נרי אהרוני גל (23), פיליפ דולב (25), ויורי אודנופוזוב (36) לא קונים ירקות ופירות כבר למעלה משנה. פעמיים בשבוע הם, ועוד עשרות אנשים, יוצאים לרכישה משותפת, מסביב לסופר, בדלת הכניסה האחורית. מתוך הפחים הירוקים הם מלקטים בחינם עשרות ק"ג של פירות, ירקות, ועוד אוצרות שלא הייתם מאמינים שאפשר למצוא. "אנחנו יוצאים בראשון ובחמישי, ויחד מפוצצים עגלה שלמה בירקות ופירות", מכריז נרי בחיוך רחב. "זה ממש כמו חפש את המטמון".
אנחנו פוגשים את נרי בפינת בן יהודה־פרישמן בתל־אביב, שם הוא ועוד אנשים "צוללים" לפחים הירוקים מאחורי הסופר, לצידם ארגזי פלסטיק ועגלה ענקית שמתמלאת בירקות ופירות מכל הסוגים. "נחשפתי לעניין הזה לפני יותר משנה אבל הייתי בלימודי הנדסה ולא היה לי זמן לבוא", מספר פיליפ כשהוא שולף מקרקעית הפח שקית רשת כתומה שבתוכה עשרות תפוזים שכאילו חיכו רק לו. "כשסיימתי ללמוד גיליתי עולם של אושר ושפע. מהדברים הכי פשוטים שיש לנו מתחת לאף ואנחנו לא רואים. הסיפור הזה של 'צלילת פחים' לא אמור להיות קיים מלכתחילה. זה לא הדבר שאנחנו הכי שמחים לעשות, אבל זה מה שקורה במדינת ישראל. במקום לשים בצד זורקים לפח.
"בטווח המיידי אנחנו מצליחים לסייע לעשרות אנשים, ובטווח הארוך – לייצר מודעות. כבר מזהים אותנו ברחוב, ולי אישית זה עושה טוב. יש לי ארבע נפשות בבית ומאז שגיליתי את זה אנחנו חיים בשפע. לא קונים דברים. בהתחלה המשפחה שלי הייתה סקפטית, הסתכלו עליי מוזר, אבל כשהם ראו את האיכות של המוצרים הם הבינו. מצאנו פה פיצות קפואות, שלושים חבילות שוקולד, 500 חטיפי חלבון שכל אחד מהם עולה 15 שקל. אנחנו אף פעם לא יודעים מה נמצא בפח וזה הופך להרפתקה".
יוצר מיזם "הצלת מזון" הוא נרי אהרוני גל, צעיר שנולד בתל־אביב וגדל בשפע אינסופי, עד שיום אחד, לפני שנה וחצי, היה חסר לו שום לספגטי, ומשם השתנו חייו מהקצה אל הקצה. "הלכתי למכולת השכונתית האורגנית", משחזר נרי בזמן שהוא מעביר ארגז מפוצץ בירקות לעגלה ומחליף אותו בארגז ריק חדש. "בדרך לקופה ראיתי את אחד העובדים אוסף ירקות ופירות יפים. שאלתי אותו 'מה אתה עושה עם זה, גבר?', והוא ענה שאלה מוצרים שכבר צריך להוציא מהסופר כי הם לא עומדים בתקן, אבל במקום לזרוק הוא שם אותם על הספסל מחוץ לחנות כי הם עדיין ממש טובים.
"הסתקרנתי. חיכיתי חצי שעה, ואז העובד יצא עם ארגז של 20 קילו, דברים מדהימים, אורגניים, עגבניות שעולות 30 שקל לקילו. ושם נפל לי האסימון שזהו, אני מפסיק לקנות אוכל. באתי לשם כמה חודשים כל יום שישי. הייתי לוקח את הדברים, מכין מהם תבשילים, וכשזה כבר היה יותר מדי בשבילי הייתי מתחיל לחלק למשפחה, לשכנים, לחברים. אפילו הייתי מקפיא. הפסקתי לקנות לגמרי. עם הזמן חשבתי על זה שגדלתי מול שוק הכרמל, והייתי עד לזה שזורקים כמויות עצומות של פירות וירקות. אמרתי שאלך לראות. באתי בשישי בחמש בערב וכשראיתי כמה זורקים הבנתי שאני צריך עוד כוח.
"שלחתי הודעה בקבוצת פייסבוק של 'הגינה בכרם', מרכז חברתי סביבתי תרבותי בתל־אביב. יצרתי קשר עם פעיל בשם ליאור והקמנו את היוזמה להצלת מזון בשוק. היינו באים, אוספים מה שרצו לזרוק, מפרסמים בקבוצות שמי שרוצה יבוא לקחת. ידעתי שאנחנו חייבים לשנות את התפיסה, לעורר מודעות, והתחלתי לעשות סיורים בשוק של ליקוט פירות וירקות ממה שנזרק. לפני שנה הובלתי 20 איש בסיור בכרמל, ומאז זה קורה כל שישי. אנחנו עוברים בקבוצה, עשרות אנשים, ליד בסטות שכבר שומרות לנו אוכל במקום לזרוק. מתחלקים כולם בסוף בשלל ואפילו עושים שייקים בדוכן שייקים".
