משה כורסיה, בן 31 מירושלים, נחשב לסנסציית טיקטוק לגילי יסודי עד פנסיה. מורה בהכשרתו, שעבר עד כה דרך חיים שנעה בין לימודי תורה להגשמה עצמית, החליט לבצע שינוי והפך לכוכב לוהט ברשת. כעת, כשהוא מפתח גם קריירת שירה, כורסיה החליט לנקות את כל הפצעים מהעבר ולפתוח דף חדש. בראיון ראשון וחשוף הוא מספר על הקושי שלו לקבל את ההצלחה, על חוסר הביטחון שעדיין קיים בו ועל האתגר במציאת זוגיות.
"נולדתי בכפר פינס, ילד חמישי מתוך עשרה", הוא מספר. "אבא ואמא אנשי חינוך, ילדות הכי מתוקה וירוקה שיכולה להיות בכפר. אני זוכר ילד שרץ בשדות וחולם, שקט, לא בוכה אף פעם. בסביבות גיל שבע שמעתי בווקמן שירים של מייקל ג'קסון ודמיינתי את עצמי במקומו, על במות בסיבוב הופעות. חלמתי להגיע לדבר הזה, אבל משהו עצר אותי כי אני הרי חייב להקים בית בישראל, משפחה, להיות צדיק. בינתיים הקלטתי בבית סקיצות ורקדתי מול המראה. בגיל 15 עשיתי חיקויים, הצחקתי את כולם. הגעתי לפנימייה של בנים והפכתי לאטרקציה. אהבתי את תשומת הלב, הכפיים, הרגשתי משמעותי. אבל בבית הייתי עצור. ילד עצוב שמרגיש בודד. המשכתי לישיבת הסדר. ושם – דיכאון של החיים. כולם בבית מדרש, לומדים תורה. שעות הייתי במיטה, רק כתבתי. בער בי לעשות מוזיקה. בגיל 19 הקמנו, כמה חברים, הרכב, והתחלנו להופיע באירועים: אירוסים, בר־מצווה, חתונה. אני הסולן. שירים של דוסים".
ואז הגיע צה"ל. כורסיה הופך ללוחם בגבעתי. עם ההתגייסות הצבאית הוא מתגייס גם רוחנית, חרדית. מחליף לטלפון כשר, לומד בכל שעה פנויה – אבל המוזיקה בסוף מנצחת. "אחרי הצבא חברים שלי מתחילים להתחתן, ללמוד לפסיכומטרי, ואני עומד במקום", הוא משחזר. "התקשרתי לרב שלי ואמרתי לו שאני איש של העולם בחוץ, אדם שרוצה במה, שצריך להשפיע על אנשים, לא יכול להיות סגור בספרים. אבל הוא ביקש ממני לנסות עוד קצת. הקשבתי לו כי רציתי להיות חכם בתורה למרות הדחפים. אז לקחתי עבודה כמדריך בישיבה תיכונית בקרני שומרון, למדתי ולימדתי מהבוקר עד הערב. זו הייתה התקופה הכי רעה בחיים שלי. גרתי לבד, לא היו לי חברים, תקוע בשומרון. הרגשתי גם שלא מעריכים אותי, קרעתי את עצמי בשביל 1,900 שקל בחודש".
כאן מגיע טוויסט נוסף בחייו של כורסיה הצעיר. "באמצע השנה החלטתי לעזוב", הוא מספר. "התחלתי לעבוד בנתב"ג בפיקוח ובאבטחה. אבל לא באתי להעביר את הזמן בליווי מטוסים, פשוט הבנתי שאני רוצה להיות איש חינוך ולעשות מוזיקה. במשמרות לילה החזקתי ספרי תורה ביד כדי לא להתקלקל. כולם סביבי דיברו על בחורות, אוכל לא כשר, ואני מתפלל שהשם ישמור עליי. בו־זמנית התחלתי ללמוד חינוך ברחובות. כשסיימתי את הלימודים, בגיל 24, החלטתי ללמד בבית ספר והפכתי למחנך".
ב־2017 הוא החל לחנך בישיבה התיכונית בני עקיבא לפיד במודיעין. "קיבלתי את הכיתה הראשונה בחיי, בנים בישיבה תיכונית", הוא מספר. "כל בוקר הרגשתי בחלום. לקחתי את התפקיד ברצינות. כמו מפקד טירונים, פתחתי להם שעון. ברגע שהגעתי לכיתה היו להם 20 שניות לעמוד עם המחברות בחוץ. משמעת ברזל. מחזור ראשון הייתה לי כיתה מאוד מאתגרת, אבל אני בראבק לעזור להם, להיות שם בשבילם. שיראו ויאהבו אותם, לא מעניין אותי ציונים, רק שיהיו מאושרים. שבית הספר לא יהיה עבורם סיוט כמו שהיה לי. עשיתי את זה ארבע שנים. בשנה שהתחלתי לחנך הקלטתי גם אלבום ראשון. אספתי את החומרים שכתבתי במהלך הזמן, אלבום ראשון עצוב וכואב. בער בי להוציא את המוזיקה החוצה".
