יוליה כלבת הים הנזירית שאיחדה את המדינה באופן אפקטיבי יותר מכל שיטות האחדה הנשיאותיות שנוסו פה לאחרונה, היא לא הפלא הימי היחיד שהתרחש במחוזותינו. שנה לפניה היה את קים הלווייתן. נכון שרובנו עדיין לא שמענו עליו, גם אני לא, אבל זה רק בגלל שקים הוא לווייתן ממין ראשתן החי במים העמוקים של ישראל והסיכוי לראות אותו מתגולל על קו החוף, הוא רק אם יגיע אליו כגווייה סחופה.
אבל אל תטעו. קים הוא הפתעה סביבתית משמחת וטיפוס מרשים לא פחות. הוא אינטליגנטי וחברותי, מנהל יחסי משפחה ורעות מורכבים, ובדומה לפיל, מונהג בידי קבוצת נקבות: שלטון מטריארכלי, כמו שצריך. הוא חי קרוב לאמו וילדותו הייתה עטופה ומוגנת. כשצללה אמו לעמוקים, ועוד איזה עמוקים, לפעמים גם שני קילומטר לתוך החושך הקר, והתמהמהה שם בנשנוש דיונונים מהקרקעית, היא תמיד דאגה להשאיר אותו תחת סנפירה של חברה מהלהקה שדאגה לו כבן.
ילדותו תהיה ארוכה במיוחד, והוא יישאר בן יחיד לפחות שלוש־ארבע שנים. הוא ינק עד גיל שנתיים או שלוש, עזב את הבית רק בסביבות גיל שמונה לרווקיה של הקיבוץ ושם יחיה, כמונו, בשאיפה ל”עד 120”, אבל בפועל פחות, בחברת זכרים נוספים. כשיתמרמר מספיק ויהפוך לזקן נרגן, הוא יעדיף לחיות לבד. מה עוד? כן. בחזקתו לפחות כמה תכונות שהם הכי: מחזור השינה שלו הכי קצר מבין היונקים, רבע שעה, והוא יחזור עליו כמה פעמים ביום; מוחו, השוכן בתוך ראש קופסה המהווה שליש מגופו, הוא הכי גדול בעולם החי וקולו הכי עוצמתי.
קים משתמש במגוון צלילים: גניחות, שריקות, ציוצים, חריקות, תקתוקים, יללות וצפצופים, אבל מעניינת במיוחד היא ה”קודה” - הרצפים. סדרה של צלילים שחוזרת על עצמה. זוהי שפה שאת פלאותיה עדיין איננו מבינים. נוכחותו של קים, הקרוי על שמה של תלמידת המחקר שהצליחה לצלם את זנבו רגע לפני שנבלע במעמקי המים הכלכליים של ישראל, היא לא פחות מחדשה מרעישה עבור הקהילה המדעית בישראל, עבור חובבי הטבע בכלל ועבור כל מי שקרא “מובי דיק” בילדותו או הכיר באופן אישי את בטן הלווייתן של יונה הנביא.
כיוון שצורתו האיקונית המשולשת של זנב הלווייתן, בדומה לסנפיר הגב של הדולפינים, משמשת את היונקים ממן אדם החוקרים אותו, כתו זיהוי, כתעודת זהות אינדיבידואלית, וכיוון שזנבות הראשתנים בים התיכון מקוטלגים וממוספרים כמו היו קלסתרונים יקרי ערך במשטרה, בירור קצר העלה את העובדה שאכן בא לשכונה - או שלא בא, אלא רק נגלה - בחור חדש. וכך הפך הלווייתן קים - קים ארמסטרונג בשבילנו - לראשתן הישראלי הראשון שכוכבו דרך על פני המים. צעד קטן לראשתן, צעד גדול להבנת החיים בים העמוק שלנו.
