כשמרחבי הנוף הצהוב־ירוק נפרסים מולנו, יפתח קניגספלד ממושב ניר עקיבא שבנגב הצפוני מספר על אבא שלו, מיכאל, שהדביק אותו באהבה לאדמה. "כבר מילדות ידעתי שאהיה חקלאי", אומר יפתח (57), ומזמין אותנו לשבת ליד השולחן הקטן שמתחת לחלון, כאן נטעם את הזיתים שהוא מכין ואת המגוון של שמן הזית שמפיקים הכרמים המשפחתיים שנטעו הוא ואביו, שהיה גם האחראי על החקלאות בקיבוץ רוחמה, שם יפתח גדל.
לנגב הצפוני הוא חזר לאחר שעשה סיבוב בתל־אביב, למד צורפות, פתח חנות תכשיטים, עבד כצורף גם בנפאל, כולל עבודה לצד הצורפים של המלך ולימוד שיטות היצירה שלהם, אבל לאחר שנישא החליטו הוא ורעייתו לחפש מקום כפרי לגדל בו את הילדים. כאן הוא עוסק גם בחקלאות וגם בצורפות.
"מצאנו נחלה חקלאית לא רחוק מרוחמה, וכאן רכשתי אדמה במטרה להגשים חלום ולהפוך לעובד אדמה", הוא מספר, "בשנה הראשונה נטעתי יחד עם אבא שלי את מטע הזיתים שאני מגדל עד היום, וכיוון שאנחנו משפחה של אוהבי סוסים, התחלתי לגדל גם חציר עבור הסוסים שלי, והפכתי גם למגדל פאלחה".
היום שני התחומים הללו הם עיקר עיסוקו החקלאי — זיתים ביד אחת, וחיטה, שעורה ותלתן עבור בעלי החיים ביד השנייה, מצטרף אליו לעבודת האדמה בנו דניאל, שנוהג בטרקטור. "עבודת אדמה היא מבחינתו גם פרנסה אבל גם אהבה והתלהבות, שעוברות אצלנו מדור לדור בחיבור למקצוע העתיק הזה שתכליתו נטיעת השורשים, תרתי משמע. אנחנו זורעים זרע ומחכים שישה חודשים ורואים איך הוא הופך לתוצר סחיר ואכיל. זה סוג של נס. ובשביל הנס הזה אני צריך חסדי שמים כי חקלאי תלוי בגשם, והשנה הייתה שנה קשה מאוד מהבחינה הזאת".
החקלאות שלו, הוא מעיד, אינה מתוחכמת. "אני לא הידרופוני ולא עובד עם מחשבים אלא עם טרקטור רגיל ועם דשן אורגני, גם בחיטה וגם במטעי הזיתים — הסורי והפישולין, שהם ים תיכוניים וארומטיים. מההתחלה לא רציתי מטע אינטנסיבי שמרססים ומדשנים, אלא רציתי להישאר קרוב למצב הטבעי של המטע, גם כי בתוכו חיים הסוסים שלנו, שגם נהנים מהמרחבים, מזבלים את האדמה ומעשבים אותה. וכך זה ווין־ווין לכל הצדדים", הוא אומר ואנחנו שוב טובלים פיסת לחם בשמן הזית החרפרף ומברכים על היש. והיש של יפתח הוא כאמור גם עולם המתכות והאבנים, שאותן הוא הופך לתכשיטים ומוכר, וגם מלמד איך לעצב בעצמכם, אם תגיעו אליו לסדנה. הסדנאות מתנהלות ממש בתוך המטע, במבנה שהוא הסטודיו שלו. מחיר סדנה להכנת תכשיט אישי (בתיאום מראש): 600 שקל, לא כולל חומרים. לסיור במטע, טעימות שמן זית וסדנאות תכשיטים: 054-5244081.
הטברנה של ניר עקיבא
הלחם, הזיתים ושמן הזית רק פתחו לנו את התיאבון, ויפתח אומר שיש לו פתרון מצוין לרעב המרחבים שתוקף אותנו. דרך חצר משק מיכאל הוא לוקח אותנו אל "הפונדק". אנחנו חוצים את השדות הצהובים, מנופפים לשלום לסוסים ולבעלי החיים האחרים בשטח, ונכנסים לקפסולת זמן שהקים כאן הפיציולו יואב רוזן, שהוא חבר של יפתח כבר 30 שנה. הפונדק היה יכול בקלות להוות לוקיישן לסרט מדברי סחוף חולות ונדודים, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה. בינתיים אנחנו שומעים על החברות בין שני אנשי האדמה בזמן שיואב מותח את הבצק ומתחיל להכין את הפיצה בתנור שהקים. יפתח: "יואב בעצם החזיר אותי לפה כשאמר לנו: 'בואו, אני רוצה כאן שכנים כמוכם', אז באנו והיינו חלוצים של אנשי המרכז שירדו או חזרו לנגב. אנחנו פה כבר 30 שנה, מאז שנות ה־90, ובשבוע שעבר התינוק הראשון של החבר'ה התחתן".
