אם לא יצא לכם עדיין לדבר עם ילדים קטנים על "משפחת סימפסון" ‑ כמי שנוהג לעשות זאת לאחרונה, אני ממליץ על כך בחום. רובם, מתברר, ניפקו גרסה דומה למדי על חוויית הגילוי הראשונית של התוכנית במהלך מגפת הקורונה. נעמי בת העשר למשל, סיפרה לי בזום שממש שמחה לגלות שנדבקה בווירוס, כי היא ואביה יכלו לצפות יחד ב"משפחת סימפסון" כל היום.
הוריה של נעמי היו אלה שחשפו אותה לתוכנית, אבל במקרים אחרים, כמו אצל זיין בן השמונה ‑ היה זה האלגוריתם של שירות הסטרימינג בדיסני פלוס (שבו משודרת הסדרה בארצות־הברית, בארץ היא משודרת ב־yes), שהמליץ לו על המשפחה הצהובה (מאט גרונינג, היוצר המיתולוגי של התוכנית, סיפר לי שאין לו מושג איך בנו בן העשר נחשף לתוכנית).
הידע שלהם על המשפחה הראשונה של עולם האנימציה ‑ הומר העצל, מארג’ החביבה ושלושת ילדיהם: בארט הפרוע, ליסה המחוננת ומגי התינוקת – הוא אנציקלופדי ממש: בגלל שכל פרק מתועד כיום לפרטי־פרטים באינטרנט, כל הילדים זרקו גם כלאחר יד את שמות הפרקים הרשמיים, שלא היו ממש מוכרים למי שעקב אחר הסדרה בשנות ה־90. התוכנית זמינה עבורם כל הזמן ונצפית לפי דרישה בבינג’ אינסופי וחסר מעצורים. כששאלתי כמה פרקים הם חושבים שהם ראו, ההערכות נעו על הטווח של בין 150 ל־300. רובם, אגב, מתכוונים לצפות בכל ה־750 שהופקו עד כה. כמה בנים בכיתה של נעמי כבר הספיקו לעשות זאת, לדבריה, ואוף, זה כל כך מעצבן.
משפחת סימפסון משמשת עבור הצעירים האלה גם על תקן של סדרת חינוך, החושפת את הצעירים לראשונה למיטב התרבות האמריקאית. חברתה הטובה ביותר של נעמי, נורי בת השמונה, סיפרה לי ששמעה לראשונה על הסרט "האזרח קיין" בעקבות הפרק "רוזבאד" מהעונה החמישית. החשיפה שלה לאחד הסרטים האיקוניים ביותר בכל הזמנים, עברה דרך העדשות הסאטיריות של הסדרה. יש גם תוכניות משעשעות אחרות כמובן, שכוללות רפרנסים ואזכורים תרבותיים, אבל משפחת סימפסון, במיטבה, מצליחה לספר את הסיפורים המכוננים הללו מחדש באופן מפתיע ובלתי צפוי.
ועכשיו, הודות לעידן הסטרימינג, קצת כמו שקרה לסדרה “חברים” לפניה, שהתגלתה לפתע בידי ילידי שנות האלפיים ‑ דור חדש לגמרי מתבגר תוך כדי בינג' של משפחת סימפסון. הצופים הצעירים האלה נותנים את התחושה שהתוכנית שכבר נקברה על ידי המבקרים, עשויה באמת להימשך לנצח.
× × ×
כשביקרתי בחודש שעבר במשרדי משפחת סימפסון, השוכנים עמוק בתוך מתחם אולפני פוקס בסנצ'ורי־סיטי, לוס־אנג'לס ‑ הייתי הכתב הראשון מזה שנים רבות שהגיע לתעד את העבודה על התוכנית. ליתר דיוק, הייתי הכתב הראשון מזה שנים רבות שהיה לו אכפת בכלל. אחרי שמונה עונות ראשונות פורצות דרך ומצליחות, מ־1989 עד 1997 - שחובבי הסדרה המושבעים מכנים כ"התקופה הקלאסית", שמתוכם נשאב עדיין שפע אינסופי של ממים - נכנסה משפחת סימפסון למה שאפשר להגדיר כעידן אפל של שכחה. היא המשיכה להתקיים, אבל כבר לא הייתה נושא לשיחה. לא ליד מתקן המים בעבודה ולא ברשתות.