ויש מי שמקשיב לך?
"השירים לא מצליחים. אבל אני מתארח בפסטיבלים. ישי ריבו מזמין אותי לשיר איתו, אברהם פריד, חנן בן ארי. משהו גדול קורה אבל המוזיקה שלי לא מצליחה. אני מתבלבל. במה, אלפי אנשים בקהל, אבל לצד חנן וישי אף אחד לא יודע מי אני באמת. השירים לא מצליחים בחוץ".
צחוקים במסדרון
אחרי השנה החמישית כמחנך, מגיע החופש הגדול. עם אלף עוקבים באינסטגרם, כורסיה מבין שאולי משם תגיע הפריצה המוזיקלית שלו. "אמרתי שאני מתאבד בחופש על האינסטגרם שלי", הוא נזכר, "אבל באותם ימים אמא שלי עברה תאונת דרכים והייתה בין חיים ומוות. חודשים וחצי הייתי צמוד אליה. בהמשך היא עברה לשיקום ביתי ואני חזרתי לבית הספר. יצאנו לטיול שנתי והעליתי סרטון ראשון בטיקטוק. ואני שומע מאחוריי צחקוקים: 'שמעת? המורה פתח טיקטוק'. ואז אני קם בבוקר למחרת וזה מתפוצץ. 300 אלף צפיות. בן אדם בלי עוקבים. ואני מעלה סרטון המשך, בו אני מדבר עם התלמידים בכיתה, וגם זה מתפוצץ. מאות אלפי צפיות. משם אני כל יום מצלם, עורך, מעלה, צובר קהל. עשרות אלפי עוקבים חדשים בחודש".
והתלמידים?
"צוחקים עליי. אחד מהם אמר לי בפנים, מול כולם: 'אתה יודע שצוחקים עליך במסדרונות? זה של ילדות'. הציבור הדתי־לאומי לא הכיר את כל זה. דברים כאלה מגיעים אליהם שנים אחרי כולם. בהתחלה מי שפותח פייסבוק הוא פושטק, אבל אז כולם שם. ואינסטגרם זה פריצות, אבל אז כולם שם. הסברתי להם שמי שיש לו חלום לא קונבנציונלי, כמו שאני רוצה להיות זמר, שייקח בחשבון שכולם יצחקו עליו בהתחלה. ומי שיצחק עליי עוד יקנה כרטיס להופעה שלי. זה החלום שלי, תצחקו חופשי. זמן קצר אחרי זה כולם רצו לעשות איתי סלפי".
כורסיה קיבל תמיכה דווקא מהמנהל שלו. "הוא שיחרר אותי מהכל בשביל המוזיקה", הוא מספר. "להלוויה של הרב שלי הוא לא שיחרר, אבל להקליט כן. קנה אלבומים שלי לכל הצוות, האמין בי. אבל את הטיקטוק הוא לא הבין, לא ידע מה זה. רצו לבוא לבית הספר לעשות עליי כתבה והם לא הסכימו. בכלל, אמא אחת כתבה למנהל שהיא לא מוכנה שהבן שלה ילמד בכיתה עם מחנך 'כזה'. נעלבתי. אבל עדיין העמדתי את הטלפון בכיתה, צילמתי כמובן רק את עצמי, מנהל כרגיל את השיעור. סרטון של שעתיים ערכתי לדקה. זה הוסיף פלפל לכיתה, הילדים מתו על זה, הפסיקו לצחוק עליי בסוף. אבל עדיין נפגעתי מתגובות. זה היה בדמי להיות מחנך, אבל נשבעתי שאם חלום אחד יעצור לי את החלום השני, אמצא בית ספר אחר שיגשים לי את שני החלומות. קיבלתי הצעות מבתי ספר אחרים שרוצים שהילדים שלהם ילמדו ברוח אחרת, זו שאני מביא. אבל אהבתי את המקום שלי, את התלמידים שלי, ולאט־לאט הסברתי למנהל מה זה טיקטוק. בסוף השנה השישית הפכתי לאטרקציה בבית הספר. מכל הישיבות עשו איתי סלפי, פרצו לכיתה ורקדו ושרו בשיעורים. המורה מהטיקטוק הפך לתופעה".
והמוזיקה?
"שיחררתי שיר בשם 'מישהו יקרא לך אמא'. זה הפך לסוג של שיר חדרי לידה. קיבלתי סרטונים ממיילדות כאשר השיר ברקע בזמן לידות. כל לידה מבקשים את השיר. יש שיתופים. והדבר הזה נהיה חזק. האמת שלא כתבתי את השיר על מישהי שרוצה להביא ילדים אלא על עצמי. זה היה בתקופה שעשיתי מילואים. כולם בצד עם הטלפון, שיחות וידיאו עם הילדים, אני גם רוצה להתחתן ולהביא ילדים. כתבתי: 'יהיה לך עוד למי להתגעגע, למי לדאוג ולספר סיפור לפני שינה'. זה השיר הכי מוצלח שלי. הרשת הייתה בטירוף. מיליוני השמעות, סרטונים של נשים שמספרות על האתגרים בלהיות אמא".
