ב־1965 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהו של שלונסקי 'עוץ לי גוץ לי' (עיבוד מעשייה ממעשיות האחים גרים המתעלה כאן לדרגת יצירת־מקור), ונחל הצלחה אדירה. זו הפריכה את החשש המוקדם של התיאטרון להשקיע במחזה שלא יכבוש את לב הקהל שכּן ה"מִילוליינוּת" השלונסקאית לא תתאים לילדים.
גדולי המשוררים — מביאליק לחברי "אסכולת שלונסקי" — הלכו לשיטתו של קורניי צ'וקובסקי, שתורת ספרות הילדים שלו הִמליצה לסופרי הילדים שלא להתיילד: אין להתנזר ממילים קשות, קבע הסופר והתיאורטיקן היהודי־רוסי, ויש לִפנות לילד כלאדם מבוגר. כך נהג גם שלונסקי: המחזה 'עוץ לי גוץ לי' אכן מלא בחוכמת חיים בוגרת וברמזים שנונים ומתוחכמים. רק בעניין אחד התפשר שלונסקי וּויתר לילדים שלמענם נכתב המחזה: אם ביצירתו למבוגרים שלטו החולי והדווי, הרי ב'עוץ לי גוץ לי' שולטות האוֹפּטימיוּת ושמחת החיים. גם "סוף טוב" יש כאן, כמקובל ביצירת ילדים.
חגית הלפרין, חוקרת יצירת שלונסקי, שהקימה את אתר שלונסקי וחיברה את הביוגרפיה של המחבר, מַפנה בספרה זרקור לעֵבר המחזה 'עוץ לי גוץ לי', שפָּנים רבות לו. ספרה מקיף את כל ההיבטים: תורת ספרות הילדים, דרכי העיבוד של המעשייה, הרמיזות לסיפור בראשית ולמגילת אסתר, ההיבט האַרְס פואטי המותח קו של אנלוגיה בין הפיכת הקש לזהב לבין מעשי האלכימיה שמבַצע המודרניסטן במילים ובצירופיהן, ועוד־ועוד. אכן, היצירה מלאה בהברקות מילוליות מופלאות, כגון בתיאור המצב הכלכלי המנוהל תחת שרביט המלך: "יֵדְעוּ כָּל עִיר וּכְפָר וָפֶלֶךְ: / רֵאשִׁית חָכְמָה — מִסִּים לַמֶּלֶךְ! / מִסִּים! מִסִּים! וְעוֹד מִסִּים! / וְאֵין חָסִים עַל הַכִּיסִים!"
ודוגמה נוספת: כדי להיטיב את מצבו הכלכלי, המלך מחליט לתת רחיים על צווארו. כך תיארו חז"ל (קידושין כט ב) את האדם הנושא אישה ונושא בעול פרנסת המשפחה, אך מילוליין כשלונסקי, כפי שמראה חגית הלפרין, הופך את הרחיים לעניין חיובי, שהרי המלך עומד להתחתן עם בת הטוחן, שהרחיים הן כליו, ובת הטוחן הן עתידה לפטור אותו מדאגות הפרנסה: "הֵן הַטּוֹחֵן מְלַאכְתּוֹ קִמְחוּת, / וְאִם אֵין קֶמַח — אֵין מַלְכוּת. / וַחֲכָמִים מָשָׁל הִמְשִׁילוּ: / 'כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה — כְּאִלּוּ / נוֹתֵן עַל צַוָּארוֹ רֵחַיִם!' / וּבִי זֶה נִתְקַיֵּם כִּפְלַיִם!"
שלונסקי מרד אמנם בביאליק, אך המחקר שלפנינו מראה באופן משכנע שבתחום ספרות הילדים היה שלונסקי תלמידו של ביאליק. ביאליק היה הראשון שבחר להטמין דווקא ביצירתו לילדים את העניינים האישיים שלא הוכנסו ליצירתו ה"קנונית": חיי האישוּת, הסודות האינטימיים, רזי היצירה, הדעות הפוליטיות ועוד. בעקבותיו הלכו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג ביצירותיהם לילדים. וכך, אם ביצירותיהם למבוגרים נמנעו הסופרים הללו להציג את כרטיס הזיהוי הפוליטי שלהם, הרי ביצירותיהם לילדים הוא מתברר במובהק.