הסיבה לשינוי נבעה אולי מכך שבעוד שהתקופה הקלאסית סיפקה ספקטקל מסחרר של בדיחות, בקצב של אחת לדקה, שנעו בין גאגים פיזיים אבסורדיים לבין מריבות משפחתיות מלבבות ‑ התקופה האפלה ניסתה לשמור אמנם על כמות הבדיחות, אבל הלב הפועם, המרכז הרגשי של התוכנית, הלך לאיבוד. התוצאה הייתה בנאליות צפויה וחוסר רלוונטיות תרבותית הולכת וגוברת, וכל זאת בזמן שתוכניות רבות שנולדו בהשראת משפחת סימפסון ‑ כמו “איש משפחה” ‑ ממריאות ועוקפות אותה.
אבל עכשיו כל זה משתנה. כל מי שראיינתי לכתבה - מברוטי גופטה בת ה־23, אחת הכותבות המובילות היום, שנולדה יותר מעשור אחרי שהתוכנית הושקה לראשונה, ב־17 בדצמבר 89', דרך ג'יימס ל. ברוקס, מהוגי ויוזמי הסדרה ועד לחברים בקהילת המעריצים No Homers Club, הידועה לשמצה בקיטוריה האינסופיים על ההידרדרות באיכות התוכנית - מסכימים שמשפחת סימפסון, גרסת 2023, זוכה סוף־סוף לרנסנס מרענן.
הצוות הנוכחי, שעבד על פרקי העונה ה־34 בצל האיום בשביתת התסריטאים, שיצאה אכן לפועל זמן קצר אחר כך בהוליווד ‑ אחראי לכמה מהפרקים השאפתניים, הנוקבים והמצחיקים ביותר בהיסטוריה של התוכנית. פרקים, שאחרי כל השנים האלה, הצליחו להעמיק את הידע וההבנה שלנו על הדמויות הכל כך מוכרות הללו, ולחשוף עוד טפח במה שמשאיר אותן כל כך חשובות לכל כך הרבה אנשים.
המעריצים השרופים יודעים שגם במהלך התקופות האפלות של הסדרה, היו בה גם כמה פרקים נהדרים. רובם נכתבו בידי מאט סלמן בן ה־51, המשמש כיום כשואו־ראנר ‑ כלומר, המנהל הראשי של התוכנית.
אל ג'ין, אחד מהכותבים המקוריים והאגדיים של הסדרה, מוגדר אמנם עדיין כשואו־ראנר, יחד עם סלמן ‑ אבל מתמקד כעת בעיקר בהרחבת המותג של "הסימפסונים", במסגרת הסינרגיה עם דיסני, למתקנים בפארקי שעשועים או סרטים קצרים.
סלמן, שנראה קצת כמו קראסטי הליצן ‑ מתעקש בדרכו הנוירוטית לתקן אותי בכל פעם שאני מנסה לתת לו את הקרדיט על כך שהצליח לנער את האבק מעל התוכנית ולהחזיר אותה לתודעה. "כן, אני יודע שבשואו־ביזנס אתה אמור תמיד להעמיד פנים שאתה זה שעושה הכל. אבל פאק איט. אנחנו צוות. אני רק המאמן", הוא אמר לי.
למרות הכחשותיו, סלמן הוא האיש שאחראי לגיוסם של כותבים חדשים, כמו גופטה למשל, שהוסיפו ווייב צעיר וחוצפני יותר לצוות התסריטאים, ובעיקר, מגוון רחב יותר של נקודות מבט. והכי חשוב, הוא נתן לכותבים את החופש להתנסות מבלי להתאמץ ולשחזר את הצלחת העבר. טים ביילי, המשמש במאי בסדרה מאז 1995, אומר שכל פרק העונה מרגיש עכשיו כמו ספיישל ליל כל הקדושים השנתי, המיתולוגי והמושקע, Treehouse of Horror ("בית העץ של האימה") ‑ מבחינת השאפתנות שלו.