ויש גם פרנסה מאחורי ההצלחה. כורסיה מקבל קמפיינים בלי סוף, אבל המוזיקה עדיין לא שם. בשלב מסוים הוא מחליט להתפטר מהוראה ולצאת באמת להגשים את חלום המוזיקה. "ב־10,000 עוקבים אני כבר מתפרנס מקמפיינים ברשת", הוא מספר. "יצאתי לטיול עם תלמידים וקיבלתי 250 שקל לשלושה ימים, אבל תוך כדי צילמתי קמפיין תמורת סכום שגבוה משכר חודשי כמורה. הפער הזה הציק לי. אף פעם לא חשבתי לעשות כסף, באתי מבית של אנשי חינוך או אמנים, אחותי רקדנית, עוד אחת שחקנית. אף פעם לא דיברו איתי על כסף. אבל אני אומר לעצמי שאני צריך להתפרנס. לא רוצה להיות מסכן. המצב של המורים לא פשוט. שואלים אותי מה אני עושה, ואני אומר מורה. אז אומרים לי 'כל הכבוד', אבל הכבוד הזה לא בא באמת עם כבוד. אני לא רוצה להיות בתחתית שרשרת המזון. הרגשתי שזה לא מתאים לי יותר. יש לי הזדמנות להגשים את חלום המוזיקה ואני צריך ללכת על זה בכל הכוח. גיל 30, אמרתי שאם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה לעולם. עזבתי את ההוראה, עבדתי באולפן יום ולילה, הוצאתי שירים, התחלתי להופיע. אנשים כבר הכירו אותי. החלום התגשם. אבל יש ימים שאני אומר שכל ההצלחה ברשת היא פוקס. אני לא באמת טוב".
מאיפה זה מגיע?
"יש בי שני אנשים. בחוץ אני אדם שמח, כריזמטי, מוכשר. אבל כשהדלת נסגרת אני ילד עצוב וחסר ביטחון שחושב שהוא לא יצליח לעולם. לא מספיק מוכשר ולא שר טוב. עד היום אני מקליט שירים ומפחד. כשעפים על המוזיקה שלי אני אומר שזה במזל, יום טוב. משלמים לי כסף ואני אומר שאני לא ראוי לסכום הזה. בפעם הראשונה ששלחתי הצעת מחיר חשבתי על משכורת של מחנך. אבא שלי אמר לי: 'שקל לא פחות מ־25 אלף'. כעסתי עליו שהוא לא שמח שהסתפקתי במה שיש. יום אחרי הוא אומר לי '50 אלף'. היום אני מרוויח מקמפיינים סכומים יותר גבוהים ממה שאבא שלי אמר".
איש של העולם
כורסיה הפך לאדם מוכר – וזה מה שלטענתו פוגע במידה מסוימת בחייו האישיים. "ביחס ליוצרי תוכן בארץ אני לא הדבר הכי גדול", הוא אומר, "אבל במגזר שלי הכל רץ מהר וכולם מכירים אותי. לא מתאים לי למשל לצאת לדייט עם מישהי שמכירה אותי מהסרטונים ברשת, שם אני יותר משוגע. אני לא אוהב את הפער הזה. אני אדם רגיל, עצוב ושמח. קצת מפחיד אותי להתחיל קשר כאשר כביכול מכירים אותי ויודעים עליי דברים. ניסיתי. הייתי בזוגיות של שבעה חודשים, שנייה לפני שכל הטירוף התחיל. זה גמר אותי אנרגטית. זה שאב את כל כולי. לא ככה צריכה להיראות מערכת יחסים. אני שומר שבת, כשרות, רוצה בית דתי, ללמוד תורה כל יום. זה לא קורה, בינתיים זה מה שאני רוצה. הפנטזיה להיות צדיק קיימת, אבל אני איש של העולם. אני רוצה אהבה יותר משאני רוצה להתחתן. ואני אדם שומר נגיעה בנוסף. אני מאמין בהיגיון של זה. להגיד שזה קל? לא. אבל אני משתדל לשמור על עצמי ועל העקרונות שלי".
איפה אתה עומד מבחינה פוליטית? המצב במדינה לא משהו.
"הדמות שלי ברשת היא קומית. אני מרגיש שהשיח בחברה שלנו נהיה אלים ומשפיע על כולנו. אנשים בהלם למה מוזיקאים ואנשי במה ואנשים מפורסמים לא מביעים את דעתם. וכשהם מביעים את דעתם, כמו מירי מסיקה, מאיימים בביטול הופעות. משני הצדדים קשה. המחלוקות כבר לא בראש, הן עברו ללב. מי שלא חושב כמוני אני מוחק אותו. פוליטיקה רחוקה ממני שנות אור. אני לא מתעדכן ולא רואה חדשות. אבל חשוב לי שנהיה מאוחדים".