הפונדק, שהוא בעצם אוהל ענק שתושבי הסביבה מתנקזים אליו לאורך שעות היום, מתפקד כפיצרייה מקומית שבה יואב מכין פיצות, פוקצ'ות (לוהטת ונפלאה שאך יצאה מהתנור), סלטים, תפוחי אדמה מוקרמים כמו באייטיז ועוד. יש כאן הופעות של הרכבים מוזיקליים, הרבה מאוד ספרים, משחקי קופסה, חפצים ישנים שמצאו כאן מקלט, ומוזיקה ישראלית ישנה וטובה. את הרהיטים יואב בנה בגלגול שלו כנגר, לפני שהקים את הפונדק. "זו הטברנה שלנו", הם אומרים, ויפתח מוסיף שכמו ביוון או בספרד, בכל מושב צריך את המקום הזה שאליו מגיעים עם הילדים אחר הצהריים או באים לסגור את הערב בחבורות או בזוגות, ומרגישים ביחד בתוך ישימון העד המדברי. בחורף יש מרקים, בשישי ארוחות בוקר גדולות.
המקום פועל בימי שלישי־חמישי 18:00־22:00, שישי 10:00־17:00, שבת 19:30־22:30. יואב רוזן: 053-2445922.
חוות הראשונים ברוחמה
על בטן מלאה ובתחושת ביחדנס אנחנו ממשיכים לחוות הראשונים, שהוקמה בשנת 1912 צמוד לקיבוץ רוחמה ומספרת את סיפורו של הקיבוץ. יפתח חוזר אל תמונות ילדותו כשאנחנו פוגשים את רותי גולץ, שפרשה לאחר שנים רבות במערכת החינוך ומנהלת את המתחם. "רוחמה הייתה הנקודה הראשונה בנגב שיהודים רכשו בה אדמות לפני מלחמת העולם הראשונה, הקימו פה התיישבות ציונית חלוצית וגאלו את האדמות, ולכן המקום הזה מדבר אליי מאוד", אומר יפתח כשרותי מציעה לנו קערת פירות צוננים ומספרת עוד על ההיסטוריה של המקום, שיושב שלוש פעמים, על החלוצים מרוסיה שנשלחו לכאן ב־1912 ללמוד להפוך לחקלאים, על הבאר שנחפרה ב־1913, על הטורקים שהרסו את המקום בפעם הראשונה ב־1917, ואיך הוא הוקם מחדש ב־1919, אבל אז לאחר עשור הגיעו פרעות תרפ"ט, השטח שוב נזנח, ויושב שוב ב־1943 על ידי מי שהפכו להיות חברי הקיבוץ הראשונים ברוחמה. מגיעות לפה קבוצות של מטיילים ותלמידים שעוברים כאן בין תחנות שונות שאוצרות בקרבן את הסיפור, שהוא סיפורה של הארץ הזו, צופים בסרט קצר, מפעילים את הבאר, מבקרים בבודקה של הפלמ"ח, כולל ביקור בחדר המעצר שנבנה ב־1948 עבור מסתננים, כולל "ארון חקירות" שבו מכניסים את המסתנן התורן לחקירה. על הקירות תמונות של תינוקות רוחמה, ויפתח מחפש את אמא שלו ומזהה את הצריף שבו גדל. מסביבנו מטעי פסיפלורה, זיתים ואבוקדו.
אתר הראשונים ברוחמה, סיורים בתיאום מראש: רותי גולץ 054-7995149.
הברזליה ברוחמה
מעבודת האדמה מחזיר אותנו יפתח לאהבה הנוספת שלו, ואנחנו שמים פעמינו לתחנה נוספת בקיבוץ — הברזליה, שהיא גם בית הספר היחיד בדרום לנפחות ולעבודות מסורתיות בברזל. את המקום מנהל באש ובחומר אמנון גרינשפן, שבעודו הולם בעזרת פטיש בברזל והופך אותו לסיפור, הוא מגלה לנו שבעבר שכנה כאן הנפחייה המיתולוגית של אמנון גולץ, שנפטר לפני שש שנים והיה בעלה של רותי שליוותה אותנו בחוות הראשונים. עוד שכנו במבנה הזה בעבר המפעל הראשון של מברשות רוחמה — שייצר שלל מברשות, מטאטאים וגם מברשות שיניים, מועדון קליעה, מטווח, וגם בית הקולנוע הישן של הקיבוץ, אומר יפתח ומצביע על הפתח המלבני בקיר שמתוכו, כמו בסינמה פרדיסו, הקרינו את הסרטים. "בתור ילד עוד ראיתי פה סרטים", נזכר יפתח.
"אנחנו עושים נפחות מסורתית שאפשר לבוא וללמוד כאן — ברזל, אש, סדן וכמה כלים", מספר אמנון על העבודה בת אלפי השנים, שהיום בזכותה הוא גם משתתף בתחרויות בינלאומיות של אמני נפחות באיטליה. הכה בברזל בעודו חם, כתוב על השלט מולנו, ואמנון מספר על הדרך שלו אל התחום: "התאהבתי בברזל כשראיתי במוזיאון חי באוסטרליה איך אנשים עבדו בתקופת הבהלה לזהב. הדגימו שם מלאכות קדומות של זכוכית, נגרות וגם נפחות, ואמרתי: זה מה שאני רוצה לעשות. חבר אמר לי: מה הבעיה, לך לאמנון גולץ, הוא ילמד אותך. וזה מה שעשיתי ומאז אני פה".
