כמעט את כל הסרטים הטובים שלהם — יהלומים אחד־אחד — כתבו האחים איתן וג'ואל כהן בעצמם. חוץ מהסרט האחד שהביא להם את האוסקר הנחשק מכולם. אחרי ש'לא ארץ לזקנים' (שתורגם בעברית ל'ארץ קשוחה') זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ב־2008, נשאלו האחים איך היה לצאת מהרוטינה ולייצר תסריט שהתבסס על ספר. "זה לא היה קשה", אמר ג'ואל, "אני החזקתי את הספר והקראתי קטעים ממנו ואיתן הקליד אותם מחדש". קצת קשה להאמין ששניים מהתסריטאים המקוריים ב־25 השנים האחרונות היו מעבדים ספר לסרט וכמעט לא משנים מילה, אבל זה היה ספר של קורמאק מקארתי, והאחים כהן ידעו שאפילו הם רק יקלקלו, אז הם לא נגעו בו וזכו באוסקר.
זכייה באוסקר מביאה איתה אוטומטית תהילת מיינסטרים, והיא עשתה את זה גם לסופר שברח ממנה כאילו הוא אחת הדמויות בספריו שמנסה להימלט ממוות גרפי במיוחד. היא נתנה למקארתי כסף ועטפה אותו בהילה, אבל לא שינתה את דעתו על המין האנושי. אם כבר, הוא התחפר עוד יותר באפלוליות שממנה יצאו שוב ושוב תיאורים הופכי בטן, ומרהיבים ביופיים, של רוע אנושי.
לכן, כשבשבוע שעבר הלך קורמאק מקארתי לעולם שכולו, כך מתבקש, ראשים כרותים, הוא לקח איתו ממש חתיכה פיזית מאמריקה. אפשר להתווכח אם מדובר בסופר האמריקאי הגדול מכולם, אבל הוא כנראה היה הווירטואוזי מכולם. הוא רק העדיף לעשות זאת בתיאורים שגרמו למבקר המיתולוגי הרולד בלום לספר שנאלץ להתחיל כמה פעמים את 'קו אורך דם' — שבחר כרומן הטוב ביותר של סופר אמריקאי — כי היה לו קשה מדי לקרוא אותו. קומארק מקארתי לא כתב לאנשים עם בטן חלשה וגם לא ריחם על הקורא. בביקורת על 'לא ארץ לזקנים' כתבה ג'ויס קרול אוטס כי "מקארתי כותב על אלימות פיזית עם תשומת לב לפרטים, שסופרים אחרים נותנים לתיאור סצנות אהבה".
לא חסרים כותבים אמריקאים גדולים, אבל מעטים הסופרים שהצליחו לתפוס את התמצית האפלה של הדי־אן־איי האמריקאי כמו מקארתי. הוא העדיף לחשוב שזה הטבע האנושי, אבל הוא כתב על אמריקה, או לפחות על חלק ממנה שלא השתנה מיום היוולדה: אלימות כדרך חיים וגבריות רעילה. אחרי שעבר לסנטה פה שבניו־מקסיקו, התחבר מקארתי לתבנית נוף מגוריו במה שהיה פעם המערב הפרוע; אזור של אלימות שאין לה גבולות מצפוניים או ויזואליים. הוא היה אובססיבי להיסטוריה ולעיסוק במקורות הרוע, ושני הנושאים האלה מילאו עבורו עמודים שלמים של כתיבה שפשוט לא הייתה דומה לה.
• • •
"אין דבר כזה חיים בלי שפיכות דמים", אמר מקארתי בראיון נדיר ב־1992, "הרעיון שאפשר לשפר את המין האנושי בדרך כלשהי ולגרום לכולם לחיות בהרמוניה, הוא רעיון מסוכן מאוד". זו כמובן זווית מדכדכת במיוחד להביט ממנה, והיא שמרנות אמריקאית בסיסית שיוצאת מנקודת הנחה שלפיה אדם לא יכול לסמוך על אף אחד מלבד על עצמו. איי.או סקוט, המבקר המצוין של 'הניו־יורק טיימס', אפילו מצא קשר מעניין בין מקארתי לקלינט איסטווד, בן דורו, "שהשילוב של פסימיות מטפיזית, הומור קר וסגנון אפל גורם לכמה מסרטיו המאוחרים להרגיש מקארתיים. שניהם יכולים להיראות — וגם סימנו את עצמם — כאחרונים מסוגם, אבל כל אחד מהם המציא משהו חדש. איסטווד הפיח חיים חדשים בצורות קולנוע עייפות, מקארתי כתב ספרים שנראו כאילו תמיד היו שם".
תפיסת העולם של מקארתי ושל איסטווד יכולה לנבוע מציניות או מריאליזם, תלוי את מי שואלים. אצל איסטווד זו נראית ציניות של בומר לבן, אבל מקארתי תמיד נתן תחושה שהוא בעיקר מאוכזב מהמין האנושי ומשלים בלית ברירה עם חוסר התקווה שלו לגביו. מי שהכירו אותו מספרים כי כשהמקלדת לא הייתה בסביבה, הוא היה אדם חביב וחייכן. "אני רוצה ליהנות מהחיים ותמיד כיף לי", אמר האיש שכתב כמה מהספרים האפלים ביותר בשפה האנגלית.
