זו יכלה להיות הודעה חשובה ופשוטה: אינטל מחדשת ומעדכנת את ההסכם מ-2019 ומרחיבה את המפעל שתיכננה לבנות. אבל יש תחושה שהממשלה הזו לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, ככה זה כשהלחץ להציג הישגים בכל מחיר מצליח להפוך גם חגיגה אמיתית – השקעה של 15 מיליארד דולר בישראל – למפגן של תחמנות ערמומית.
כך, בחסות העמימות הניסוחית והלהט להפגין שרירים, 15 מיליארד הופכים ל־25, הרחבת מפעל בבנייה הופכת לבניית חדש, והצהרת כוונות הופכת לעובדה מוגמרת. כך גם מעמידים במבוכה ענקית הייטק בינלאומית, עם רקע של ידידות אמת לישראל, ודוחקים אותה לקיר. להכרזות על השקעות והסכמים בסדרי גודל כאלה יש כללים מקובלים, והן אף פעם לא חד־צדדיות. מי ששובר את הכללים ומתנהג כמו פיל בחנות חרסינה משלם תמיד מחיר, אם לא היום - מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. אינטל משקיעה בישראל לא בזכות אלא למרות הרהב של סמוטריץ' וממשלתו. היא משקיעה בישראל כי כדאי לה. עם שותפים כאלה, רק שלא ייצא לה החשק.
