הקיץ כאן, והמוח ההישרדותי שלנו מתחיל לחפש מקומות שבהם גם אפשר לשעשע את הילדים וגם יש בהם מפלט מהחום עבור המבוגרים. כשהילדים שלי היו קטנים, בואו ניקח שני עשורים לאחור, הבחירה המיידית הייתה מוזיאון. זה מקום ממוזג, סגור, יש שומרים בכניסה, הקהל מנומס, אין הרבה אופציות לבזבוזים חוץ מקפיטריה מנומנמת עם ברד וקרואסון שראו ימים יפים יותר, ואמא יכולה הייתה לקרוא ספר או לסמס בנוקיה שלה (בימים ההם) בזמן שהעולל נהנה מפעילות.
מאז המסכים טרפו את חיינו, הקורונה טרפה את הרגלי הפנאי שלנו, מבוגרים וילדים כבר לא ממהרים לצאת ומעדיפים לקבל תכנים דרך ורידי המחשב, והשאלה המסקרנת היא מה קורה עם המוזיאונים? איך הם מתאימים את עצמם לתקופה? עד כמה הם הפכו להיות אינטראקטיביים בניסיון ללכוד את תשומת הלב של דור הטיקטוק? והאם זה עובד?
"גם בישראל וגם בעולם המוזיאונים נמצאים בנקודת מפנה מאתגרת", אומר יוסי גרייבר, מנהל מוזיאון הפסיפס בלוד, "נכון שהקהל המבוגר מגיע עדיין, אבל הדור הצעיר לא רואה במוזיאון אתר שרלוונטי עבורו. אין מוזיאון שלא מתמודד עם השאלה איך מביאים אותם, כולל מוזיאוני הילדים".
אילת ליבר, מנכ"לית מגדל דוד מוזיאון ירושלים והאוצרת הראשית שלו, אומרת שהחוכמה היא לתת לילדים לבחור: "למשל, אם אנחנו מציעים משחק שקשור בירושלים, אז הילד בוחר באיזה אזור של העיר לשחק, והטכנולוגיה מאפשרת הפעלות שאנחנו לוקחים מעולם הגיימינג. דרך זה אנחנו מעבירים תוכן ולמידה בלי להרגיש למידה, וגם תופסים את תשומת הלב של הילדים, שאורח החיים שלהם מאוד עשיר וכולל חוויות מרובות, גם בחו"ל. המוזיאונים חייבים לעמוד בסטנדרט הזה ולפרוץ דרך כדי לספק תחושות שונות, הפתעה וזרות, ולאתגר את העולם הוויזואלי והעולם החושי המפותח של הילד".
"גילינו שהחלק הקשה הוא להביא את הילד עד הכניסה. אבל ברגע שנכנס פנימה, הוא כבר נהנה. כלומר האתגר הוא לא בחוויה אלא בהנעה של הילד מהמסך בבית, שבו יש את כל מה שהוא רוצה במשולש של טיקטוק, אינסטגרם ויוטיוב, אל החוויה בעולם הפיזי", מוסיף גרייבר.
הדרך המקורית שמצאו במוזיאון הפסיפס לעשות זאת היא באמצעות חוויה בין־דורית. "אנחנו פונים בשיווק לסבא וסבתא, מבקשים שיבואו עם הילדים, וכשהם נכנסים אנחנו עושים איתם שתי חוויות שונות – הילדים מקבלים חוויה אינטראקטיבית בגיימינג, שעלות הפיתוח שלה הייתה מיליון דולר ומחוברת לעולם טכנולוגי מהיר, קצבי ותחרותי, וסבא וסבתא מקבלים את החוויה המוזיאלית הקלאסית של סיור מודרך שמאפשר להעמיק ולחקור את הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאים במוזיאון", הוא מסביר.
אבל הם לא מבלים יחד?
"הם מבלים יחד. זה באותו מסלול. אבל לכל אחד זה מונגש אחרת", אומר גרייבר, ומציין שהעובדה שהמוזיאון בלוד מנוהל על ידי חברה פרטית מאפשרת לו גמישות ורלוונטיות גם בפנייה לקהל וגם בהנגשה.
"למשל, לפני כמה זמן הייתה קבוצת תיירים בדרכה לנתב"ג, אלא שהם קיבלו הודעה שטיסתם מתעכבת בכמה שעות. המדריך חיפש פתרון, התקשר אלינו והחלטנו לפתוח עבורם את המוזיאון בשעה לא שגרתית, שבה המקום בכלל סגור. העיקר שיבואו", אומר גרייבר. לדבריו, דבר נוסף שחברת ניהול פרטית עושה, לעומת עמותות או חברות עירוניות שמנהלות מוזיאונים, הוא שיתופי פעולה בתחומי התרבות, הפנאי והאירועים, שידועים כמושכי קהל, וכך המוזיאון לובש אופי של מרכז תרבותי־קהילתי.
ליבר מציינת כי "במוזיאונים בעולם מנצלים כישרונות של אמנים עכשוויים כמו אמני אנימציה, קומיקס, קעקועים, איור ועוד כדי ליצור חוויות שימצבו את המוזיאון הקלאסי כמקום שיודע להפתיע, לרגש, לעורר התפעלות ולהיחרת אצל הצעירים כחוויה נדירה שמפעילה את כל החושים ומגרה את הדמיון כי זה מה שיגרום להם לחזור ולספר על החוויה לחברים שלהם. בכל העולם מבינים את זה".