7 צפייה בגלריה
קים הלווייתן. בירור קצר העלה את העובדה שבא לשכונה - או שלא בא, אלא רק נגלה - בחור חדש. צעד קטן לראשתן, צעד גדול להבנת החיים במים העמוקים של ישראל
× × ×
"בואי", אמרתי לבתי המרכזית, היחידה שנמצאת כרגע במרחק אחיזה, "נוסעות לראות לווייתנים". "מה, איפה?" היא שאלה. "פה, ליד הבית", הסברתי וציירתי עבורה את האירוע כפי שהחלטתי שיתרחש בוודאות: "אנחנו נוסעות מחר מוקדם בבוקר לאשדוד, אוקיי? עולות על סירת מנוע, שעה הפלגה לים העמוק, עוברות בקפיצה נחשונית לסירת מחקר, אני אציק קצת לאנשים בשביל הכתבה, ואת בזמן הזה תטפסי לראש התורן עם רטייה שחורה על העין ועם משקפת ביד ותקראי בקול או־הוי! או־הוי. קים הלווייתן ודאי ישמע אותך, ממעמקים ישמע, וכחץ שלוח יעלה מעלה, מעלה, יחצה את קו המים כאילו עבר חוט רקמה דקיק, הלאה ועוד מעלה, נגד כיוון הכבידה, נגד ההיגיון - גוש ענק, קדום, בצבעי אפור־שחור, כל גופו הכבד ירחף מולנו באוויר כמו היה רקדנית בלט של הבולשוי, עד שיצנח חזרה בקול חבטה עזה על פני המים. הסירה תטולטל, את תאבדי אחיזה ותיפלי מראש התורן ישר לתוך זרועותיי. שעה חזרה בסירת מנוע ואנחנו בבית, עוד לפני הפקקים".
חיי היונקים החיים במים העמוקים של ישראל כמעט שלא נחקרו. מדוע לא נחקרו? כי תשוקה, סקרנות ועניין מדעי הם אמנם תנאים הכרחיים למחקר, ויש אותם כאן בשפע, אבל הם לא תנאים מספיקים. כדי לנהל מחקר, ועוד כזה שמצריך סירה, הפלגה, שהייה בלב ים, מחשוב, מערכת הידרופונית משוכללת הנגררת מאחורי הסירה ומתחת לפני המים, באמצעותה מנטרים את הקולות, מצריך מימון, ומימון ניתן כשיש למישהו אינטרס.
את הסקר הנוכחי מימן, לפיכך, ארגון גרינפיס, ארגון עולמי ללא מטרות רווח - אלא אם כן שמירה על איכות הסביבה נחשב עדיין לרווח – והאינטרס שלו פשוט: הידיעה שיש פה חיים העלולים להיהרס בשל התבוססותה המצערת של ישראל בגז, בקידוחים ימיים ובאנרגיה מזהמת, יכול לעזור בלכידת תשומת הלב הציבורית. קל יותר לרתום את הלב כשמדובר בפגיעה בבעלי חיים כריזמטיים.
"20 שנה אני חולם על סקר כזה", אומר מי שמוביל את המחקר, ד"ר אביעד שיינין, שהוא - קרדיט טיפה ארוך, קחו נשימה - מנהל תחום טורפי העל בתחנת מוריס קאהן מבית הספר למדעי הים על שם צ'רני באוניברסיטת חיפה ומנהל מרכז הדולפין והים של עמותת דלפיס, "כל כך חסרה הייתה שכבת המידע על החיים במים העמוקים של ישראל, שכבה שבלעדיה אי־אפשר לקבל החלטות מושכלות ולנהל נכון את המרחב הימי שלנו".
בינתיים, ווין־ויין סיטיואיישן. מלבד שני מיני הלווייתנים הנמצאים ברשימה האדומה - הראשתנים, המין שאליו משתייך קים, ועוד לווייתן מעניין בשם זיפיוס חלול חרטום ‑ תיעד הצוות של אביעד עוד 12 יונקים ימיים, בהם לווייתן מצוי ומספר מיני דולפינים, כמו גם כרישים וצבי ים. וגם גרינפיס יצאו נשכרים ומיהרו להחתים את התגלית הישראלית על חוזה טאלנט, תחת הסיסמה: "מצילים את קים".
