אדיבה גפן רגילה להוציא ספרים אחת לשנתיים, לפעמים אפילו פחות. ב־30 השנים האחרונות היא כתבה יותר מ־20 כאלה, אבל את ספרה החדש, "יש מקום", כתבה גפן במשך שלוש וחצי שנים לא רק בגלל הנושא שבו הוא עוסק, חיפוש של שתי נפשות אבודות אחרי התחלה חדשה, אלא בעיקר בגלל העבודה שלה כמנהלת ארכיון גנזים – הארכיון של אגודת הסופרים. "כשצביקה ניר (יו"ר אגודת הסופרים) הציע לי לפני שבע וחצי שנים לנהל את גנזים, ביקשתי ממנו 'תן לי לבדוק מה זה אומר לפני שאני מחליטה'. הוציאו לי כתבי יד של רחל, את היומן של לאה גולדברג, המכתבים של נתן אלתרמן ועוד פנינים ומאז אני שם", היא אומרת, ומראה לי סריקה של העמוד הראשון של "רומן וינאי" של דוד פוגל, כתוב באותיות קטנות וצפופות להדהים, שנראות כאילו צבא זבובים מטייל על העמוד, ומספרת את סיפורו של הרומן. "מאז אני משרתת את הספרות, ומרגישה שזכיתי במתנה ענקית".
מתי את מוצאת זמן לכתיבה?
"בערב, אחרי העבודה בגנזים, אני לא יכולה לכתוב. זאת עבודה מאוד מתישה ויש לי גם משפחה. חמישי, שישי שבת הם הימים שלי לכתיבה או שאני לוקחת חופשה ונוסעת. את הספר הזה סיימתי באחת הנסיעות שלי לארצות־הברית".
"לא הפסקתי לכתוב"
גפן, סגנית יו"ר אגודת הסופרים, שמעדיפה לא לנקוב בגילה ("זוכר מה שכתב אלתרמן לברטונוב? 'הזקנה היא רק איפור. בפנים הכל בוער. לעשות ולגמוע את העולם. ויש עוד המון'"), נולדה בחיפה. היא למדה בסמינר למורות ושירתה בצבא כמורה חיילת. ב־1967 עברה להתגורר בבאר־שבע, ושם גם סיימה תואר ראשון במקרא ובספרות. היא הקימה בעיר את בית הספר "דקלים", יצאה לשנת שבתון בבוסטון, ושם השלימה לימודי תואר שני בחינוך מיוחד. ב־1973, עם הקמת תיאטרון באר־שבע, הקימה את אגודת ידידי התיאטרון, ואחר כך הצטרפה אליו כמנהלת שיווק ויחסי ציבור. אחרי גירושיה מבעלה הראשון, יגאל גפן, עברה לתל־אביב והתמנתה לדוברת תיאטרון הבימה למשך כ־11 שנים. היא נשואה זה 40 שנים לאהרון מידן, ממייסדי רשת הום סנטר, אמא לשלושה וסבתא לשמונה. ספרה הראשון, "רצח בקריאה ראשונה", שמתרחש בתיאטרון באר־שבע, יצא בשנת 1996.
מתי התחלת לכתוב?
"הספר הראשון שלי יצא מאוחר, אבל אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי לא הפסקתי לכתוב. אתה מכיר את הילדים האלה שכותבים בתנועה את המערכונים, כותבים למסיבות בית ספר ולעיתון בית ספר? זאת אני. אמא שלי אמרה לי 'מה זה לכתוב? קודם מקצוע. תהיי מורה'. הקמתי בית ספר לתפארת, קיבלתי את פרס החינוך, ואז הגעתי להבימה כי התיאטרון היה אהבתי השנייה. אבל היה לי ברור שאני אגיע לכתיבה. לא הייתה אפשרות אחרת.
"כשפרשתי מהבימה קניתי בלוק צהוב והתחלתי לכתוב. לשמחתי הרבה קרה לי נס. שמתי את דפי הספר 'רצח בקריאה ראשונה' במעטפה, שלחתי אותו לאהד זמורה, וקיבלתי טלפון ממנו, 'בואי'. הוא קרא את הספר, מאוד אהב אותו, ופתח לי את הדלת. כתיבה היא כשאני יושבת מול המחשב ומקלידה, אבל הראש עובד כל הזמן. הגיבורים באים אליי ואומרים לי תכתבי אותנו".
