התאבדות // אדואר לווה } תרגום: לנה נטע אטינגר } בבל } 118 עמ'
ספר הזה הוא כמו שרטוט גיאומטרי פשוט, קו ישר שנמתח בין שתי נקודות. הוא נפתח בנקודה אחת פטאלית; כבר בעמוד הראשון מתואר מעשה התאבדות בירייה של ידיד נעורים (ידיד ממשי או בדיוני), שהמספר פונה אליו בלשון "אתה" פמיליארי, הנה כך: "הגופה שלך. היא נותרה ללא פגם. לפי מה שסיפרו לי הגולגולת שלך לא התפוצצה [...] אפשר לחשוב שאתה ישן. אתה בן עשרים וחמש. אתה יודע עכשיו יותר ממני על המוות".
מאירוע ההתאבדות הזה נמתח קו ישר, כמו שריטה מורגשת היטב שנאמרת בדרכו המיוחדת של אדואר לווה, בטכניקה סגנונית ובטביעת אצבע שלהן התוודענו בספרו הראשון, 'דיוקן עצמי', כאילו שני הספרים יחד הם שני מבעים שונים של סדרה אחת. דיוקן עצמי נוסף כותב לווה בספר 'התאבדות', אך הפעם אין זה סיפור אישי, כביכול, ולא נקרא בו וידויים מוצהרים בגוף ראשון, אלא נעקוב אחר שחזור פניו של הזולת, נפנה החוצה אל עולמו של איש אחר, ידיד נעורים אלמוני (המוזכר כבר בסופו של 'דיוקן עצמי'), אתה ש"המוות שלך כתב את חיי", ירית בעצמך במרתף בגיל 25 בלבד, ועתה אפשר לבדות את חייך באוב.
מהי טביעת האצבע של לווה ומהו סגנונו המיוחד? זוהי כתיבה נטולת סיפור שמעלה רשימה בלתי נגמרת של פעולות ומחוות, של טעמים והגיגים שאותה דמות עשתה, הרגישה, חשבה ורצתה; רשימה שאינה מתגבשת לכדי עלילה כרונולוגית (או אישיות שמתפתחת בזמן), אלא מדובר יותר ברשימת נתונים אנושיים חסרי סדר לוגי או הסבר רציונלי; רגעים, העדפות, נסיעות, תמונות, רשמים שבאים בזה אחר זה ונאמנים אך ורק לסחף של הכתיבה עצמה. בעקבות המשחקים של ז'ורז' פרק ('אני זוכר' או 'מבחר מרחבים'), לווה בונה חוויה אנושית באותו האופן שבו אנחנו כותבים רשימת מכולת פזורה, או באותו האופן שבו מחסנאים מוצאים פריטים בהאנגרים הגדולים של אמאזון ואיקאה: מה יש במלאי? — הנה כך לווה מסביר בגלוי את הטכניקה הזאת: "מפני שהעולם אינו רצף קוהרנטי של פעולות, אלא אוסף של דברים שרואים. מסתכלים עליו, כל מיני חפצים מתחברים ללא הקשר, והקרבה הגיאוגרפית מקנה להם משמעות. [...] לתאר את החיים שלך לפי הסדר יהיה אבסורדי: אני זוכר אותך על דרך המקרה. המוח שלי מחיֵה אותך בעזרת פרטים אקראיים, כמו ששולפים גולות מתוך שקית".
לווה חושף או הוגה אוסף של פרטים אקראיים מחייו של ידידו. ובכל זאת, אמרנו קודם, יש נקודת פתיחה לספר ויש קו ישר, שריטה עמוקה ועיקשת שמסתיימת בנקודה שנייה (בנקודת סיום), שבאופן פרדוקסלי, מובאת בפנינו עוד לפני שהספר מתחיל, בידיעה שאדואר לווה סיים לכתוב את הספר והגיש אותו לעורכו עשרה ימים לפני שהתאבד בעצמו (באוקטובר, 2007). מדובר אפוא בספר על התאבדות שמקדים אקט אובדני מוצלח של היוצר עצמו.
