אולמי שושנים // סלין אסייג } ידיעות ספרים } 173 עמ'
פרה הרביעי של סלין אסייג הוא קובץ סיפורים שעוסק במידה רבה בסוגיית סוף העולם ויש בו אזכורים לתקופת הקורונה שהציפה מחדש את הדיון האפוקליפטי. אחדים מסיפורי הקובץ מתאפיינים בדיווח ישיר ודי לקוני מאירועי יומיום, כשברקע נרמזת דרמת אובדן גדולה הצובעת את היומיום בצבעים קודרים. בסיפורים אחרים היתקלות ביסוד פנטסטי מבעית הופכת מפגש חברי ותמים לכאורה לזירת היאבקות. גם בסיפורים הקרובים יותר לרֵיאליה, וגם באלה החורגים ממנה, מופיעה זרות או מוזרות המשבשת את הסדר המוכר של הדברים ואת התקשורת האנושית.
בסיפור 'כלבים' חבר וחברה נפגשים לבילוי בדיזנגוף סנטר. אף שהמקום מוכר וביתי מבחינתם, הם חשים זרים בתוך הדוחק וההמולה של ערב החג. בעודם יושבים בבית קפה, מופיע מולם כלב, ואחריו עוד ועוד, מכל המסדרונות, למרות ש"אסור להכניס כלבים למרכז קניות". לבסוף הם נשארים בקניון ריק מאדם, מכוּתרים בעדת כלבים חשופי שיניים, נוטפי דם וריר. הם חוששים להינשך, או שמא להיטרף, אבל במבט מקרוב הכלבים נראים נשוּכים, מה שלא מבטל את האימה מפניהם. אז מי באמת הנשוך ומי הננשך? מי פולש לגבולו של מי? מדוע הקניון הוא ביתם הבלעדי של בני אדם, וחיות אחרות מודרות ממנו, ועוד לטובת תרבות הצריכה? מדוע הסיפור מסתיים בהיאחזות מוגברת של בני הזוג זה בזה, שהיא בה בעת גם מאבק ליבידינלי אלים ביניהם?
שאלות דומות עולות גם בסיפור 'המפלצת'. במהלך נסיעה יומית המספרת רואה גליל בטון עם פס אדום באמצעו מתחת לגשר בצומת מורשה. בימים שלאחר מכן גליל הבטון גדל וגדל, והמספרת מזהה אותו כיצור חי ורוטט, שיש לו אפילו עיניים שמביטות בה. היא רואה בו מפלצת, ורוצה להתקרב אליה ולגעת בה, אך התנועה בכביש אינה מאפשרת לה לעצור. בשבת אחת המספרת מגיעה לשם עם בעלה, ומכאן מתחיל מיקוח בין בני הזוג. כדי להוכיח למספרת שהמפלצת היא רק גוש בטון, הבעל מפוצץ אותו במוט ברזל. בהמשך המספרת מזהה את בעלה כמתחזה־לבעלה, ואת עצמה כמתחזה לעצמה. הסיפור מסתיים באקט אלים, שותת דם, של המספרת כלפי בעלה.
יסודו של הסיפור הזה בהזרה של אובייקט ההתבוננות. המספרת רוצה להתיידד עם ה"מפלצת" ולהכיל אותה בחוויית החיים שלה. בעלה מבקש להוכיח שאין כלל מפלצת, רק גוש בטון, אך תגובתו המוקצנת חושפת את המפלצת שבתוכו. אובייקט המיקוח חושף למעשה את הזרות העמוקה בין בני הזוג, שהיא־היא המפלצת האמיתית, שמולידה אלימות. יש כאן גם משחק מחוכם במונח הנדל"ני "מפלצת בטון", שחושף את המפלצתיות של האדם בהשתלטותו האלימה על הסביבה — השתלטות שמכריעה לבסוף את האדם עצמו, ושמשבשת את יכולתו לנהל יחסי אני־זולת תקינים החיוניים לקיום חברתי, וכנראה גם את יחסיו עם הפלנטה.
בסיפורים היותר ריאליסטיים הזרוּת ממוקמת לעיתים באופיו של המרחב שבו מתקיימת ההתרחשות, למשל בחדר קטן וסגור. בסיפור 'אולמי שושנים', במהלך פגישת מחזור, תלמידים לשעבר משחקים מיוזמתם עם מורתם המיתולוגית - אך גם המתעללת והסדוקטיבית — ב"שבע דקות בגן עדן". במסגרת המשחק, כל תלמיד.ה מתבודד.ת בתורו.ה עם המורה בחדר סגור. איש אינו רואה מה מתחולל שם בפנים. שומעים רק קולות; השתנקות, גניחות, צעקות. התלמיד שנכנס אחרון, עבריין בהווה המלוּוה בשומר ראש, יוצא מהחדר עם מגבת ספוגה (בדם? בזרע? בסתם זיעה? הקוראת תוהה), סוגר את הדלת ומגרש את כולם. המורה נשארת בחדר. מה מצבה? ומה בכלל קרה בינה לבין התלמידים בחדר? התהיות רבות, אבל פיל הפילים שבחדר הוא ודאי אולמי שושנים. מתברר שהאולם היה בבעלות המורה, וכל בר־המצוות של הכיתה שנערכו בו תרמו להתעשרותה, המסומנת במגוריה החדשים בכיכר המדינה. החדר הסגור משמש כאן כזירה להתעמתות עם סודות עבר, שחושפים שימוש אינסטרומנטלי בזולת כחלק מתפיסה קפיטליסטית של יחסי אנוש. התלמידים אולי משתחררים ממשא העבר, המורה אולי לא יוצאת מזה חיה.
וריאציה נוספת על החדר הסגור מופיעה בסיפור 'אצל יקי', המתרחש בבר קטן ואינטימי בשולי העיר הגדולה. בזמן סגר הקורונה, האינטימיות אף מתחזקת כשהמפגשים עוברים לחדר הפרטי של בעל הבר. "הרבה זמן הרגשתי שהם קרובים אליי יותר מכל מי שהיו עבורי אי פעם חברים ומשפחה", כותבת המספרת. אבל גורמים אפלים חותרים תחת האידיליה, והסיפור מסתיים בטרגדיה שיסודה אף הוא ביחסים אינסטרומנטליים בין בני אדם.
על אף אווירת סוף העולם והשיבוש המתגלה ביחסים האנושיים, בקובץ יש גם איים "רגועים" יותר, כמו האגדה המקסימה 'באנציקלופדיה של כל העמים' והסיפור 'שפת המרחקים' שהאישה שבמרכזו מדברת עם חתולים וציפורים. ולסיום, העירוב בין מציאות לפנטזיה, השימוש החכם בפערי מידע והמבט החד אך גם הסקרן והחומל של אסייג מעמידים ספר תוסס שמזכיר מה עושה ספרות טובה: מעוררת, ואף טורדת, את הרגש ואת המחשבה. •