"יש מקום" (הוצאת כנרת זמורה דביר) המרתק והסוחף הוא סיפורם של שני גיבורים אבודים, רות ואורי, שמחפשים חיים חדשים. רות נמלטת עם אקדח מוסתר בבגדיה ועם סכום כסף גדול, מתכננת את היעלמותה בדקדקנות ולא מותירה דבר ליד המקרה, ואורי מחפש מקלט, מפלט מהחיים שהרס, מהאשמה שחונקת אותו. שניהם מוצאים את עצמם באותו מקום – בירוחם.
"רציתי נורא לכתוב על אלימות במשפחה, לא משפחה קשת יום או מתפוררת, אלא משפחה יפה, שהכל לכאורה נראה בה נהדר", אומרת גפן. "רות ואורי הם אנשים שהחיים מכים בהם. הוא נהיה אלכוהוליסט והיא אישה מוכה. כשכתבתי את הספר רציתי להגיד תעזו, אל תפחדו, אין לנו 700 שנה לחיות. יש לנו בסך הכל כמה שנים טובות וזהו".
גם את, כמוהם, התחלת פרק ב' בחיים שלך.
"התחלתי מחדש ולא פחדתי. הלכתי קדימה. אני חושבת שכשאנשים נשארים בנישואים ובעבודות מרעילות זה סוג של מוות איטי. הייתי אמא לילדים, היה לי בהחלט בן זוג מצוין, פרופסור, איש מדע, אבל חשבתי שאני צריכה ללכת הלאה. הייתי בת 40, אמא לשלושה, ויצאתי ולא הסתכלתי אחורה. היה חבל על הילדים, ולעזוב את הבית זה גם פאניקה, אבל אמרתי – צריך ללכת הלאה. להסתכל אחורה זה משתק. אני מקווה שאנשים יבינו למה אני מתכוונת כשאני אומרת לא לפחד. כשסוגרים דלת, נפתחות דלתות אחרות".
מה אמרו הילדים שלך כשנפרדתם?
"זה היה לא פשוט. הם כבר לא היו כל כך קטנים – הבן הגדול היה בן 14 – והם ידעו מה קורה בבית. הם ראו שאמא ואבא לא מאושרים. נשארנו בקשר נהדר, אנחנו משפחה, אבל הם ידעו שזה נגמר, שאי־אפשר להמשיך ככה, והולכים הלאה בלי לפחד. נשארתי עוד שנתיים בבאר־שבע ואחר כך עברתי לתל־אביב והתחלתי מחדש".
אחרי כל כך הרבה שנות כתיבה עדיין מפחיד אותך המפגש של הספר עם הקוראים?
"אני זוכרת שפעם נסעתי ברכבת בנהריה, וישב בקרון בן אדם וקרא ספר שלי. הסתובבתי והלכתי לקרון אחר. מישהו שאל אותי למה? אמרתי 'נניח שהוא יושב וקורא ואז פותח את החלון וזורק את הספר, ואומר סליחה, את הסופרת? תחזירי את הכסף'".
כל יום משהו חדש
העבודה בארכיון גנזים ממלאת את עולמה. "בארכיון מופקדים ארכיונים אישיים של גדולי הספרות העברית מאמצע המאה ה־19 ועד היום", היא אומרת. "נשמרים כתבי היד, הטיוטות, המכתבים, הצילומים והתעודות שלהם. כל מכל, תיק ומעטפה בארכיון פותחים צוהר לעולם העשיר של היוצר, לחיבוטי הנפש שלו ולהתלבטויות שמאחורי היצירה, ובעיקר מהווים מבט ישיר על גדולי התרבות שלנו.
"נמצאים כאן כתבי יד של יצירות ספרותיות, לעיתים שטרם פורסמו, שירה, מחזות, טיוטות עם תיקונים ושרבוטים, גרסאות שונות לאותה יצירה. לא פעם מתגלים שירים שנכתבו על מפית או מרשם לתרופה, ציורים, פתקים אישיים, ברכות היתוליות, מכתבים נרגשים וסוערים שמהם עולים עלבונות, כעסים, קטטות ספרותיות, אהבות גדולות ואכזבות מרות, והכל כאן חי ותוסס ומרתק כאילו נכתב היום".