במילים אחרות, הקו הקטן (השריטה) ששירטטנו מתחיל להתעקם עכשיו, לשוב על עקבותיו ולהסתבך. מכיוון שיש כאן מעשה מתעתע בכמה מובנים: ראשית, הכתיבה אמנם נעשית בגבולות הספר, אבל היא לא פשוטה כפי שהיא נראית, היא מעבירה אותנו ללא הרף אל מחוץ לגבולות הספר עצמו. שנית, היצירה הזו אינה רק מעלה באוב עבר שכבר נחתם, היא בעצם מכינה את המחבר לשים קץ לחייו, וחותמת את עצמה כך באופן מוחלט (למעשה יש כאן יצירה שמתפרסמת "לאחר מות" במובן המת ולא במובן החי, Posthumous, מתוך בחירה, מעין צוואה של סופר שגם היה צלם ואמן, ושבתוכה עלינו למצוא את הרמזים האחרונים שמובילים אדם לחסל את עצמו).
ושלישית, מעל לכל, לווה מייצר כך אפקט מראתי של "כפיל" שמשתלט על מעשה הקריאה וגורם לה להיות סכיזופרנית. זה אפקט נורא, אפקט מטיל אימה, מפני שהוא גורם לנו לנוע בין השורות ולקרוא קריאה חולה, קריאה פוזלת, מבלי שניווכח מי הוא זה שאנחנו רואים בעיניים, תחת הדימוי של המילה, מהי ההשתקפות של הידיד ומהי ההשתקפות של לווה.
אי לכך, שתי הנקודות שביניהן נמתח הקו הקטן של הספר, אינן אלא שתי מראות שצופות זו בזו ומכפילות את זהותה של הדמות המרכזית בספר. בתווך שבין שתי המראות האלה, מתפתחת לקות הראייה שלנו, המבט עצמו מסתחרר, איננו יכולים לראות עוד, ניאלץ לסגור את הספר. כמו בתהליך של ביקוע או פיצול, נטרפת הבבואה של זה יחד עם הבבואה של זה, עד שרק מחלת המוות נעשית ודאית ובלתי נסבלת.
ובאמת, לרגע אחד בתחילתו אפשר לקרוא את הספר קריאה מעט יותר מרגיעה ומניחה את הדעת: קודם התאבד הידיד וזה היה מעין אירוע מכונן (אבטיפוס) שהוביל להתאבדותו של השני שזכר אותו (או בדה אותו) וכתב עליו כ־20 שנה מאוחר יותר, וכתוצאה מכך זלג להרהר בעקיפין או במישרין על עצמו. במובן הזה, יש היררכיה בין המראות: המראה הגדולה והמראה הקטנה, מה היה קודם ומה עומד לבוא, הקו נמתח בכיוון אחד. הסופר נתפס בהקשר הזה כמו טפיל שכובש לאיטו את מרחב המחיה של חיה אחרת, ניזון מגופה או נובע ממנה כצאצא לא קרוא.
קריאה רדיקלית יותר תראה בספר מעשה שלא נכתב בידי אדם חי, אלא בידי אדם מת. או נכון יותר, כתיבה שנכתבת לאחר מותו של כל אדם באופן מובהק, בידיו החיוורות והלא־אנושיות של שר המוות עצמו. כתיבה שעיקרה החיים במוות, בניגוד למוות בחיים (הזקנה), נעורי הנצח של המוות שפורחים לפתע באקט הנורא של ההתאבדות: פרח לילה שפותח פתאום את עלי הכותרת שלו, עד שנקטף. לכן, בין ה"אתה" של הידיד ההוא לבין ה"אתה" של אדואר לווה — ההתאבדות עצמה היא הישות הגדולה של הספר, וככזו עלינו להתגונן מפניה ולבקשה בכל עת, להתמסר לרוח הרפאים הזו שלא חדלה לחזור ולתקוף את תולדות הספרות.
בניגוד לשאלת ההתאבדות האינטלקטואלית אצל אלבר קאמי או דוסטויבסקי, ובשונה נאמר מחומרת המעשה של פאול צלאן מגשר מיראבו או אמה בובארי הגוססת בייסורים, אצל לווה ההתאבדות כותבת את עצמה ביד קלה, רפה מעט, מיואשת מעט, מסווה את עצמה בהכחשה ובניטרליות ובמשחק לשוני. התוצאה מוצפנת כל כך ומאכזבת מעט. ולכן, במובן זה, כיאה למוות שאינו בעיתו, אולי הרגיש לווה שכתיבת ההתאבדות הזו לא צריכה לראות אור יום, ושההתאבדות לא צריכה להתרחש. •
קריאה רדיקלית יותר תראה בספר מעשה שלא נכתב בידי אדם חי, אלא בידי אדם מת. או נכון יותר, כתיבה שנכתבת לאחר מותו של כל אדם באופן מובהק
