המופקרים // מעין בן הגיא } עם עובד } 353 עמ'
ש משהו ערמומי למדי ברומן הזה. משהו ערמומי שקל לשכוח בזכות צורת הסיפור המאופקת, השקטה, העניינית שאופיינית לו לרוב. אפילו שמו של הספר רומז לכך. על פניו, 'המופקרים' מסמן את גיבוריו — גבר ואישה צעירים מאוד, נערים בעצם — בסימן קלון. באופן הזה מדברים עליהם ועל אהבתם מאחורי הגב שאר התושבים במקום. אבל כמוהם, גם המקום עצמו, צעיר וכבר מוכתם. עדיין לא יישוב של ממש. פחונים, אוהלים, ליד בתי הכפר הפלסטיני שנכבש במלחמה. ובכל זאת, יישוב העולים הקטן, שמפלגה קטנה ומוקצית מבקשת להקים בהרי ירושלים, כבר זכה במוניטין מפוקפק. "אומרים עליהם", כותבת המחברת, "שהם יישוב של גנבים ופשעים".
'המופקרים' הוא אולי שם עז ואינטנסיבי מדי ביחס לסגנון הכתיבה שאופייני לו, אבל הוא מסמן את הדרך לאופן שבו המחברת, מעין בן הגיא, מפעילה ומגייסת את קוראיה בספר הפרוזה הרביעי שלה. אנחנו נחלצים להגנתם של מי שנעשה להם עוול, אף על פי שאנחנו אמורים או רגילים להאשים אותם. אני מתכוון לא רק לזוג הגיבורים שלו — נער ונערה ששרדו את שנות המלחמה והשואה באירופה ונזרקים למלחמת ההישרדות ביישוב שעליהם להקים בישראל — אלא לעולם שאליו הם מושלכים בספר הזה. עצם השיבה של 'המופקרים' אחורה בזמן, לפרק זמן שנפתח ב־49' ומסתיים כעבור שנה, היא חזרה לעבר כדימוי של היסטוריה ציונית ספק מוכתמת, ספק נשכחת, בלתי ראויה להיזכר. חזרה לנקודה מטפורית ודרמטית של מעבר מנעורים לבגרות שמאפיינת את הגיבורים, את היישוב, את המדינה הצעירה.
אם שתי הדמויות המרכזיות, פיבי וויגו, הן תולדה של מעשה בדיון; המקום שבו הן מנסות להכות שורש הוא מקום היסטורי, שהוקם על חורבתיו הטריות של הכפר הערבי סטף. "ביכורה" שמו של המקום ידוע בעיקר להיסטוריונים, שכן היישוב עצמו ננטש ונמחה מהזיכרון פחות משנה לאחר שהגיעה אליו קבוצת עולים מאירופה ומצפון אפריקה. סיפור האהבה שלהם מצטלב ומסתבך לאורך הרומן עם סיפור ההתיישבות במקום. שניהם מגיעים כמעט בחוסר כל לישראל. לשניהם יש משפחה שבורה, שהיו מוכרחים לעזוב. אנחנו נזרקים איתם אל הספינה, אל מחנה העולים, ובהמשך, אל הלילות ואל הימים הקשים, והיפים לפעמים, בהרי ירושלים. גם אנחנו, כמוהם ובעקבותיהם, מוטלים למקום ולזמן שעליהם איננו יודעים כמעט דבר. גם אנחנו צריכים לבנות בהדרגה את הפאזל שמרכיב את עולמם החדש; לקרוא את המפה הפוליטית והאנושית. ככל שאנחנו נקשרים כקוראים לשתי הדמויות הצעירות, הנלחמות על זהותן ועל הסיכוי לחיים חדשים, גם אנחנו — במובן הרגשי והפרשני — אמורים ללמוד להישמר מסכנה מוכרזת, אבל גם מאויבים לא רשמיים, בין אידיאולוגיה ואינטרסים צרים.
הספר מחולק לשלושה חלקים ראשיים, שעוקבים אחר תודעת הגיבורים בגוף שלישי ובלשון עבר, מקרוב ובכל זאת ממרחק למוד ידע. החלק הראשון נצמד לדמותו של ויגו, השני לדמותה של פיבי, השלישי גמיש ומעורב יותר. התנודה הזאת מאפשרת לספר לשמור על היבט של דריכות ומסתורין. אנחנו לומדים על כל אחד מהגיבורים מבעד לעיניו של האחר. השאלות, הביקורת, ההזדהות ובעיקר התשוקה שכרוכים במבט הזה מידבקים. מה שאינו ידוע, מנחה גם אותנו כקוראים שמבקשים לדעת ולהתקרב. המתח הדרמטי, האידיאולוגי והרגשי בין שתי הדמויות מאפשר לספר להציע גרסה מקומית של סרטים בסגנון 'קזבלנקה'. אהבה מתוחה, כנראה בלתי אפשרית, בימי מלחמה, חשדנות וייאוש, שבה הנאהבים הם גם יריבים וגם שותפים.
הספר הזה מצא חן בעיניי. גם הפגמים שבו לא פגעו ברצון המתמשך לחזור אליו, להתקדם עם הדמויות, לראות לאן ובאיזה אופן תתקדם ההיקשרות אליהן ולמצבן. כשאני מדבר על פגמים, אני מתכוון בעיקר לשימוש במבנה של פרקים קצרים למדי, שלא תמיד הולם את הציפייה מפרוזה ריאליסטית, את הרצון להשתקע באשליה ובעולם שהרומן מייצר באופן קצת יותר מתמשך והדרגתי. בן הגיא מצליחה להתגבר על כמה אתגרים מבחינה טכנית ורגשית, בין היתר בעזרת הקיטועים והמעברים: בין נקודות המבט, ולאורך הזמן והמקום מבחינה עלילתית. היא מאפשרת לעצמה גמישות מבחינת השחזור והפנטזיה ההיסטורית, היא מסמנת נקודות בולטות בתהליך ההתבגרות וההתאקלמות של הגיבורים. בכתיבתה מורגשת איזו יושרה, שמאפשרת לספר ולדמויות להתבטא גם באופן פיוטי, רומנטי, כמעט הוליוודי, באופן שלא פוגע באשליה הריאליסטית אלא פורץ מתוכה ומתגבר עליה. ברגעים כאלה, נדמה שלא רק הדמויות הצעירות משתוקקות לשחק תפקיד שהן מוכרחות ומקוות לגלם, שגם אנחנו מבקשים לחזור ולגלות איזו תשוקה ונעורים בסיפור שלמדנו לקמט, לשפוט, להשליך לפח ההיסטוריה. •
מורגשת בכתיבה איזו יושרה, שמאפשרת לספר ולדמויות להתבטא גם באופן פיוטי, רומנטי, כמעט הוליוודי
