תהיו חכמים // שמואל פאוסט } כנרת זמורה דביר } 208 עמ'
תחתית הדפים, בספרו של החוקר, המבקר והעורך, שמואל פאוסט, מופיע אחת לכמה עמודים ציון מקום המקור החז"לי שהוא דן בו. ככל שהתקדמה קריאתי בספר, פזלתי במבטי לתחתית הדפים בתדירות גבוהה יותר ויותר, מייחל לאתֵר ציון מקום כזה, כי הוא הבטיח שמעליו יהיה ניתוח מעניין (ולעיתים קרובות מעניין מאוד) של פיסה מספרות חז"ל ולא ממבו ג'מבו "תכלסי" (כביכול), הלקוח מעולמות העסקים והאימון (קואוצ'ינג). זה האחרון, למרבה הצער, מקיף את ניתוחיו היפים של פאוסט לספרות זו.
פאוסט, בהערה מזהירה, מציין שחז"ל זכו לשמם על שום היותם "חכמים". הרי איננו מכנים אותם "צז"ל" (צדיקינו זיכרונם לברכה). מכאן נובעת הנחת היסוד של הספר: החשיבה של חז"ל, ובפרט החשיבה התלמודית, היא ייחודית בחוכמתה, ניתן לנסות לעמוד על עיקריה וניתן גם ללמוד ממנה. פאוסט חילק את ספרו לעשרה פרקים, כאשר כל פרק מפגין היבט אחר של החשיבה התלמודית הייחודית הזו. אלו אכן היבטים מעניינים מאוד. מה שפאוסט, למשל, בפרק 1, מכנה 'חשיבה בהפרעה', מציג את המפולפלות של החשיבה התלמודית באמצעות סיפורים משעשעים. מה שהוא מכנה בפרק אחר 'חשיבה גמישה', מפגין את תנודתיותו הגמישה של השקלא וטריא התלמודי, בין היתר דרך פריסת ההיגיון של סוגיית התלמוד הראשונה במסכת ברכות. ואילו בפרק 3, 'חשיבה לעומתית', משרטט פאוסט את ריבוי הקולות מעורר ההשראה של הדיון התלמודי. התלמוד הוא יצירה רב־קולית והמחלוקת היא אבן השתייה שלו. הדוגמאות של פאוסט נהדרות. למשל, הסיפור על רבי יוחנן, שלאחר מותו של בר הפלוגתא ההלכתי שלו, ריש לקיש, הביאו לו את רבי אלעזר בן פדת החכם כדי שילמד איתו. כל מה שהיה רבי יוחנן אומר היה רבי אלעזר מביא לדבריו ראיה. אך רבי יוחנן היה מתוסכל: אותך הביאו לי כתחליף?! בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה עליי עשרים וארבע קושיות. "עמד וקרע בגדיו ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש?! היכן אתה בן לקיש?!" לתרבות המחלוקת הזו קשורה מה שפאוסט מכנה בפרק אחר 'חשיבה ביקורתית'. בכך מתכוון פאוסט לעובדה, שבאופן מעורר התפעלות התלמוד שש להפגין את מגרעותיהם של גיבוריו, תלמידי החכמים. גרסה מתונה של התכונה הזו מצויה בסיפור הידוע על רבי יהושע בן חנניה שסיפר איך למד לקח מאנשים פשוטים: "מעולם לא ניצחני אדם, חוץ מאישה, תינוק ותינוקת". סיפור חד יותר הוא על אותם רבי יוחנן וריש לקיש. ברגע של מחלוקת לוהטת איבד רבי יוחנן את העשתונות והזכיר לריש לקיש מאין בא, כלומר את הקריירה שלו כשודד שממנה גאל אותו רבי יוחנן שנים רבות קודם לכן. ריש לקיש מת מעוצם העלבון ואובדנו מביא את המוות גם על רבי יוחנן. אגב, תרבות המחלוקת והביקורת העצמית המפותחות והראויות להערכה האלו, יחד עם הסרבנות וקשי העורף הפנומנליים שחושף המקרא בעם ישראל (בעיקר תחת הנהגת גדול מנהיגיו, משה), היא פתח לאופטימיות. העם הזה הוא הרבה דברים, אבל צייתן אינו אחד מהם.
הבעיה היא, שכל העושר היפה הזה עטוף ברטוריקה תאגידית־קפיטליסטית סמיכה. כלומר, פאוסט טוען שהחשיבה התלמודית יכולה לשמש אותנו בני האדם, כשהשימוש הנרמז ולעיתים הנאמר במפורש הוא זה הנוגע להצלחה כלכלית. "עוד לפני הצבת מטרות שיווקיות ויעדי מכירות (במקרה של אתגר עסקי), המציאות מעלה על נס את חשיבותו הקריטית של ה־Storyteller, מספר הסיפורים [...] מי שמאמץ את החשיבה הנרטיבית של התלמוד יהיה לדורש דרשות, לממשיל משלים, לחוצב להבות ולבעל כוח־העל של מספר סיפורים". במקום אחר מכונה יעקב אבינו "היזם [!] המקראי הדגול". ובמקום נוסף מושווית האנרכיה התלמודית שמפיקה מכאוטיותה מרגליות ל"יד הנעלמה" של אדם סמית, שמהכאוס של השוק יוצרת שגשוג.
כך, שמלבד שכאשר פאוסט חורג מתחומם המובהק של חז"ל, שם תענוג שלם לקרוא אותו, לשיח הקואוצ'רי־"טֵדי" או אינטלקטואלי כללי, הגדרותיו חסרות חומרה (מה בדיוק, למשל, מייחד את השימוש בנרטיב אצל חז"ל לעומת מסורות נרטיביות אחרות?), יש כאן עדות עגומה לרוח הקלוויניסטית־אמריקאית שפושה בציונות הדתית. והרי חלק מהיופי במסורת של חז"ל הוא בדיוק ההתנגדות שלה לרוח החומרנית הזו. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", נאמר כבר בתהילים, והסיפורים על הלל הזקן ורבי עקיבא שחיו בעוני רב בין היתר כדי שיוכלו ללמוד תורה ממחישים זאת.
חטאם הנוסף של ספרי היעץ העסקיים לא נוגע לחומרניותם אלא לאופטימיות, "פוזיטיביות", העקרונית שלהם. והרי חלק מהיופי בתרבות אמת, כמו תרבות חז"ל, היא אי־ההתכחשות לטרגיות של הקיום (ראו את סיפור ריש לקיש ורבי יוחנן לעיל!).
ממעבה הפרוטסטנטיות האנגלית, הכריז במאה ה־19 מתיו ארנולד שתרבות אמיתית מתנגדת ל"פיליסטיניות", קרי להערצת הכסף ולהתמקדות במה שמביא לרווחה חומרית. תרבות אמת היא אהבת הידע והאסתטיקה לשמה וגם השאיפה להגיע לשלמות מוסרית. אך לשם הבּוּז לתבונה האינסטרומנטלית איננו צריכים את ארנולד, יש לנו מושג נפלא מתרבותנו שלנו — "תורה לשמהּ". •
פאוסט טוען שהחשיבה התלמודית יכולה לשמש אותנו בני האדם, כשהשימוש הנרמז הוא זה הנוגע להצלחה כלכלית