כמו למצוא יהלומים
מהפחים של בן־יהודה אנחנו ממשיכים לרחוב פינסקר, שם יש סניף של סופר שכבר מכיר את החבורה. לצידנו העגלה שכבר עמוסה בשלושה ארגזים של פירות וירקות. לכל אחד מחמשת אנשי הצוות שקית משלו, וכל אחד מכניס לשקית מה שהוא מוצא לנכון וממשיך בליקוט כדי לעזור לבאים בתור. בדרך עוצרים אותנו לא מעט דרי רחוב שהם אורחי כבוד בפעילות, מקבלים סחורה מאחד הארגזים וממשיכים בדרכם.
"אני שיפוצניק, עובד בגינון, כל מה שאפשר עם הידיים", מספר יורי, במקור מאשקלון, שהגיע לליקוט כשהוא מחזיק על הידיים את בנו רפאל, שעסוק בנמנום. "את צלילת הפחים התחלתי לפני שנה, אחרי שנתקלתי בנרי וראיתי אותו עושה את זה. הוצאנו יחד מהפחים כמויות אדירות של דברים איכותיים. זו הייתה התרגשות, כמו למצוא יהלומים".
מתי הבנת שזו דרך חיים?
"בהתחלה הייתי הכי רחוק מצלילת פחים. לא הבנתי למה עושים את זה, אפילו קצת נגעלתי. רק כשעשיתי את זה הבנתי כמה זה מדהים. אני חוסך מאות שקלים בחודש, ועוזר לעוד עשרה אנשים בדרך. זה גם מצמצם את הזיהום, את הלכלוך, את כובד הכלכלה הביתית. יש חברים שאומרים לי 'כל הכבוד, לנו אין אומץ', ויש חברים שאומרים, 'איכס, יש לך תינוק בבית, איך אתה מביא אוכל מזוהם מהפח?' אני מסביר להם שגם בסופר הדברים מזוהמים, מרוססים, וכולנו בסוף שוטפים אותו הדבר. בת הזוג שלי לגמרי בעניין, משתתפת ונותנת לי רשימת קניות לפח".
מה אתה הכי שמח למצוא?
"אני אוהב למצוא אננסים. מוצאים לא מעט. לפני דקה מצאנו אחלה של מנגו. יצא לנו למצוא מוצרי חלב באלפי שקלים מפח אחד. כל דבר שיש בסופר אפשר למצוא בפח. אפילו מלח שנמצא מיליון שנה בים המלח, הכניסו אותו לשקית, שמו על מדף עם תוקף וכשנגמר זרקו".
מהפח הנוכחי אנחנו מוציאים ערימות של בננות, אפרסקים וגמבות. במבט ראשון, לצד הנוף של פחי הזבל, המחזה לא כל כך נעים, אבל עם הזמן העין מתרגלת, וכשהחברים מתחילים לקלף בננה, להבריק אפרסק, לחתוך לכולם מהמנגו, זה כבר נראה לגמרי אחרת, אבל עדיין לא מספיק משכנע בשביל מי שקונה את הירקות והפירות שלה אצל הירקן.
בניגוד אליי, "גאם גאם" בת ה־28, שהצטרפה לסיור בפעם הראשונה, לא הייתה צריכה שכנוע. היא מקלפת בננה, מנקה בטבעיות מלפפון עם החולצה, ומצטרפת לקינוח: קרטונים של פופקורן שהחבר'ה מצאו בפחים שליד הקולנוע בדיזנגוף. "זה משוגע", היא אומרת. "אני אוהבת לגור בטבע, עובדת בעמותות. הנושא של בזבוז מזון עושה אותי ממש עצובה והחלטתי לפעול. נחשפתי לקבוצה הזו בפייסבוק ובקבוצת ווטסאפ וזו הפעם הראשונה שהגעתי לעזור, אבל אני רגילה למצוא דברים ברחוב, בפחים. בגדים, אוכל, חלק לשימוש עצמי וחלק אני שמה במקומות קהילתיים שאני מכירה".
איך יודעים מה ראוי למאכל?
נרי: "סומכים על חוש הטעם והריח שלך".
פיליפ: "עם מוצרי חלב נזהרים יותר. אבל אף פעם לא היה לי כאב בטן, גם לא ממוצרי החלב שמצאתי".
יורי: "אם צריך שוטפים ממש טוב. בשנה שאני עושה את זה לא קרה שום דבר לי או למשפחה שלי" .
איזה תגובות אתם מקבלים מאנשים ברחוב? מעובדי סופר?