מקארתי התגלה לעולם מאוחר יחסית. אף אחד מחמשת הרומנים הראשונים שלו לא מכר יותר מ־5,000 עותקים בכריכה קשה. זה כולל את 'קו אורך דם', מערבון סוריאליסטי מדמם על כנופיה של ציידי קרקפות בטקסס ובמקסיקו, יצירת מופת שהמהדורה הראשונה שלה מכרה 1,883 עותקים. הפריצה הגיעה ב־1992 עם רומן ההתבגרות 'כל הסוסים היפים', שזכה בפרס הספר הלאומי, ועובד לסרט עם מאט דיימון ופנלופה קרוז. את 'לא ארץ לזקנים' כתב ב־2005 ושנתיים אחר כך זכה בפרס פוליצר על 'הדרך', סיפור מסע פוסט־אפוקליפטי של אב ובן.
בשלב הזה כבר היה מקארתי מיתוס, ואולי בגלל זה לא פירסם כלום במשך תקופה ארוכה אחרי 'הדרך'. הוא גם המשיך לסרב לראיונות, אבל אפילו הוא לא יכול היה להגיד "לא" לאופרה ווינפרי. המפגש ביניהם היה ועידת פסגה תרבותית אמריקאית במובן הטוב ביותר של המילה. כשאופרה שאלה למה הוא לא מתראיין, ענה מקארתי, "אני לא חושב שזה טוב לראש שלך, אתה מבלה הרבה זמן במחשבה על איך לכתוב ספר, אתה כנראה לא צריך לדבר על זה".
ועדיין — בכל זאת, זו אופרה — הוא נתן לה הצצה קטנטנה למוחו הקודח כשסיפר על איך נולד 'הדרך':
"נסעתי עם בני, ג'ון, לאל־פאסו, טקסס, ונכנסנו למלון הישן שם. ג'ון ישן, זה היה כנראה שתיים או שלוש לפנות בוקר — ואני פשוט עמדתי והסתכלתי מהחלון על העיר. יכולתי לשמוע את הרכבות עוברות ופתאום הייתה לי התמונה הזאת של שריפות על הגבעה והכל מושמד, וחשבתי על הילד הקטן שלי ועל העולם שהוא הולך לגדול בו. כתבתי מיד שני עמודים ובזה זה נגמר. בערך ארבע שנים אחרי כן הייתי באירלנד, התעוררתי בוקר אחד והבנתי שזה לא שני עמודים בספר אחר — זה היה ספר בעצמו. וזהו".
• • •
קורמאק מקארתי כמובן לא היה לטעמו של כל אחד. למעשה הוא לא היה בשביל רוב האנשים. ואף שאיש לא הטיל ספקות בעוצמת הכישרון, היו מי שחשבו שהוא קצת מאוהב בנישה. המבקר הבכיר, ג‘יימס ווד, כתב ב'ניו יורקר' כי מקארתי הוא אכן "מהמחברים הגדולים של הפרוזה האמריקאית", אבל גם טען כי הוא כתב משפטים "שלפעמים היו קרובים לשטויות", ו"נראה שהוא מתענג על האלימות שהוא מתאר בצורה כה מפוארת".
לא בטוח שמקארתי קרא את הביקורת הזאת, או ביקורות אחרות. הוא לא נתן הרצאות, לא לימד כתיבה והתנגד לכל ניתוח של ספריו או של אחרים. הוא תיאר את הכתיבה כאובססיה ואמר שברגע שהוא מוכן לשבת לכתוב, המילים זורמות. "הידיים שלי עושות את החשיבה, זה לא תהליך מודע, אני לא יכול להסביר איך יוצרים רומן“.
ב־2008 מכר מקארתי את הארכיון שלו, 98 קופסאות של מכתבים, טיוטות, הערות ועבודות שלא פורסמו, לאוניברסיטת טקסס סטייט תמורת שני מיליון דולר. שנה לאחר מכן נמכרה מכונת הכתיבה 'אוליבטי', שעליה כתב את כל ספריו, במכירה פומבית תמורת 254,500 דולר. הוא התחיל מיד לעבוד על 'אוליבטי' חדשה, מאותו דגם, שעלתה לו פחות מ־20 דולר.
הוא כתב ממש עד יומו האחרון, וסיים חיים גדולים כאיש העשיר שאף פעם לא ממש רצה להיות. בכתבת הפרופיל הראשונה עליו, לפני יציאת 'כל הסוסים היפים', נכתב ב'ניו יורק טיימס' כי מקארתי מסתפר בעצמו, אוכל בדיינרים ואין לו מכונת כביסה בבית. אשתו השנייה, זמרת בריטית בשם אן דליסל, סיפרה בשבוע שעבר כי הם גרו כמעט שמונה שנים באסם בטנסי והתקלחו באגם.
"היו מתקשרים אליו ומציעים 2,000 דולר כדי שיבוא להרצות באיזו אוניברסיטה", סיפרה דליסל, "הוא היה עונה, 'כל מה שיש לי להגיד נמצא בספרים'. וכך המשכנו לאכול שעועית". עד היום יש מעט מאוד אנשים שיודעים על האסם שבו גר פעם מי שייצר כמה מצירופי המשפטים המרהיבים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. קורמאק מקארתי, שבוודאי הלך לעולמו כשהוא בטוח מתמיד כי אין תקווה למין האנושי, לא היה רוצה שזה יהיה אחרת. •