חילופי הדורות הצליחו להפיח מחדש את הרעננות שאפיינה את הסדרה בימיה הגדולים. מעריצים מושבעים יודעים לספר שבתקופה הקלאסית השואו־ראנרים התחלפו כל שנתיים ‑ מה שהחדיר לתוכנית באופן קבוע אנרגיות חדשות. עם קצת עזרה ממגפת הקורונה ("זה די טילטל את העניינים", אמר בריאן קלי, שעבד על הסדרה יותר מ־20 שנה), גיבש סלמן מודל עבודה משולב, שבו התפקידים בצוות מתחלפים כל הזמן. לוני סטיל סוסטהנד, תסריטאית ותיקה אבל חדשה יחסית בצוות של משפחת סימפסון ‑ סיפרה על תחושת הגאווה העצומה של מי שזוכה לכתוב לסדרה. "רובנו מקבלים רק פרק אחד בשנה, אבל בפרק הזה אנחנו מקבלים גם הזדמנות להגיד משהו אמיתי - ואסור לנו לבזבז אותה", היא מסבירה.
בעונה שעברה למשל, כתבה סוסטהנד פרק שעסק בבן החירש של המוזיקאי "בלידינג גאמז מרפי" ("מרפי המדמם מהחניכיים") שהתבסס על חוויותיו של אחיה החירש. בתסריט שכתבה השנה, בהשראת האתגרים שהיא חווה כמי שנמנית על משפחה מעורבת של שחורים ולבנים, יוצא קארל ‑ דמות שחורה שרק לאחרונה זכתה גם בשחקן שחור כמדובב ‑ בעקבות שורשיו המשפחתיים, כמי שאומץ על ידי הורים לבנים. היא הובילה את קארל לחקור את החלק השחור של העיר ספרינגפילד, שמעולם לא נחשף לפני כן בסדרה.
הצוות מצא גם דרך לרענן את עולמן של הדמויות הראשיות שלו. הומר ומארג', שנשארים לנצח בשנות ה־30 המאוחרות לחייהם, חיים כעת בשנת 2023, כלומר הם הורים מילניאלים המתמודדים עם בעיות של מילניאלים. וכן, הפרוגרס הגיע גם אליהם. ב־2021 למשל, עלה פרק נוגע ללב על ההשלכות הפסיכולוגיות של העובדה שמארג' העירה בהיסח הדעת לליסה שהיא "קצת עבה". בפרק שנקרא Bartless מ־2023, מפנטזים הומר ומארג' על איך היו נראים חייהם אם לא היו הוריו של בארט, שמסתיים בכך שהם מעריכים אותו על מי שהוא ועל מה שעושה אותו מיוחד וזונחים את התקווה שייכנס למשבצת של "הילד הטוב". מעבר לפרספקטיבה השונה על הורות לילד "בעייתי" ‑ נראה שגם התוכנית עצמה בחנה מחדש את מערכת היחסים שלה עם דמותו של בארט, שמעולם לא זכה לאותה רמת אמפתיה כמו הדמויות הראשיות האחרות. כל אלה גרמו לכך שלפעמים, נדמה שלא מדובר כבר בעונה ה־34 של הסדרה, אלא באתחול מחדש של העונה הראשונה.
זה לא פשוט, כי במהלך שני העשורים האחרונים הצטמצם אורכו של כל פרק מ־24 דקות ל־22 או פחות. קיצוץ משמעותי עבור סיטקום, שמחייב בחירות קשות לגבי העלילה שמצליחה לדחוס למוצר הסופי.
הכותבים מספרים שהתוכנית כוללת כיום פחות בדיחות, לטובת זמן רב יותר שמוקדש לפיתוח הדמויות. כמו בפרק הבכורה של עונה 34, "הביאו את הצב", שבו מוביל הומר קבוצה של חובבי תיאוריות קונספירציה לחיפוש אחר צב אבוד. בעבר, הפרק היה מסתיים מן הסתם בשלל בדיחות המגחיכות את הדמויות הללו ומדגישות עד כמה הן מטופשות. במקום זה, הוא מציג תיאור רגיש של הצורך של אנשים בקהילה ובמשמעות בעידן הדיגיטלי.
