ת"ז: במקור מבת שלמה, היום בתל־אביב. נשואה פלוס שלושה.
רזומה: חוקרת את שולחן האוכל הארץ־ישראלי בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ומנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים.
אז יש או אין אוכל ישראלי אותנטי? אם תשאלו את ד"ר טובה דיקשטיין – יש ועוד איך. והיא אפילו תיקח אתכם לסיור מדעי והיסטורי בעקבותיו.
הכל החל לפני 30 שנה, כשהייתה בשליחות במנהטן, ופתאום הגיע לאפה ריח של חצילים קלויים על האש.
"זה חיבר אותי לזיכרון של המחבת השרופה מחצילים במטבח הרומני של אמא", היא מספרת, "הלכתי בעקבות הריח והגעתי למסעדה לבנונית. אמרתי לעצמי: 'איך זה יכול להיות, הרי זה הריח של האוכל הישראלי מהבית'. ואז התחלתי לחקור מה זה בעצם אוכל ישראלי".
התוצאה היא "מסע שורשים", ספר שחושף את תולדות האוכל הארץ־ישראלי הקדום שבושל כאן.
מה הדבר הכי מפתיע שגילית?
"חטיף אנרגיה תנ"כי", היא צוחקת, ומפנה אותי לפסוק בשיר השירים שבו הנערה המאוהבת מבקשת: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני".
"שנים לא ידעו מה זה אשישות", היא מספרת, "כשעשיתי את הדוקטורט שלי בדקתי מאכלים מכל האזור והוא לא נמצא באף מקום, אבל מצאתי אזכור שלו וגם מתכון שלו בתלמוד הירושלמי. אם נחקור את השורש של 'אשישות', זה מוביל אותנו ל'לאושש', והמסקנה שלי היא שמדובר בגרסה מקומית של חטיף אנרגיה. גם דוד המלך חילק 'אשישה', לחם ויין לאנשים שרקדו איתו כל הלילה כאשר הביא את ארון ה' מבית שמש לירושלים".
אז מה זה אוכל ישראלי?
"מכיוון שאלפיים שנה לא היינו כאן והאוכל המקורי שלנו נשכח, האוכל הישראלי של היום הוא תערובת של המאכלים שהבאנו מארצות הגולה, עם האוכל המקומי הערבי".
מה את מזהה גם היום מהאוכל הישראלי הקדום?
"את האוכל הלאומי – החומוס והפלאפל. במשנה אנחנו מכירים תערובת של פול, שום, נענע ושמן זית, שהייתה האוכל הלאומי של ארץ ישראל הקדומה".
וזה מזכיר את החומוס?
"במובן מסוים. אלה שתי קטניות שונות, אבל את שתיהן טוחנים, ואוכלים כמשחה עם תבלינים".
החומוס מוזכר בתנ"ך?
"לא. הוא היה נדיר בעת העתיקה בגלל פטרייה שהייתה תוקפת אותו. שתי הקטניות הפופולריות היו עדשים ופול".
