כשאני אומרת לירדן מיינפלד דיזנגוף שהיה לא פשוט לאסוף עליה חומרים לתחקיר, היא מחייכת ועונה ש"החיים הפרטיים שלי הם לא הפרונט של הדבר הזה שיצרתי".
בהתחלה קצת קשה לי להבין מה זה הדבר הזה שיצרה. אבל ירדן לא מתבלבלת ומסבירה בשטף שהיא תחנת תוכן של אישה אחת, שמסקרת ומשדרת לעוקבים שלה מידע על תרבות הפופ. ואכן, בזמן שאני יושבת על הספה בבית שלי וכותבת את הראיון איתה, מיינפלד דיזנגוף שוב ארזה טרולי, הפעם כדי לצלם הכי מקרוב את ההופעה של ביונסה בלונדון, וזה כמה ימים אחרי שחזרה מפסטיבל קאן, לשם נסעה בשליחות עצמה, נגעה הכי מקרוב בלאונרדו דיקפריו ושאר הכוכבים וחזרה לפזר את האבק הנוצץ בחשבון האינסטגרם שלה שכבר מונה למעלה מ־65 אלף עוקבים.
והיא ממש לא רווקה הוללת, שיכולה בכל רגע לכרטס מושב בלואו־קוסט. יש לה בית לתקתק וזוגיות לתחזק, והיא אמא לדילן, בת שמונה וחצי, רפאל, בן שש וחצי, וליב, בת שלוש וחצי. "כן, התחלתי מוקדם", היא מחייכת. היא בת 36, נולדה באשקלון, למדה בבית ספר לאמנויות ושירתה ביחידת דובדבן. מההורים שלה, "אנשים יצירתיים ושונים מאוד מהורים אחרים", קיבלה את כל הרוח הגבית שבעולם כדי לעוף על עצמה ועל החלומות שלה, שכללו כבר בגיל צעיר הרבה בלינג־בלינג, קריצה להוליווד ולשבירת מוסכמות והביאו אותה עד הלום.
"אמא שלי מורה לאנגלית ואבא בתחום האלומיניום והנדל"ן, והם עשו הכל כדי לתת לנו בית אחר. זה אומר שאם אמא החליטה שהיא מלמדת אותנו על אינדיאנים, אז אנחנו שבוע ישנים כל המשפחה באוהל טיפי. ואם לומדים על איטליה, אז שבוע אוכלים אוכל איטלקי ושרים שירים באיטלקית. כשהייתי בכיתה ב' היא הביאה לי מורה לעיצוב אופנה שעבדה בסטודיו של גלית לוי וכל היום הייתי מציירת סקיצות. חלמתי להלביש כוכבות על שטיחים אדומים ודמיינתי את עצמי על השטיח האדום".
הנה הגעת. גם עיצבת שמלות, ואת גם מדווחת מהשטיחים האדומים.
"ברוך השם אלף פעם".
את בחורה מאמינה?
"מאוד. הילדים שלי במסגרות דתיות. אני גדלתי באשקלון בבית קרקע בתוך העיר, עם בית על עץ בחצר ועם כל בעל חיים אפשרי, מנץ שנפל בחצר שלנו, דרך טלה שאבא אימץ ועד חמוס שישן איתי במיטה".
והריח?
"לא אכפת לי. הייתי חולת חיות. לא הייתה בבית סתם מסיבת פורים. הייתה מסיבת נושא – פעם המערב הפרוע, פעם הוואי. כל האהבה שלי לחו"ל ולנסיעות נולדה בזכות ההורים שטיילו איתנו ובלעדינו, אם זה לספארי באפריקה או לשיט תעלות בין צרפת לאנגליה. בין לבין ניגנו – אני בפסנתר, כינור וגיטרה, אחותי בתופים, ואם זה לא מספיק אז כשהייתי בת 19, ההורים שלי מכרו את הבית ויצאו לטיול תרמילאים של אחרי צבא".
מטקס האוסקר לגראמי
אז פלא שהיא גרה על מזוודות? ומשאירה את הילדים שלה עם אבא שלהם, ואין בה שום שמץ של התנצלות או אשמה. "אמא שלי תמיד אמרה לנו שהחיים זה לונה פארק. פעם אתה למעלה, פעם למטה, אבל תמיד אתה בתוך פארק שעשועים והכל זה עניין של גישה. לא מה קורה לך, אלא איך אתה לוקח את הדברים". והיא לוקחת אותם הכי באקסטרים.
חיידק הנדודים דבק גם באחותה הגדולה, מפיקת הטלוויזיה המוערכת רעות בוכניק, שאחראית על הפקות כמו המרוץ למיליון, הישרדות והאח הגדול. "מילדות הפקנו סרטים ביחד, מוציאות כל הבגדים מהארון של אמא לרצפה, מתחפשות, ממציאות סיפורים ודמויות. היצירתיות שלי היום הגיעה משם".