סלמן טוען שהתוכנית מתנהלת כיום במעין "מציאות מהסוג שיש בסרט 'לקום אתמול בבוקר', שבה בתחילת כל פרק, כולם שוכחים את כל מה שקרה להם קודם". לדבריו, זה משחרר את הכותבים מנטל ההמשכיות ומאפשר להם לפרוץ את הגבולות של משפחת סימפסון. זה קורה למשל בפרק המכונן "ליסה, נער הצופים" ‑ הכולל הצצה פוסט־מודרנית למאחורי הקלעים של הסדרה. בפרק, האקרים קוטעים את רצף הסיפור כדי לשדר במקומו סצנות שנמחקו לכאורה מחשש ש"יהרסו" את תפיסת הצופים לגבי היקום של משפחת סימפסון.
יש קטע שבו קארל מגלה שהחבר הכי טוב שלו, לני, היה בעצם פרי דמיונו וקטע אחר שבו מתגלה שמרטין, התלמיד הכי חנון בכיתה של בארט ‑ הוא למעשה אב מותש לשלושה בן 36 עם הפרעת הזדקנות, שגורמת לו להיראות כמו בן עשר.
זהו אחד הפרקים הפרועים והמצחיקים ביותר בתולדות התוכנית. את הקרדיט ליצירתו נותנת הכותבת הוותיקה קרולין אומין, לתהליך חדש ומשחרר, שבו כל מציגים הכותבים בזה אחר זה "רעיונות גרועים".
× × ×
כשדיסני רכשה לראשונה את כל אולפני "פוקס המאה ה־21" ב־2019 ‑ היא לא ממש הבינה לגמרי את הפוטנציאל של משפחת סימפסון. כשדיסני פלוס הושק מאוחר יותר באותה שנה, היא אפילו עשתה טעות פטאלית כששידרה את הפרקים ביחס שונה מהגובה־רוחב המקורי שבו נוצרו. מפיקי ערוץ הסטרימינג הופתעו מכמות הצופים הזועמים שמיהרו להתלונן על כך, והשגיאה תוקנה במהירות. עכשיו, לפחות לדברי סלמן, משפחת סימפסון היא החלק האהוב ביותר על אימפריית מיקי מאוס בעסקה הענקית ההיא. "אנחנו לא יודעים אם בוב אייגר, הבוס הגדול של דיסני, צופה ממש בכל פרק, אבל אנחנו יודעים שהוא פינה למשפחת סימפסון מקום מיוחד בליבו", אמרו לי סלמן וירדלי סמית' הנרגשת, מי שמספקת לליסה סימפסון את הקול מאז שהסדרה החלה, כסדרת סרטונים בתוכנית של טרייסי אולמן ב־1987. ולמה שלא יעשה זאת? משפחת סימפסון היא שוב תוכנית פופולרית במיוחד.
חברת Parrot Analytics, שמשתמשת במגוון מדדים כדי לקבוע את הפופולריות של תוכניות בעידן הסטרימינג, מעריכה שמשפחת סימפסון היא כעת התוכנית השמינית הכי פופולרית בארה"ב, שאף רשמה בשיאה עלייה של 24 אחוז בביקוש בין עונות 32 ל־34. מהנתונים של דיסני עצמה עולה כי משפחת סימפסון זה הכותר הרביעי הנצפה ביותר בשירות הסטרימינג שלהם בשנת 2023, בהתבסס על כמות השעות של התוכנית המשודרות ברמה הגלובלית. הסדרה משמשת על תקן של אוכל מנחם טלוויזיוני ‑ מותג מוכר עם מספר פרקים גבוה, שיכול להיות מוצג בערוץ כמו דיסני פלוס, המתמחה בתכנים בטוחים לילדים.
בסוף היום השני שלי במשרדי סימפסון, סלמן מביא אותי לסשן העריכה האחרון של תוכנית סיום העונה. הפרק כולו עוקב אחרי הומר כשהוא מרסק את מכוניתו ועף באוויר בהילוך איטי, תוך שהוא מנסה לעבד בראשו למה מארג' הסתירה ממנו סוד קריטי. סוג של ניסוי באזורי האוונגרד שסלמן אוהב.
למרות שהוא מתקדם לכיוונים שמתעתעים במציאות ובקאנון הסימפסוני (אזהרת ספוילר: ייתכן שהומר מת והולך לגיהינום, שם הוא מנהל שיחה עם אביה של מארג') ‑ הפרק עדיין מבוסס על סיפור מעורר הזדהות העוסק בחלקים הנותרים מודחקים ולא מדוברים בין בני זוג.