אנחנו חושבים שלנו קשה בימים אלו, אבל להיות יונק ימי בגיגית המהבילה של הים התיכון, הסגור כמעט מכל צדדיו, העני במשקעים ובצמחייה והנתון ללחצים כבירים של תעבורה, זיהום, פלסטיק, קידוחים, רעש, קשה הרבה יותר. רכס הרים תת־ימי המשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה מחלק את הים התיכון לשני אגנים, ובחלק שאנחנו הגרלנו - המזרחי - קשה אף יותר. לו הים היה יבשה והעקוב למישור, היינו מכנים את הים שלנו מדבר. "הרצון שלנו הוא לאתר את נאות המדבר", אומר אביעד, "כיוון שסביבם ישנה מערכת אקולוגית מגוונת ואנחנו רוצים שהלווייתנים והדולפינים שנהנים מנאות המדבר הללו יחזרו וישגשגו סביבם".
× × ×
הגענו, בתי ואני, אל מקום המפגש בנמל אשדוד באמצע הלילה. כלומר, בשבע בבוקר. עלינו על סירת מנוע קטנה. איתנו שני בכירים מארגון גרינפיס ישראל לבושים בחולצות "מצילים את קים"; עיתונאית נוספת, זרה; צלם; שני צעירים שהפלגה זו היא להם ה"טיסה בשמי הארץ", פרס לו זכו אחרי שהשתתפו בתחרות רשת וניצחו עם סלוגן בנושא "דור האקלים"; ואחת, יאלי מבורך, דוקטורנטית צעירה מביה"ס למדעי הים שלקחה איתנו טרמפ אל סירת המחקר ולשמחתי נענתה בדרך ברצון לשאלות טורדניות.
יאלי עובדת עם ולצד אביעד שיינין שנים רבות, עוד מאז הייתה נערת תיכון והתנדבה לעזור לו באיסוף מידע על הדולפינן המצוי, שאוכלוסייה קטנה ויציבה שלו חיה לאורך קו החוף שלנו, ושהמחקר העכשווי שלה עוסק ב"קודה", אותו רצף קולות, של הראשתנים. אם אני הייתי צריכה להקשיב לרעש הזה, אחרי שלוש דקות הייתי מתחילה להתגרד. לאונרד כהן זה לא. מצד שני, גם קולות מכונת הכביסה התקולה ששמעתי דרך האולטרסאונד כשהייתי בהיריון עם בתי, המשעינה כעת את לחייה אל דופן סירת המנוע ומשתדלת לא להקיא, קיבלו משמעות רק כי ידעתי למי הם שייכים.
אני שואלת את יאלי מה היה הגילוי המרגש ביותר במחקר עבורה, והיא עונה מיד: "גילוי הדיאלקט הים תיכוני". מה?! כן. מתברר שכמו שלירושלמים יש את המאתיים שלהם, "מ־א־תיים", כך יש לראשתנים בים התיכון את ה"היי גיא" שלהם, קודה ים תיכונית. רצף שחוזר על עצמו בשיחות ראשתנים, רק פה, ולא בשום מקום אחר בעולם. לא משוגע? יאלי מדגימה. היא מוחאת כף שלוש פעמים, מפסיקה, ואז עוד פעם אחת. "מה זה אומר?" "אנחנו עוד לא יודעים", היא עונה. "ולמה זה כל כך מרגש שיש לראשתנים דיאלקט ייחודי?" אני שואלת בהתרגשות. התשובה שלה, שמצטרפת גם לדברים שאמר לי אביעד שיינין, פתחו עבורי צוהר לתחושת זהות חדשה, שכשוכנת מזגנים מעולם לא הכרתי ולא חשבתי לאמץ: תחושת זהות ימית. "כי זה שלנו", אומרת יאלי, ומיד אני מרגישה את הפטריוטיות עולה לי. או שאולי גם אני מפתחת בחילה? "רוצה כדור?" מציעה יאלי. "כן", אני עונה ונותנת אחד גם לבתי, שנהייתה ירקרקה.
את סירת המחקר "נעמי", העוגנת 180 ק"מ מהחוף, מצאנו בקלות בעזרת הנייד שהחזיק בכף ידו הפנויה הנווט שהשיט את סירת המנוע. כשיצאנו מהנמל ולאורך כמה עשרות ק"מ, חלפנו על פני עשרות כלי שיט. החל מכלי שיט כבירים עמוסים במכולות ברזל, וכלה בכלי שיט קטנים שאין לי מושג מה תפקידם. המראה מדכא. זה לא נעים לראות ים פתוח סגור כמו כביש החוף ערב חג. רק כשהתרחקנו והעמקנו עוד פנימה נפתח הים.