היא מדגישה שחשוב לחשוב מחוץ לקופסה. "אנחנו חיים בעולם משתנה ומהיר, שבו מוזיאונים משמרים אמנם את העבר, אבל צריכים להיות מרתקים בהווה", אומרת ליבר, ומספרת על פתרון נהדר שמצאו במטרופוליטן: במקום להציג תערוכה של פיסול רומי, הציגו מחקר על פיסול רומי. "חקרו את הפיגמנטים שנשארו על האבן והציבו בתוך התערוכה דגמים זהים ליצירות, שנצבעו בצבעים המקוריים העזים של הפסלים כפי שנראו לפני שהאבן דהתה. הילדים פשוט עפו על זה. זה לא עניין של טכנולוגיה מסובכת, אלא פשוט להעניק אלמנט של הפתעה וללמד שהפסלים לא היו חד־גוניים בעבר אלא צבעוניים. ראיתי שם ילדים יוצאים מדעתם. תוסיפי לזה פעילות שבה נותנים להם לצבוע פסל רומי בתוך מוזיאון, ותוך דקות יש תור ענקי של ילדי מסכים שעומדים עם מכחול וצבע ונהנים בטירוף, רק בגלל שהמוזיאון תקף את הנושא מכיוון אחר ונתן הרבה מקום לדמיון וליצירה. זה האתגר שלנו היום".
ומה המקום של הבינה המלאכותית?
"זה עולם חדש וצריך לבדוק בזהירות את מהימנות המידע, אבל כשביקשתי מהבינה המלאכותית להראות לי את מגדל דוד בסגנון של ציור ילדים, קיבלתי תוצאות מפעימות, ולכן ברור ששם נמצא העתיד של עולמות התוכן, רק צריך עוד ללמוד איך לעבוד עם זה".
באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים נפתחת לכבוד הקיץ התערוכה "תעלומות במצולות", שעוסקת בפנטזיה שיש לנו על הים. מיכל ברושי, האוצרת של התערוכה, מסבירה שהפלא של הים נובע מכך שאנחנו לא באמת יודעים מה יש בעומק המצולות, ולכן הוא הפך להיות מקום של פנטזיה. "על הרקע הזה נולדו בנות הים, אלי ים במיתולוגיה, יצורים שוכני מצולות, ומדובר בהחלט בעולם תוכן שמושך ילדים. כאשר יוצרים פעולות מעוררות מחשבה, ילדים אוהבים לשהות בתערוכות הללו הרבה זמן. אנחנו לא מרגישים במקרים הללו שאנחנו בתחרות מול עולם דיגיטלי, ולכן יש מעט מסכים בתערוכה, אבל אנחנו כן משתפים פעולה עם יוצרים, אנימטורים ואמנים ונשענים על חידות ומשחקים שמושכים ילדים", היא מסבירה.
תמר צדוק, מנהלת האגף לשיווק ואסטרטגיה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אומרת שאף שמוזיאון מסוג זה מראש קורץ לילדים כיוון שבמרכזו עיסוק בבעלי חיים שהם תחום עניין מועדף על צעירים וגם על מבוגרים, הרי שגם כאן יש צורך בהפעלה חושית מפתיעה, ולא בהעברת מידע סטנדרטית.
"מעבר לכך שצריך למשוך את הילדים למוזיאון, צריך לגרום לזה שתהיה להם חוויה מעניינת וחיובית כדי שיבקשו לבוא לפה שוב ושוב, כמו שקורה כשהם אוהבים ספר או הצגה. מוזיאון צריך לחשוב במונחים האלה. כך, למשל, בתקופת הקורונה הפקנו אלבום מוזיקלי זואולוגי שיזם שחר אבן צור, המתופף של 'מוניקה סקס', ביחד עם חוקרים במוזיאון. מאז שהשקנו את האלבום, לפני שנה, היו לו עשרות אלפי צפיות, כשהמטרה היא לקרב ילדים לנושא שהמוזיאון עוסק בו – המגוון הביולוגי של בעלי החיים שהם לא מכירים כמו קוצן זהוב, קרקל, מלפפון ים, שממית החרמון – כולם בעלי חיים שזכו להיות כוכבים של קליפים שמשפחות שולחות לנו כשהן שרות באוטו בדרך לטיול. הילדים באים שוב ושוב לראות אותם פה, ויש לנו כבר הזמנות של בתי ספר שרוצים להביא ילדים להופעה. זו עוד דרך להתקרב לקהל יעד: על ידי הכנת תוכן איכותי שמספר את הסיפור שהמוזיאון רוצה לקדם – אבל בדרך מקורית וחווייתית", היא מסבירה.
לעומת זאת, יובל סער, אוצר תערוכות בתחום הקומיקס, האיור והעיצוב, בכלל לא מבין למה צריך כל כך להתאמץ, ואומר שאין דבר כזה תערוכה שמיועדת לילדים: יש תערוכה מעניינת או לא מעניינת. לכבוד החופש הגדול הוא אוצר במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית שמונה תערוכות בתחום הקומיקס והאיור, ואומר בחיוך שגם ההורים וגם הילדים מוזמנים. "אל תחשבו מחוץ לקופסה", הוא אומר, "פשוט תזרקו את הקופסה, תעשו דברים מעניינים ואינטליגנטיים שמדברים לכל המשפחה, וכולם יגיעו, בלי להתאמץ להאכיל בכפית".