"אני רוצה שכל פרק יוכל להפוך לשלט חוצות", תיאר סלמן את השאיפות החדשות של התוכנית. "שכל פרק יכלול איזה רעיון ויזואלי מלהיב וגדול שיהיה ייחודי לו ויהפוך אותו לכה יוצא דופן ומיוחד, עד כדי כך שלא תדליק את משפחת סימפסון ותגיד, 'אה, הם במטבח' או 'הם בסלון'. הרעיון של הומר נחבט ועובר דרך השמשה הקדמית במשך כמה דקות הוא משהו שבעבר, אני לא חושב שהיינו אפילו מעיזים לנסות".
נראה שהסרט המתאים ביותר לתאר את התהליך שעובר על משפחת סימפסון עכשיו הוא לא "לקום אתמול בבוקר", אלא "הכל בכל מקום בבת אחת". אין הומר אחד ומארג' אחת שמתאפסים בכל פעם מחדש; יש 750 כאלה, והספירה ממשיכה. בכל פרק, ליבת הדמויות נשארת זהה, אבל העולם מעט שונה - יש להן עבודות שונות, כישרונות שונים, מזג שונה. מה ששתי העונות האחרונות חשפו הוא שעדיין יש ממדים חדשים של הומר ומארג' וממדים חדשים של עולמם, ששווה לצפות בהם במשך 22 דקות.
תרגום: בנימין טוביאס
הכל נשאר במשפחה / ציפי שמילוביץ, ניו־יורק
יש משהו מנחם בנוכחות המתמשכת של “משפחת סימפסון” על המסך. לא חשוב מה קורה מסביב - מהשינוי הססמי בהרגלי הצפייה עד השינוי הססמי בחברה האמריקאית - הומר ומארג’ נשארים באותו גיל, בארט נשאר לוזר, ליסה נשארת הכי חכמה בחדר, החיים בספרינגפילד לא משתנים לשום כיוון וסלבריטאים ממשיכים לבקר.
מה שכן משתנה הם הכותבים והרעיונות, וכאלה יש טובים יותר וטובים פחות, מה שמביא לעונות טובות יותר ופחות. בפועל, זה לא באמת משנה כי משפחת סימפסון הצטרפה מזמן לעולם האקסקלוסיבי מאוד שמורכב מ”סטרדיי נייט לייב”, “חוק וסדר” ואופרות סבון יומיות: הברקות טלוויזיוניות שהפכו גדולות יותר מהשנים ומהקהלים המשתנים.
משפחת סימפסון הייתה יצירה טלוויזיונית כל כך גאונית ורדיקלית, שגם אם הזוהר שלה התעמעם עם השנים, הוא עדיין מספיק חזק כדי להבטיח שהסדרה תישאר באוויר כל עוד האנשים שעושים אותה ירצו בכך. יש לה דמויות שלא מזדקנות, והיא מתארת עיר אמריקאית שאולי לא כל כך משתנה בעצמה, אבל החיים שלה מושפעים ממה שקורה סביבה. ומה שקורה באמריקה אף פעם לא מפסיק לספק חומרים.
יתרון אחר שיש לסימפסונים הוא שלדמויות מצוירות מותר להגיד כמעט הכל. כמעט. זו סדרה פרוגרסיבית על עיר שמרנית, וזה רק חלק מהגאונות שלה שהקדימה את זמנה. מאידך, זו בכל זאת סדרה שנולדה בסוף שנות ה־80 ולפחות במקרה הדמות של אפו, לגמרי סבלה מקהות חושים והציגה דמות לא לבנה כסטריאוטיפ עבש. כשיום אחד גם אמרו להם את זה בקול רם, היוצרים הגיבו על המסך - ליסה אמרה, ״משהו שהתחיל לפני עשרות שנים וזכה לתשואות, הוא כיום לא תקין פוליטית. מה אפשר לעשות?״ - ובסוף אפו נעלם, והסימפסונים המשיכו לעוד עונה ועוד אחת ועוד אחת, מגלים כל הזמן קהלים חדשים. יכול מאוד להיות שמשפחת סימפסון לא תסתיים אף פעם, ואולי טוב שכך, כי אחרת מי ינבא באופן מדויק מה יקרה בעתיד.