"נעמי" היא סירה מסוג קטמרן. קטנה ושטוחה היא ניצבת על שני להביה. לכאן עלינו וכאן פגשתי את אביעד, את עוזרי ועוזרות המחקר שלו ואת ד"ר אוליבר בוסו האוסטרלי, מומחה בעל שם בתקשורת אקוסטית - כזו הנאספת מהכבל הנגרר מאחורי הספינה אל המחשב הנייד, הנמצא בטבורה - שעובד כתף אל כתף עם אביעד. וכשאני אומרת כתף אל כתף אני מתכוונת כתף אל כתף. כי גודלו של המרחב המשותף הוא כשל סלון ממוצע. כולם פה כתף אל כתף כבר שמונה ימים, בלי לראות יבשה. "שעה לא הייתי מחזיקה כאן מעמד", לחשתי לבתי. "חלום שהתגשם", אומר אביעד על הימים האלה בסירה.
למזלי, בסיפון הקדמי, בין שני להבי הסירה, מחוברת רשת תלויה. אני מניחה, כמובן, שמטרתה הרשמית לא נועדה לשמש לשתינו ערסל התרגעות, אבל בדיוק שם אנחנו נשכבות, הים לוחך את שולי אחורינו, בריזה מלטפת את פנינו ושמיים תלויים מעלינו. "את לא צריכה לדבר עם אביעד?” שואלת אותי בתי ואני מתעוררת בבהלה משנת היופי שלי.
× × ×
"הראשתנים הם בעלי ראש מרובע, דחוסים וחזקים מאוד", מסביר לי ד"ר שיינין המקסים בזמן שאני, המורגלת בעבודתי כמאיירת ללכוד תווי פנים וגוף, סוקרת אותו וחושבת "אהה". "המוצקות הזאת, המסה, עוזרת להם לשרוד את הלחץ העצום ואת המעבר המהיר מהעמוקים לרדודים". מחשבותיי נודדות לדמיון שבין כלבים לבעליהם ובין חוקרים ללווייתניהם. אני מצווה על עצמי לחזור חזרה לנושא שלשמו התכנסתי. "ואיך אתם יודעים היכן הם נמצאים?" "יש לנו משמרת תצפית, אנחנו סורקים את הים בעזרת משקפות, ובמקביל, 24/7, אנחנו מקשיבים לקולות דרך המערכת ההידרופונית. בגלל עוצמת הקול של הראשתנים, אנחנו יכולים לשמוע אותם גם ממרחק של עשרה קילומטר. את הדולפינים נשמע רק אם הם קרובים יותר", "כמה קרובים?" "שני קילומטר".
"תגיד", אני שואלת אותו, "זה בכלל אפשרי לערוך מחקר ימי הכולל האזנות, במדינה שצורכי הביטחון שלה כל כך רגישים?" אביעד, איש חיל הים בעברו, סא"ל במילואים המדבר את שפת חיל הים, אומר ש"הוא מבין מה מדאיג אותם, ולכן מצליח לייצר דיאלוג פתוח וחופש פעולה יחסית גדול תוך תיאום מתמיד".
אני שואלת את אביעד האם מצבם של היונקים הימיים הורע מאז החלה ישראל לחורר את קרקעית הים בחיפוש ובהקמה של אסדות גז. "אי־אפשר לענות על השאלה הזו כיוון שאין לי דרך להשוות", הוא עונה, "מדינת ישראל לא השקיעה באיסוף מידע מקדים".
אבל גם ללא מידע מקדים, אנחנו יודעים היום שחיפושי הגז בים העמוק, המערבים סקרים ססמיים, הם לא מתכון מומלץ לאיכות חיים. "הם מרחיקים את היונקים מאזורים ימיים שיכול להיות שיש להם עניין בהם, ואם מעורבים בחיפושים גם פיצוצים, ההדף יכול גם לעלות בחייהם". "מה עוד?" אני שואלת. "פסולת הפלסטיק שפוגעת בהם ונזק מכלי שיט". "מה, הם נדרסים?" אני שואלת. "לא בהכרח, אבל הרעש מכלי השיט משבש את התקשורת בין הפרטים", מסביר אביעד.