אכן, המחזה המשקף "קפיטליזם חזירי" מבהיר את יחסו של שלונסקי לשינויים הסוציו־אקונומיים שחלו במדינת ישראל בעיצומם של תהליכי האמריקניזציה המואצים שעברו עליה בשנות ה־60. מדיניות הצֶנע התחילה מתפוגגת, ובארץ ניכּרו סימנים ראשונים של רווחה כלכלית. ללא דיחוי ניכּרוּ תופעות של רדיפת בצע חסרת רסן, שגרמו לנטישת ערכי "דת העבודה" הטולסטויאניים של בני היישוב הוותיקים. רוח ההתנדבות שאפיינה את החלוצים ואת צעירי דור תש"ח פינתה את מקומה לאֶגוֹאיזם נאור של החוגים שהושפעו מהִלכי הרוח הקפיטליסטיים של בירות המערב.
שלונסקי האמין בערכיה הסוציאליסטיים של ברית־המועצות. מחזהו מתבונן בבוז בקפיטליזם שעודד צבירת ממון ובזבוזו. המלך ב'עוץ לי גוץ לי', מבזבז הון עתק על עצמו, אך למען בני עמו אין לו אפילו רבע זוז באמתחתו. כידוע, השררה משחיתה, ולמילוי צרכיה אין מחסור בכסף.
ועוד דבר למדו שלונסקי וחבריו מביאליק: הכנסת עניינים מן האקטואליה הפוליטית ללב ליבהּ של יצירה תמימה, שאינה חשודה כלל בכוונות פולמוסיות. הלפרין מראה באופן משכנע שבתוך אגדה תמימה לילדים, נטולת סממני זמן ומקום מזהים, יצא שלונסקי חוצץ נגד בן־גוריון, והציג אותו בדיוקן לא מחמיא. אמנם בן־גוריון לבש חאקי וגר בצריף בשדה בוקר וב'עוץ לי גוץ לי' המלך עוטה הוד והדר וגר בארמון, אך חגית הלפרין מראָה איך שלונסקי, איש מפ"ם, צייר כאן קריקטורה של ראש הממשלה הראשון שלא הצטיין במיוחד בשיטות דמוקרטיות: חצרניו של המלך משַׁווים קדוּשה לכל מוצָא פיו, מנהיג המדינה מכסה כל עוולה בתירוץ של "פגיעה בביטחון המדינה" ונזכר בלגלוג גם "פְּרס הילודה" שקבע בן־גוריון. מתוך אנכרוניזם מכוּון נזכרת כאן אפילו הכְּנֶסֶת.
חגית הלפרין טוענת כי בנושא הביקורת הפוליטית ניהל שלונסקי דיאלוג סמוי עם מחזהו של אלתרמן 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' (1964), שקושר כתרים לשלטון בישראל, בעוד 'עוץ לי גוץ לי' ביקר את בן־גוריון והבליט את היבּטיהָ המגוחכים של התנהלות השלטון במדינה. מאחר שלפנינו יצירות המורכבות מפּרמטרים רבים אפשר לפרש זאת גם אחרת: אלתרמן, מעולם לא היה "משורר חצר" כפי שניסו להציגו, בשוגג או במזיד (דווקא רעהו שלונסקי "הדביק" לו את הכינוי השנון, אך הכוזב, "בן־גרוריון"). הוא לא הסתיר במחזמר את ביקורתו על מַעֲוָותי השלטון ועל השינויים שחלו במדינה. ניתן לגלותה, למשל, במריבה בין אשתו המצרייה של שלמה המלך, המאשימה את המדינה בפרובינציאליות, לבין נעמה, שהארמון מפואר ובזבזני מדי לטעמה (וביציאתה של בת־שבע, אֵם המלך, נגד בנהּ המנצֵל את כוח השררה שלא כדין).
ההצלחה הכלכלית האדירה של מחזהו של גרונימן, שהכניסה לכיסיו של אלתרמן ממון רב, עוררה כנראה בשלונסקי את יצר "קנאת הסופרים": המחזה השלונסקאי כמו האלתרמני עיבד טקסט גרמני ובו סיפור על התחזוּת ועל הערבוב המעמדי בין בית המלוכה לפשוטי העם; בשתי היצירות מתואר מלך, החומד אישה, מכניס אותה לארמונו כדי לקחתה לאישה; שתיהן לועגות לאווילות ההמון המריע למלך בכל מצב. יש אפילו דמיון טקסטואלי: בשתי היצירות מדובר על "חמור חמורתיים", ובשתיהן יש חרוזים רבים המסתיימים בצליל צ'. למרבה האירוניה, שלונסקי הסוציאליסט יצא כאן אמנם נגד התאווה הקפיטליסטית לממון, אך השקיע מאמצי יצירה במיזם שהכניס לכיסיו ממון רב. •
שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי // חגית הלפרין } רסלינג } 127 עמ'