וזה בדיוק מה שהיא עושה היום. מפיקה רילסים מטורפים מהאירועים הנוצצים בעולם. "קיבלתי החלטה עסקית ואישית, וכן, יש לה מחירים, גם באימהות, אבל אני הולכת הכי רחוק. ואם זה אומר לעלות לטיסה לטקס האוסקר או לגראמי או להופעה, אני שם, מסקרת מהכי קרוב שאפשר. והנה, יש תוצאות, הזמינו אותי מערוץ E לראיין עבורם על השטיח האדום".
אבל מה הגדרת התפקיד שלקחת על עצמך?
"אני עיתונאית וחוקרת תרבות, בעיקר תרבות פופ", היא קופצת לעמוד שלה ומראה לי את הרילס שבו עידכנה את העוקבים כשנחתה בקאן. "גם פה, אני לא מצלמת את השחקנים וזהו. אני מעבירה ידע. זו התשוקה שלי. אני לומדת מה זה בכלל פסטיבל קאן, מה קורה שם, למה זה מעניין אותנו. הרבה חושבים שזה רק שטיחים אדומים, אבל זה בעצם לב הביזנס של עולם הפצת סרטי הקולנוע".
בחצי שנה קפץ מספר העוקבים שלה מ־15 אלף ל־70 אלף, וכמובן שמכאן קצרה הדרך לשיתופי פעולה מסחריים. "פנו אליי מנינטנדו ואמרו לי 'אנחנו רוצים שתעשי לנו תוכן מסחרי'. אמרתי אוקיי, אבל אני לא פרסומת של ערוץ הקניות כי העמוד שלי הוא עמוד של ידע ומחקר כדי שכל מי שנכנסת אליי לסטורי תצא עם פיסת מידע שהיא לא ידעה קודם". אחר כך הגיעו פניות נוספות, למשל מענקית הטיפוח אסתי לאודר, אבל מיינפלד דיזנגוף הודיעה שבלי ערך מוסף לעוקבים שלה זה לא יעבוד.
"אני לא סתם מורחת קרם, התחלתי לבדוק מי זו אסתי לאודר ששינתה את פני תעשיית הקוסמטיקה, בעקבותיה חקרתי ויצרתי עוד סיפורים של נשים חזקות, והסקירה הזו, שהיא סקירה מסחרית, כן? חצתה גילים. כי בעצם אני סטורי־טלרית לפני הכל".
את מצליחה להתפרנס מזה?
"כן, כי היום אני עושה הרבה עבודה לחברות מסחריות. אנשים אוהבים פרסומות שעשויות טוב, מצחיקות ונותנות ערך מוסף, זה למה בסופרבול משלמים עשרות מיליוני דולרים לספוט. בכלל, יש לי מוטו שאומר שכל תוכן שאתה מביא לעולם צריך או לבדר או ללמד או למכור – אחד משלושת אלה, ואם אתה מצליח לעשות את שלושתם – זה תוכן מצוין".
זו השקעה מטורפת להגיע לרמות ביצוע של הסרטים שאת מעלה.
"אני משקיעה בזה את החיים שלי ולפני שתשאלי אני אגיד שאין דבר שאין לו מחיר. מי שיגיד לך אחרת שקרן. 'כל מה שאני מצליחה במקום אחד אני נכשלת במקום אחר', ואת זה לא אני אמרתי אלא שונדה ריימס, היוצרת הגאונה של האנטומיה של גריי ושל סקנדל. אין דבר כזה רק להצליח, יש מחיר".
ומה המחיר שהילדים משלמים?
"לצערי הנושא הזה עולה כשמראיינים נשים, אבל לא כשמראיינים גברים. אצלם זה תמיד 'איזה תותח אתה, איך הצלחת', אצל נשים זה 'איך את מצליחה לשלב'. אז משפחה אצלי היא ערך עליון", שפת הגוף שלה לפתע נדרכת. "ילדתי בגיל 27, נכנסתי לאימהות המוקדמת בעיניים פקוחות מתוך רצון להיות האמא הכי טובה, וזה לא פשוט כי אני בכל הוועדים ומצד שני אני נמצאת הרבה בחו"ל בגלל הטרלול הזה שנכנסתי אליו לפני שנה. והנה ביום ראשון אני טסה ללונדון מטעם חברה מסחרית להופעה של ביונסה, ואמרתי לבת שלי 'את יודעת, אני ביום ראשון טסה שוב, איך את מרגישה עם זה?' ודילן אמרה לי 'אני ממש שמחה שטוב לך, שאת עושה מה שאת אוהבת'", עיניה של ירדן דומעות.
ומה ענית לה? היא רק בת שמונה וחצי.
"אמרתי לה את החיים שלי, לב שלי, אני שרופה עלייך וגאה בך על התגובה הזו, אבל איך את באמת מרגישה? כי זה בסדר גמור להתגעגע. ודילן ענתה לי 'אמא, אני יודעת שאת עושה את מה שאת הכי אוהבת בעולם, ואני שמחה שאת שמחה'".