× × ×
שטח המים הכלכליים של ישראל הוא 22,000 קמ"ר. שטח עצום, גדול יותר משטחה של מדינת ישראל. בימי הקיץ, כשמעל סוכת המציל מתנוסס דגל לבן, אנחנו טובלים בו עד קו החזה. אבל הגוף הכחול והעצום, על כל פלאיו וסודותיו, נשאר עבורנו נוכח־נפקד.
מחצית מאוכלוסיית בעלי החיים הימיים נכחדה תוך ארבעה עשורים, 90 אחוז מאזורי הדיג בעולם נמצאים בסכנת קריסה. הים התיכון, כתוצאה ממשבר האקלים, מתחמם במהירות גדולה פי שניים מהממוצע העולמי וההשפעה על המערכת האקולוגית כבר ניכרת. ים בריא הוא לא פריבילגיה, הוא עניין קיומי. אנחנו תלויים בבריאות הים, האחראי על חלק הארי בייצור החמצן שאנחנו נושמים, ובישראל גם למים שאנחנו שותים. 80 אחוז ממי השתייה שלנו מותפלים.
נכון. אחריות המדינה ־ חצי סיכה על מפת העולם – להתחממות הגלובלית היא קטנה, אבל ההתעלמות מהמצב מדהימה. ישראל מגינה רק על ארבעה אחוזים משטח הים הריבוני שלה, בזמן שמדינות העולם מחויבות ליעד שימור של 30 אחוז. בנוסף, העמקת התלות שנים קדימה בגז "טבעי" - טבעי כמו הדימוי השקרי שלו כאנרגיה ירוקה – היא חוסר אחריות. הגז, המורכב בעיקר ממתאן, תורם להתחממות הגלובלית יותר מכל גזי החממה האחרים ונזקו אדיר.
הובטח לנו שנתעשר, שנחלוק מאות מיליארדי שקלים בעקבות גילוי הגז והפקרת הים. אבל בינתיים משתפת מדינת ישראל פעולה רק עם רעבונם של התאגידים, ההולכים ומתעשרים ממשאב טבע השייך, תכלס, לכולנו. ואנחנו, בעקבות הים, הולכים ונהיים עניים ומדולדלים יותר.
"בפעם הראשונה, שיתוף הפעולה שלנו עם גרינפיס גרם למדינת ישראל להשקיע משאבים אמיתיים", אביעד אומר, "ובאוקטובר השנה נקיים את הסקר הראשון מתוך ארבעה בפרויקט של שלוש שנים, ועם אותה תשתית מחקרית. אני מאמין שלאחר ששת הסקרים נבין טוב יותר היכן נמצאים האזורים החשובים, ובעתיד נשלב טכנולוגיות של איסוף מידע בעזרת רובוטים תת־מימיים".
× × ×
"מה שקרה, בעצם", מסכמת בתי את האירוע כשאנחנו מגיעות הביתה תשושות, "זה שלקחת אותי ליום בחילה ושיזוף. למעט שקית ניילון שקיפצה כדולפין לצד הסירה בדרך חזרה ובקבוק פלסטיק שראיתי מהסיפון, לא קרה כלום. לא רק שלא ראיתי את קים הלווייתן, לא ראיתי אפילו ברבוניה". צודקת.
בערב השלמנו חסרים מול היוטיוב. ראיתן פעם ראשתנים ישנים? תקשיבו, זה משהו שאי־אפשר לתאר במילים. הם ישנים בעמידה, דוממים וקדושים כמו פסלי האבן העצומים, המואי, של איי הפסחא. אביעד אומר שהים חזק יותר ממה שאנחנו חושבים, ובמידה שנדאג להפחית את הסכנות שיש בו, הוא יתאושש וכך גם הלווייתנים שחיים בו. מול מסך המחשב הנייד, דמיינתי את בתי ואותי צוללות סביבם בים העמוק.
