אוכל: מישל אבו־טביח, איש נעים ורהוט, נזכר בערגה בשמעון פרס, בגולדה, בדן שילון, בדודו טופז ובבכירים מהתעשייה האווירית ומאל על, שנהגו לפקוד את המקום ולהתענג על מנת המסבחה שלו. שלו, לא רק כי הוא מגיש אותה במסעדה אלא כי הוא המציא את שם המנה, שנמצאת היום בתפריטי חומוסיות רבות.
את השם אבו־טביח (אב הטבח) קיבלו במשפחה מזה דורות בזכות היותם טבחים, כולל אבא של מישל, שבישל לקצינים בריטים בזמן המנדט. בשנת 1955 עברה המשפחה מרמלה ללוד, קנתה מועדון קלפים והחלה להפעילו וגם להגיש אוכל פשוט לבאי המקום. החומוס והקבב שהוגשו במקום זכו לאהדה רבה והמקום החל מתמלא ב''זרים'', כפי שמכנים זאת כאן (הכוונה ליהודים או לכאלו שאינם תושבי לוד), ואז גם הוחלט להמיר את מועדון הקלפים במסעדה רשמית ומסודרת יותר.
כאשר התורים התארכו והלחץ סביב מנות החומוס הגיע למצב בלתי אפשרי, הציע מישל הצעיר לאבא שלו להגיש גרגירי חומוס מבושלים, מעורבבים עם טחינה ותטבילה (רוטב חריף־חמוץ על בסיס פלפל חריף, שום לימון ומלח) ובכך לחסוך זמן רב.
הגרגירים הבוהקים בשמן זית הזכירו למישל את חרוזי המסבחה (אותה מחרוזת תפילה שמגוללים המוסלמים בידיהם), ומכאן השם למנה החדשה. והיתר היסטוריה.
האם הסיפר נכון? לא מצאתי לו סימוכין נוספים, אבל גם לא מצאתי תיעוד אחר או הסבר אחר לשם המנה, כך שמישל לגמרי יכול להיות ממציא השם מסבחה. את המנה נהגו לאכול במרחב שבין סוריה־ירדן וישראל אבל לא בשם הזה, ובגליל נהוג לקרוא למנה הזאת משאושה.
שוקרי אבו־טביח, הבן של מישל, מגיש לי את מנת המסבחה וכבר אחרי הביס הראשון אני שואל מאיפה הטחינה, מזהה שהיא כנראה לא מאלו שנמכרות במחוזותינו. מדובר בטחינה נהדרת המגיעה משכם ושמה אל־באשה ואשר נבחרה בקפידה כדי להתאים למנה. מנת המסבחה טעימה מאוד ומינון גרגירי החומוס, יחד עם הטחינה והתטבילה, יוצרים את השילוב המוצלח. דרגת בישול גרגירי החומוס מושלמת. לצד המסבחה הוגשו כמה צלוחיות של בצל חי, חמוצים טובים וגם בטינג'אן מגלי (חצילים מטוגנים עם שום ועגבניות), שנהניתי מהם מאוד. בגלל שאין מדובר בחומוס "משחה", אין ממש צורך בניגוב עם פיתה ולגמרי ניתן ליהנות מהאכילה במזלג. אבל כמובן שאכלתי גם מהפיתה שהוגשה בצד, כי בכל זאת גרגרן אני.
אני ממשיך להקשיב לסיפורים המרתקים של מישל ושוקרי בזמן שלמקום נכנסים מקומיים וגם ''זרים'', ובהחלט נעים לראות התנהלות שגרתית ואי של נורמליות כאשר לוד בכותרות בד''כ בנסיבות אלימות.
רחוב: שדרות צה''ל הינו רחוב מרכזי בעיר העתיקה של לוד ומחבר את הרחובות הרצוג והחשמונאים. בסמוך למסעדת אבו־מישל נמצא מתחם משולש שלוש הדתות, הכולל את כנסיית גיאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, את מסגד אל־עומרי ואת בית הכנסת שערי שמיים. גיאורגיוס הקדוש נולד, לפי המסורת, בלוד וגם ראשו נטמן בעיר במאה החמישית, או־אז נקראה העיר על שמו - גיאורגופוליס.
מסגד אל־עומרי נקרא גם המסגד הגדול, נחנך בשנת 1269 ונבנה ע''י ביברס, הסולטן הממלוכי. בית הכנסת שערי שמיים שייך לקהילה הגיאורגית, ולא הרחק משם נמצא גם בית כנסת ישועת ישראל השייך לקהילת בני ישראל, יוצאי הודו.
שווה לבקר ולהתרשם מהפסיפס המרהיב מסוף המאה השלישית, אותו אפשר לראות במרכז הארכיאולוגי וגם להתרשם מחאן אל־חילו וממבנה הקשתות, שמעידים שניהם כמה משמעותי ופורה היה האזור, עם בתי בד ובתי מלאכה ושווקים וחיי קהילה שהיו פה. כמה חבל שהמבנים ההיסטורים עומדים היום שוממים ומוזנחים.
מסעדת אבו־מישל. שדרות צה"ל 29, לוד. 08-922-9089
