חוף פלמחים
המצולם: יניב תורג'מן (48), גרוש ואב לשניים, מתגורר עם בת זוגו בקיבוץ פלמחים ועובד כשף הראשי של רשת בתי המלון סלינה.
"כבר מהילדות יש לי תשוקה לים, לאוכל ולטבע. גדלתי בהרצליה, באחד משלושת הצריפים האחרונים שנשארו במעברה בשכונת נווה עמל. ההורים גדלו בשכונה. אמא ילידת הארץ, ממשפחה תימנית, והמשפחה שלה גרה בבית רגיל. אבא עלה מספרד עם ההורים שלו והם גרו בצריף. הרחוב כבר לא דומה. כשהייתי בן עשר בנו שם בניינים יפים ופארקים. עד אז היינו מוקפים בשדות ופרדסים, בלי כבישים. החיים היו פנטסטיים. הייתי יורד לים לגלוש, וזה נתן לי הרבה ביטחון. בים אין מעמדות, לא משנה אם אתה ילד מהמעברה או מהרצליה פיתוח, אתה שווה בין שווים.
"תמיד אהבתי לבשל. בגיל שבע הייתי קם מוקדם בשבת, פותח את המקרר, ועושה כל מני צילחותים מוזרים להביא להורים לטעום. אנשים תמיד הגיבו בחיוב לאוכל שהכנתי, וזה דחף אותי כל פעם לשלב הבא. עשיתי קורס בתדמור, והלכתי לעבוד בכל מיני מסעדות פשוטות בחינם, כדי ללמוד את המקצוע מאפס. עם הזמן עבדתי כשף במסעדת ‘גזיבו’ בחוף הרצליה, ובקייטרינג היוקרתי של פול אסנהיים.
"אחרי הצבא עבדתי בביטחון של אל על – שנתיים בלונדון ושלוש שנים בארץ. תוך כדי טסתי לכל העולם, לגיחות קצרות, ובכל מקום הייתי הולך לשווקים ולומד על האוכל המקומי. הייתי פוגש אנשים ומבשל איתם בבית. בגואה פגשתי אישה שישבה ברחוב עם המשפחה. היא רשמה לי רשימת מצרכים שקניתי, והכנו קארי מסורתי, לפי הספר. באחד המסעות הגעתי לקוסטה־ריקה והתאהבתי במדינה, בדגים, בגלישה ובסגנון החיים הפשוט, מה שהם קוראים 'La Pura Vida' (החיים הטהורים, י"ב). שם אתה יכול לשבת לשיחה עם כל אחד, עם תייר, זקן, דייג מקומי — שעתיים וחצי בכיף, בלי ייסורי מצפון שאתה מבזבז זמן במקום לרוץ לעשות כסף. תוך כדי העבודה בגזיבו טסתי לשם פעמיים בשנה, ואז, בגיל 35, עברתי לגור שם עם אשתי לשעבר. שני הילדים שלנו נולדו וגדלו שם. הם הלכו לבית ספר אמריקאי יפהפה, מוקף במדשאות וטבע, ולמדו חצי יום בספרדית וחצי באנגלית.
"גרנו בעיירת חוף בשם חאקו, בחוף האוקיינוס השקט. אחרי תקופה כשף במלון באזור המרכזי של קוסטה־ריקה, פתחתי בחאקו את בית הקפה הראשון שלי, 'קפה נמסטה', ששילב אוכל הודי וישראלי. הוא הגיע למקום שני ב־Trip Advisor למשך ארבע שנים. האוכל בקוסטה־ריקה שטוח בטעמים, אז כשבאתי עם חלב קוקוס וקארי ותבלינים, פתאום יצרתי הרבה ריחות חדשים ברחוב, וזה משך הרבה קהל. המסעדה האחרונה שפתחתי שם הייתה מסעדה ים־תיכונית בעיירת החוף הרמוסה ליד חאקו. היה לה ביקוש טוב, אבל הקורונה חיסלה את העסק ונאלצתי לסגור ולחזור לארץ.
"אחרי תשע שנים בג'ונגל לא היה לנו פשוט לחזור לארץ. הילדים גדלו בטבע, בלי פקקים, הם לא ידעו מה זה מותגים. הגענו לתל־אביב ופתאום 'אבא אני רוצה את הנייקי של רונלדו והאדידס של מסי'. בקוסטה־ריקה אין את הקטע של ה־show off בין הילדים, כי המצב הכלכלי לא מאפשר את זה.
"אשתי ואני החלטנו להיפרד, והיו לי הרבה מחשבות לחזור לקוסטה־ריקה, אבל התגלגלתי להיות פה, כשף של אירועים פרטיים. הוזמנתי לבשל בקיבוץ פלמחים לאירוע יומולדת של בת זוגי לעתיד, שגדלה בפלמחים. התאהבתי בה ובמקום. בעבודה הנוכחית שלי ברשת סלינה אני נמצא הרבה בחוץ, וגם ישן הרבה בבתי המלון במסגרת העבודה. תמיד נורא כיף לחזור לקיבוץ, לים ולשלווה שפה. כל בוקר נפתח בקפה שחור ושחייה בים, וזה מטעין אותי באנרגיה לשאר היום. כשהילדים מגיעים לפה, הם ישר מורידים נעליים ומסתובבים יחפים, כמו קיבוצניקים לכל דבר.
"אני אדם חיובי. בכל מצב שלילי אני מחפש ומוצא את החיובי. אין אצלי 'משברים', יש רק 'אתגרים'. זה לא מגיע מקורסים של טוני רובינס, זה מההורים ומהחינוך מהבית. ההורים היו אנשים פשוטים. אמא עבדה ככוח עזר בבית חולים מאיר, ואבא היה בונה. לימדו אותי לאהוב את החיים ולהעריך כל דבר".
