חוף געש
המצולמים: מאיר שי רון (36)
ויעל רון (33) מעין כרם עם הכלב פנדה. יעל עובדת סוציאלית, מדריכה הורים למתמודדי נפש; מאיר מתפרנס מעבודות כפיים.
יעל: “לפני מאיר אף פעם לא הייתי בזוגיות. בפסח לפני שנה הייתי בבית הכנסת בעין כרם ושטפתי כלים עם חברה, שגם היא הייתה רווקה. קבענו שכל ערב, עד שבועות, נדמיין ביחד את החתונות שלנו. בדרך החוצה ראיתי ערימת קלפים של רבי נחמן, פתחתי אחד והיה כתוב עליו, ‘הרוצה להשיג משהו בעולם כמו זיווג, בית או פרנסה, קודם כל ידמיין ויעלה בעיני רוחו את הדבר’. כאילו אישור לרעיון שלנו. תוך כמה שבועות היא הכירה את בן הזוג שאיתו התחתנה, ואני הכרתי את מאיר. מהטלפון הראשון ידעתי שאתחתן איתו, ותוך חצי שנה זה מה שקרה”.
מאיר: “אנחנו ב’רוד טריפ’ לבקר את אבא שלי בקריית טבעון. זה המקום שגדלתי בו מכיתה ג’, אבל נולדתי בארצות־הברית, במרילנד, כשאמא שלי עשתה שם פוסט־דוקטורט ב־NIH (המכונים הלאומיים לבריאות, י”ב). כשהייתי בן ארבע חזרנו לישראל כי אמא התקבלה ללמד בפקולטה לביולוגיה בטכניון. בהתחלה גרנו בחיפה ואז עברנו לטבעון. ירשתי את אהבת הטבע מהבית. אמא מילאה את הבית בצמחים, ותמיד הייתה פינת ירק בחצר. היא מומחית לגידול סחלבים. אבא הלך אחרי הקריירה של אמא והמציא את עצמו מחדש בכל מקום. הוא עבד הרבה כהנדימן, והוא איש חיות, דוקטור דוליטל כזה. כשהוא היה ילד הוא אסף עקרבים בצנצנות. הבית אצלנו היה מלא בכל מיני חיות. בחצר הוא בנה מבנה גדול שהכיל יותר מ־300 תוכים. הייתי עוזר להאכיל את הגוזלים, אלה שהאמא הפסיקה להאכיל, ואז הגוזל היה נקשר אלי ויושב לי על הכתף. זה נקרא תוכי ‘מוחתם’.
“בגיל 27 ביקרתי בארצות־הברית, לראשונה מאז גיל ארבע. נסעתי לעבוד עם חבר ישראלי שהקים חווה קטנה לגידול קנאביס בצפון קליפורניה. תיכננתי ביקור של כמה חודשים, נשארתי חמש שנים. יחד עם כמה חברים ישראלים שהכרתי שם הקמתי חוות קנאביס באורגון, ממש מאפס. בתקופה הזאת למדתי המון על חקלאות אורגנית. הושפעתי מהמיקרוביולוגית איליין אינגהם, שחקרה את ה”Soil Food Web” (שרשרת המזון באדמה, י”ב). התחברתי מאוד לרעיון לגדל בלי התערבות של כימיקלים ותעשייה, מה שמרחיק את האדם מהאדמה”.
יעל: “גם אני נסעתי כמה פעמים לקליפורניה לעבוד בחוות קנאביס. כך מימנתי את התואר. הרבה ישראלים עבדו בזה אז. ישבתי וגזרתי פרחי קנאביס במשך 12-10 שעות ביום, ושילמו לי 200 דולר על כל פאונד (450 גרם, י”ב) שגזרתי. הייתי מרוויחה בערך 300 דולר ליום עבודה, והזמן עבר בכיף, עם דיבורים, מוזיקה ופודקאסטים.
“אני מבית דתי. גדלתי בהתנחלות אלון מורה עד גיל שש, ואז ועברנו לאורנית, כי ההורים רצו להתרחק מהקהילה הסגורה שם. בגיל 17 התרחקתי מהדת. למשך עשר שנים לא רציתי לשמוע על זה יותר. חיפשתי את הרוחניות בדרכים חלופיות. בתקופת התואר הראשון, בתל חי, הייתי הרבה במסיבות טרנס בטבע ונסעתי להודו. אחרי שסיימתי את התואר טיילתי בפרו, ועברתי לירושלים לעשות תואר שני. ירושלים תמיד משכה לי את הלב, אבל החיים במרכז העיר היו לי קשים. בעין כרם מצאתי גרסה רכה של ירושלים, ושם התחברתי עם קהילה היפית אורתודוקסית. דרכה התחלתי את החזרה בתשובה”.
מאיר: “גדלתי בבית חילוני, אבל תמיד נמשכתי לרוח. התפיסה היהודית שלי התגבשה ממקורות מגוונים, כמו המוזיקה של בוב מארלי והיכרות עם הבעל שם טוב ותנועת החסידות ביוטיוב. הכל התחבר לי בעבודה החקלאית, כשהבנתי שכל המערכות המורכבות באדמה לא יכלו להתקיים בלי איזה כוח עליון שמאחד הכל.
“חזרתי מארצות־הברית, יחד עם פנדה, בתקופת הקורונה. היינו מטיילים הרבה בטבע באזור טבעון. באחד הטיולים פגשתי אדם שהלך עם הילדים שלו לחפש חזירי בר ביער. הוא הזמין אותי ללמוד איתו את תלמוד עשר הספירות של המקובל ‘בעל הסולם’. הלימודים מאוד השפיעו עליי. קניתי תפילין והתחלתי לקיים מצוות, עד שזה תפס אותי לגמרי. יש הרבה יופי בקיום מצוות, בעיקר בשמירת שבת, שמספקת רגע של הפסקה מהעולם החומרי. המחשבה שיש בעולם מלך שאחראי למה שקורה, ולא אני, זאת הקלה”.
