכך — גיבור־על המשנה אמנם את פניו לאורך השנים, אך משמר ערכים נצחיים של פטריוטיות, אומץ לב, נחישות ונאמנות, קסם אישי וחן רב, כשהוא תמיד בצד של הטובים, בעוד בעולם האמיתי כבר קשה לדעת מי הוא מי. •