כמובן, כמו כל אישה שטורפת את העולם, צריך כאן כפר שלם כדי לגדל את הילדים, ובכפר הזה נמצאים בן הזוג התומך וההורים שמגיעים מרחוק לשמור על הילדים וגם עזרה שעולה לא מעט כסף. "אני רוצה שנשים שקוראות יידעו שאני משלמת המון כסף על עזרה, לפעמים עד כדי גובה השכר שלי, ואין לי בעיה לחשוף את זה. זה אחד העוגנים ששמתי לעצמי כדי להתאזן ולהיות אמא נוכחת שנמצאת בחוגים. ולכן ההחלטה היא שרק אני מוציאה מהגנים, בעלי לוקח בבוקר, ואני איתם אחרי הצהריים, וכדי להיות אמא הכי טובה ונוכחת, אז בשביל הכביסה, הניקיון והבישולים אני לוקחת עזרה. וזה עוד משהו שאמא שלי לימדה אותי, שכל עוד הם קטנים כדאי לשלם על עזרה טכנית, גם אם זה במקום עוד בילוי או עוד חולצה כי זה מה שיעזור לי להיות איתם וגם להתפתח".
עם עגלה בנחלת בנימין
והיא בהחלט מתפתחת. היום היא מעסיקה שני חבר'ה צעירים שעוזרים לה בתחקיר וניהול יומן "כי אני מפעל של אישה אחת ואין מאושרת ממני כי הגשמתי את מה שרציתי לעשות. היום עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'כל הכבוד, איזה תוכן מושקע את מעלה'. או שאישה אומרת לי 'בעלי ההייטקיסט דיבר עלייך בישיבת הבוקר במשרד כי עשית סקירה על אילון מאסק'. והוזמנתי להרצות על העמוד שלי בחוג לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון".
היא הראשונה שתודה שהיא עובדת בחלום שלה, אחרי שבדקה אופציות אחרות, כמו למשל עריכת דין או עיצוב אופנה. את מבחני הלשכה היא עברה בחודש שביעי, עשתה סטאז', אבל די מהר חתכה לכיוון האופנה. "לימודי המשפטים מאוד שירתו אותי כשסיקרתי את המשפט של ג'וני דפ", היא שוברת את כל ההגה לכיוון הבלינג, "היה לי קל לספר מה קרה שם. הייתה שם מערכת יחסים מאוד רעילה מצד שניהם".
ואת לא מתגעגעת לעיצוב האופנה, שגם אותו זנחת לטובת החיים ברשתות החברתיות?
"כשהייתי עורכת דין, אחרי שילדתי את הבת הבכורה שלי, הייתי נוסעת הרבה מאשקלון לאחותי רעות שגרה אז בתל־אביב, ישנה אצלה מדי פעם עם התינוקת, מסתובבת עם העגלה בנחלת בנימין, בוכה ונוגעת בבדים. עד שאמרתי לעצמי 'ירדן, מה זה הבכי העלוב הזה, תתביישי, את חולמת לעצב אופנה? תעצבי'".
ומה ענית לעצמך?
"שאני אמא צעירה מאשקלון עם משכנתה, שלא יכולה לקחת כסף ולעשות אופנה. ואז רעות אחותי אמרה לי 'בואי', פתחה פנקס צ'קים, כתבה לי 5,000 שקל, ואמרה 'את אוכלת לכולנו את הראש, אני רוצה שתלכי לקנות בדים ותעשי אופנה. תפסיקי להתקרבן'".
איזו אחות.
"ואני מודה לה על זה. תפרתי אצל תופרת ארבעה דגמים, לקחתי חברה משפיענית, צילמתי אותה, והתחלתי להשכיר שמלות בחדר בבית. כשהעסק גדל לקחתי הלוואה של מאה אלף שקל, טסתי לצלם קטלוג במילאנו, וכשהכריזו על תחרות של שמלות כלה לתחרות מלכות היופי, זכיתי במקום הראשון והלבשתי את מלכות היופי 2016".
וגם הצגת את השמלות שלך בשבוע האופנה TLV.
"פגשתי את מוטי רייף, ושאלתי אותו למה אין אופנה מהפריפריה בשבוע האופנה הישראלי. אמרתי לו שיש לי סטודיו באשקלון ושאני רוצה להציג כי הרי מעצבות יש בכל הארץ, ואנחנו מדהימות, אז למה אנחנו לא מציגות בשבוע האופנה? מוטי הקשיב ואמר לי 'את יודעת מה, אשקלון, הרשמת אותי, נדבר'. ואחרי חודשיים אמר לי 'אשקלון, בואי להציג בשבוע האופנה'".
וכאן היא נשברת ודומעת. כי כל ההשקעה והמתח מתנקזים לתוך הרגע הזה. "תוך שבוע הרמנו דגמים, והזענו ונסענו והצגתי שלוש שנים ברצף בשבוע האופנה TLV, וזו הייתה הגשמת כל החלומות שלי. אני לא יכולה להסביר לך כמה זה לא במקרה ודורש תעוזה ועבודה קשה".
anat-le@yediot.co.il
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: גיל אלגבי; איפור: דניאלה ברכה; שיער: רון רובינסון