נרי: "לרוב הם מתעלמים, ומול הפרצוף שלנו שופכים ארגזים לזבל במקום לתת לנו. יש מעטים שמשתפים פעולה ושומרים לנו בצד. אין מה לעשות, יש ייצור יתר. באירופה כל מזון שפג תוקפו אבל הוא עדיין אכיל מורידים מהמדף, שמים באזור אחר של הסופר ומוכרים בפחות מחצי מחיר במקום לזרוק. אנשים נוהרים וקונים את זה. בהולנד יש אפליקציה שאפשר להזמין ב־70 אחוז הנחה פירות וירקות כאלה שהם 'יד שנייה'. באיחוד האירופי יש תקנות שעוזרות לסופרים ומעודדות אותם. זה משתלם לכולם. בישראל לא ראינו בשום מקום משהו שקרוב לזה".
אוכל מאחד אנשים
אז בינתיים אין שינוי במדיניות של מדינת ישראל בנושא, אבל נרי מספר ששינוי תודעה בחברה דווקא יש. "פיליפ ואני עושים הרצאות ספונטניות, שמים אוכל על ספסל ומדברים עם אנשים, יוצרים קהילה". פיליפ מוסיף: "דיברנו עם אחד המנכ"לים הגדולים על זה והוא אמר לנו, 'אנחנו סופר פרימיום ואני לא מוכן שיהיה לי פרי או ירק לא מושלם, ולא רוצה לקוחות שקונים מוצרים כאלה'. שמענו דברים דומים מהרבה מנהלים".
מי בא ללקט איתכם בדרך כלל?
נרי: "יש איתנו אנשים מכל הסוגים, מכל הרמות הסוציו־אקונומיות, מכל הגילים. זה מגיע לכולם. כולנו קונים במחירים מופקעים, לכולנו כואב לזרוק אוכל סתם ככה לפח. אנחנו מנסים לטפל מלמטה וזה הכי טוב שלנו. בקבוצה של הליקוטים מפחים חברים אלף איש, ובגינה בכרם, שבה אנחנו משאירים דברים, עוברים עוד אלפי אנשים. אנחנו רוצים שזה יהיה בכל העיר ובכל הארץ".
אנחנו ממשיכים לסופר הבא, שם האוצרות גורמים לחבר'ה להשמיע צעקות שמחה כאילו מצאו את המטמון: שקיות סגורות, עדיין קרות מהמקרר – פטרוזיליה, נענע, חסה, תותים, פירות יער ועוד־ועוד. זה לא רק עניין סביבתי, אלא גם, אולי בעיקר, קהילתי. קבוצת אנשים שמתגבשת סביב עיקרון משותף ורוצה לשנות יחד, מתחילה בקטן ולאט־לאט מובילה לשינוי גדול. "בין שליש לחצי מהמזון בעולם נזרק ולא מגיע לפה אנושי", מסכם נרי. "בארץ זה יותר קרוב לחצי. אני רוצה לחשוף עד כמה מערכת המזון שלנו דפוקה. כל כך הרבה מזון טוב נזרק, הולך למטמנות בדרום ומתפרק בתנאים לא ראויים, פולט גזים רעילים ומזהם את מי התהום. אנשים פשוט לא מודעים לזה.
"תחשבי כמה אנרגיה הושקעה בשביל שהפלפל הזה יגיע לסופר. הצמח ספח אנרגיית שמש, מים, הושקה בדשנים כימיים שבשבילם היו צריכים לכרות מינרלים. אולי אפילו היו צריכים להאביק אותו ידנית כי אין מספיק דבורים. שינעו אותו לפה, ובסוף הוא בפח. ומי משלם על זה? כמובן שאנחנו. ההפסד של הרשתות על זריקת המזון מתגלם במחיר שאנחנו משלמים. אני לא משלם את המחיר הזה, כי אין לי סיבה לקנות אוכל. זה מרגיש לי לא בסדר לקנות כשיש כל כך הרבה מזון טוב שנזרק סביבנו.
"המדיניות של רשתות השיווק צריכה להשתנות. להזמין פחות ולמכור ירקות סוג ב' במחיר מוזל. ואף אחד לא ימות אם יהיה מחסור בירק אחד. אני רוצה לגרום לאנשים להסתכל אחרת על האופן שבו הם צורכים מזון. חצי מבזבוז המזון קורה בבית שלנו. גם בשדות לא קוטפים את כל התנובה, כדי שההיצע לא יגבור על הביקוש וכדי שהמחירים יישארו גבוהים, והירקות והפירות נרקבים בשדה.
"החלק הכיפי בפרויקט הוא לראות כמה אוכל מאחד אנשים. סביב היוזמה נוצרה קהילה מאוד מגוונת שהייתה חסרה בתל־אביב, שמעניין אותה משהו מעבר. וזה קרה באופן טבעי. הכל אפשר לקנות יד שנייה, למצוא ברחוב, במקום להזיק לעולם. ערימות של בגדים ומוצרים ואוכל. כל יום בגינה בכרם בתל־אביב, ברב קוק 44, יש קהילתיות שסביבה נוצר איסוף מזון, חברות אמיתית, שכנות טובה".
