בסוף השבוע האחרון התארחנו בקיבוץ בית אורן שהפך למקום החביב עליי מאז ברחנו אליו בסגר קורונה #2. הייתי אז בהיריון מתקדם ותל־אביב הייתה משוטרת כמו הקסבה של שכם, וחיפשנו מפלט.
לפעמים כשאני רואה ברשתות את כל הפרוטקשן והמופרעים שנוסעים עם נשקים בכבישי הדרום, אני תוהה היכן כל השוטרים הגיבורים שהוציאו אותי מהים באיומים בחודש שביעי בתקופת הקורונה.
נו, ככה זה. כנראה קל לעשות אבו־עלי על נשים קטנות, ופחות לעסוק במשילות בכבישי ישראל.
בית אורן שוכן בין ההר לים, והוא מקום קסום כזה ששורה בו אווירת רוגע, ויש מצב שגם עשר מעלות פחות. נכון, אין שם וולט ואין מסעדות, ונתקענו קצת עם האוכל אז אכלנו צ'יטוס לארוחת צהריים, אבל זה היה שווה בשביל לא לזוז מהמקום.
בין האורנים לקחתי על עצמי מה שנקרא דיטוקס סלולרי, ומרגע שהגענו בשישי ועד ראשון בבוקר, אני יכולה להישבע שהייתי בקושי שעה בטלפון. ביום ראשון השבוע התחיל, לצערי, והייתי צריכה לענות לאיזה 230 ווטסאפים ועוד עשרה מיילים.
כמה הניתוק מהרשתות והחדשות והפושים עושה טוב לעור הפנים, זה לא ייאמן. וגם תחינות הילדים למסכים נענו בשלילה כי פשוט אמרתי להם שבחופש אנחנו גם בחופש מהמסך, והנה "אפילו אמא בלי טלפון".
היה לי קשה שהפסדתי הפגנה (הפסדתי רק שתי הפגנות בכל 24 השבועות של המחאה), אבל הייתי צריכה את זה. הייתי צריכה הפסקת אש. מהכל.
הייתי חייבת לא לקרוא עוד תגובה של טלי גוטליב, לא להתעדכן בריב של גמליאל ודיסטל או סתם לא לשמוע שצריך "לגלגל את הנגיד מכל המדרגות".
הייתי צריכה להתגעגע קצת לקורונה, שהייתה תקופה נוראית בשבילי אבל לפחות אז לא הרגשתי שזה ממש אישי ונגדי כמו עכשיו.
כל אמירה נכנסת לי עמוק פנימה, כל אמירה היא עליי ועל שכמותי, הכל נמוך כל כך, גועלי. כל הזמן מתווספים עוד ועוד קיסמים למדורה.
ובבית אורן הרוח אותה רוח,
העלים אותם עלים,
והבריכה אותה בריכה.
והיד שלי משוחררת מגלילה אין־סופית בנייד, ומפומו ומאולפן שישי.
כבר קיץ, ואוטוטו מתחילה עונת הקייטנות והזמן חולף, ואפילו הכדורגל הגיע לאיזה גמר. והכל נשאר די אותו דבר. באותה רמה של דחיפות, של קריטיות.
לפעמים אני קוראת כותרות מעיתונים ישנים של פעם, ואני פשוט לא מאמינה כמה אנחנו עסוקים באותם דברים, ומצד שני לא עוסקים באותם דברים כלל וכלל.