כמו מה למשל?
"יום־יום מתגלה בארכיון, שממוקם בבית אריאלה, משהו חדש. כך למשל נתגלו לאחרונה שירי ילדים גנוזים של שאול טשרניחובסקי. מכתבים של יצחק באבל, מכתבי אהבה של מבקר התיאטרון חיים גמזו או נאום של פאול צלאן בביקורו בישראל שנה לפני מותו ואפילו מכתב בכתב ברייל של הלן קלר.
"גנזים מנגיש את האוספים שלו לא רק לחוקרי ספרות, אלא גם לקהל רחב וסקרן שמבקש להציץ בכתב היד של לאה גולדברג, הילדה בת העשר הפותחת את יומנה לפני כמאה שנה, יומן שילווה אותה כל חייה. או לראות את המכתב שכתב יוסף חיים ברנר לבנו הקטן אורי ניסן, שישב עם אמו בברלין, באותיות גדולות ומשורטטות כדי שהילד יוכל לקרוא את דברי אביו בעצמו".
מה הדברים שמפתיעים אותך במיוחד?
"לפעמים אתה מגלה אהבות שלא ידעת עליהן. אחד האנשים בגנזים עבד על ארכיון של סופרת יידיש שחיה בניו־יורק ובצרפת. תוך כדי עבודה הוא מצא שם מכתבים מאוד יפים שאברהם שלונסקי כותב אליה. היה ביניהם רומן אסור. אחד הדברים הכי יפים שמצאנו היה על ביאליק. לביאליק היה מה שנקרא בעברית צחה סטוץ. הוא פגש בחורה צעירה בלונדון. היא באה אליו למלון. הייתה שם איזו התאהבות רגעית והוא שלח לה מכתב. הוא כמובן הכחיש כל חייו את הרומן הזה, בטח בפני אשתו, והנה יום אחד מצאו את המכתב שכתב לה. זה מכתב שהוא יצירה ספרותית בפני עצמה. 'חמודה', הוא קורא לה, וכותב 'הרטיטו אצבעותייך את בשרי'.
"היא גם באה לארץ אחר כך וניסתה לחזק את הקשר איתו ללא הצלחה. יום אחד מצא אחד החוקרים פנקס, ובסוף הפנקס היה שיר אהבה שביאליק עצמו שלח לה. הוא בטח לא היה גאה בו. הוא לא מהטובים שלו".
ומה עם טשרניחובסקי והאהבות שלו?
"טשרניחובסקי היה מאהב גדול, אבל אין לנו מכתבים כי הוא רק שלח אותם והם לא נשמרו".
מה עוד ריגש אותך?
"יש לנו מכתב יפהפה שיוסף חיים ברנר כתב לחיה ברוידא, אם בנו. יום אחד קפצו אלינו לביקור הנכדים של ברנר. הם אמרו לנו בהתרגשות 'סבא היה ידוע כאיש מר נפש, דכאוני, קשה, לא ידידותי. פתאום הוא מתגלה כאדם אוהב, מסור ורך'".
ואיך העבודה הזאת משפיעה עלייך?
"אני חושבת שבאיזשהו מקום אפילו הכתיבה שלי השתפרה מאז שאני עובדת כאן. עובדה שכבר כמה שנים אני לא כותבת מותחנים. אני כותבת רומנים. זה נותן לי יותר עומק, יותר אחריות בכתיבה".
גפן ואגודת הסופרים פעילים במחאה נגד המהפכה המשפטית. "אנחנו הקמנו את מחאת הסופרים לפני כמה חודשים, כשראינו שהולכים לפגוע בספרייה הלאומית. הכוונה הייתה שמשרד החינוך ימנה את הדירקטוריון, ולא הסכמנו. עכשיו אנחנו מצטרפים למחאה נגד המהפכה המשפטית. עשינו קריאות יצירות בארץ, ביניהן של שירי מחאה. כל שבת אני הולכת למחאה עם אהרל'ה כי אין לי ארץ אחרת. חשוב לנו לשמור על המדינה הנהדרת שלנו".
עד מתי תכתבי?
"בהנחה שאחיה עד 120, עם קצב הכתיבה שלי", היא צוחקת, "אכתוב לפחות עוד עשרה ספרים".