יפתח אוהב לבוא לכאן גם בגלל הזיכרונות שיש לו מאמנון גולץ, "וגם כי זה מקום שמרגש אותי בגלל הכלים שעובדים איתם. אני כמו ילד בחנות צעצועים".
"אנחנו אוהבים את הברזל כי הוא חומר מעניין וסלחן. קל לעבוד איתו, הוא לא נשבר, אפשר לחשל ולכופף ולתקן אותו, בשונה מאבן או מעץ שאם נשברת חתיכה — אי־אפשר לתקן. בברזל אפשר כל הזמן להפיח חיים", אומר אמנון ומדגים לנו איך שתחת לשונות אש ב־1,200 מעלות ומכות הפטיש הכבד הופך הברזל הנוקשה לחומר לוהט, רך ומתמסר. הוא מכה ומכה ומכה ושוב מחמם את הקצה והופך את מקל הברזל לעלה דקיק, בטכניקה שלא השתנתה כבר 3,000 שנה. אפשר להגיע לפה לסדנאות נפחות לזוגות, לימי הולדת, לקבוצות תמורת 400 שקל לאדם. עובדים בברזל ויוצרים מזכרת לקחת הביתה.
הברזליה ברוחמה, סיורים וסדנאות, אמנון גרינשפן: 054-2420588, בתיאום מראש.
סלי הפיקניק של לילי
בקורונה גילתה לילי שיפר את חדוות סלי הפיקניק, ומאז היא מעמיסה אל תוך סלסילות מגוון מאפים ריחניים וממכרים — בורקסים מבצק פילו, קישים אישיים של ברוקולי, כרשה ובטטה, ממרחים מושקעים, ירקות חתוכים ומיצים סחוטים, ושולחת את המטיילים לדרכם מצוידים בכל טוב ממטבחה. יפתח ואני יושבים סביב השולחן הביתי שלה, ומסביבנו שלל בייגלס מקמח מלא או שיפון שרק יצאו מהתנור, מאפים מלוחים ומתוקים שתכף ייכנסו לסלסילה, לצד ירקות קלויים, עלי גפן ממולאים וגבינות, וגם שני סוגים של פאי מתוק. לילי מוזגת לנו לימונדה קרה ומספרת איך הכל התחיל במקרה: "בקורונה יצאנו לפיקניק עם המחותנים שלנו, והבאתי סלסילה יפה עם מאפים שהכנתי, סלטים וכמה ממרחים. ישבנו ואכלנו והמחותן שלי העלה את זה לפייסבוק, ואנשים התחילו לבקש שאכין להם גם".
סלסילה לזוג עולה 260 שקל, למשפחה — 350 שקל, ובהזמנה לקבוצות המחיר נמוך יותר. הסלסילה כשרה ויש גם משגיח כשרות בהזמנה לקבוצות. לילי מקיימת במטבחה גם סדנאות אפיית פיצה לקבוצות קטנות.
סלי פיקניק "סלילי" ברוחמה (הזמנות בתיאום מראש), לילי שיפר: 054-7995258.
החווה של צביקה
הראשונים שמקבלים את פנינו ב"חווה של צביקה" שליד שמורת הטבע בתרונות רוחמה הם הטווסים. חלקם כחולי נוצות, חלקם לבני זנב, וכולם מהדסים בגאווה מופגנת. בשנת 1959 הוקמה כאן החווה החקלאית הזו, על ידי אבא של צביקה בסיוע משרד החקלאות, מתוך רצון ליישב את הנגב, ועד היום מגדלת כאן המשפחה 400 ראשי צאן. "ממש אותו גזע של כבשים כמו לפני 60 שנה כשהתחלנו, ויש לנו גם אדמות פאלחה — תלתן, אפונה, חיטה, שעורה", אומר צביקה ומושיב אותנו מול מרחבי הנוף מרחיבי הנפש, בדיוק כשרוח אחר הצהריים מפזרת את החום. בשנת 2018 הוא הקים מיזם אירוח ממוזג באחד המבנים הפזורים בחווה, ומגיעות לכאן קבוצות ומשפחות, שגם יוצאות לטיולי אופניים וג'יפים, ויש גם סדנאות יוגה, ריקוד או פיינטבול — בהשתתפות של עשרה אנשים ומעלה. בחווה אפשר לארגן גם ארוחות בשריות וארוחות בוקר, ערבי פיצה בטאבון ומסיבות למי שרוצים לרקוד ולא להפריע לשכנים בבית. וכאשר אנחנו אומרים שהמקום נראה לנו קצת מוכר, צביקה מגלה שכאן צילמו את העונה השנייה של "פאודה", ושהבית שבחצרו אנחנו יושבים היה הבית עם מרפסת העץ של עמוס, אבא של דורון, הוא ליאור רז, כוכב הסדרה.
לפרטים והזמנות סיורים ואירוח: 050-4076767.
