בין אינסוף השיחות שניהלו ביניהם, אופירה לניאדו לא תשכח לעולם את השיחה עם בן זוגה יורם בוקר, מחלוצי עולם הפנטומימה הישראלי, בבית החולים בילינסון ימים ספורים לפני מותו ממחלת הסרטן. "יורם אמר לי, 'אם אין טיפול שיעזור לי ואני אצטרך להמשיך לסבול, אני לא רוצה בזה. היו לי חיים טובים ומלאים, והיו לנו רגעים נפלאים יחד'", היא מספרת. "אמרתי לו, 'אהובי, לסבול אתה לא תסבול, אני מבטיחה'".
ביום חמישי שעבר, כמה שעות לפני מותו, ירדה איתו אופירה לטייל בכיסא גלגלים במסדרונות בית החולים. "הלכנו, והוא התחיל לדבר על הציורים שתלויים על הקירות", היא מספרת. "פתאום הוא נעצר לפני הציור של נפוליאון. יום לפני זה הבת שלנו אלי (אליענה) בת השלוש הצביעה על הציור ואמרה, 'זה אבא שלי'. יורם עצר לידו, והניח יד על החזה, בדיוק כמו נפוליאון. כשחזרנו לחדר הוא עוד סיפר בדיחות. מאוחר יותר, כשהרופאים אמרו שלא נשארו לו הרבה שעות לחיות, אני ושתי בנותיו, טלי ואריאל, היינו לצידו והשמענו לו מוזיקה".
לניאדו, בת ה־42, הייתה תלמידתו של בוקר, שהלך לעולמו בגיל 83. הם הכירו ב־2003 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, וארבע שנים אחר כך הפכו לזוג. "הספקנו להיות יחד שש עשרה שנים מדהימות", היא אומרת. "אני מודה על כל רגע איתו".
מה גרם לך להתאהב בו?
"כל בנאדם שהיה פוגש אותו לחמש דקות היה מתאהב בו. אמא שלי מספרת שפעם, כשצחקנו על אהבה ממבט ראשון, היא אמרה 'כשאופירה הייתה קטנה והיא הייתה רואה בטלוויזיה את יורם, היא הייתה מהופנטת'. אמרתי לה, 'אמא, את לא יכולה להגיד את זה'. והיא אמרה, 'אבל זה נכון'. ברור ששאלו אותו כל הזמן על הפרשי הגילים בינינו, אבל זה ממש לא העניין'".
שחקן צריך קהל
בוקר נולד בפריז כז'אן קלוד בוקסנבאום. בשואה הוחבא אצל משפחה פריזאית תמורת כסף. בגיל 19 עלה לישראל, התיישב בקיבוץ חורשים, והתגייס לצנחנים. ב־1962 נפגש בארץ עם מרסל מרסו, מגדולי הפנטומימאים בעולם והוזמן ללמוד אצלו בפריז. בהמשך למד פנטומימה גם אצל ז'אק לקוק וקלוד קיפניס. "מרסו אמר שאני מוכשר בפנטומימה, והציע לי לבוא ללמוד אצלו. במהלך הלימודים כבר הופעתי בלהקה שלו", סיפר בוקר לפני כעשור לאיריס קול בתכנית "קול מן העבר" בערוץ הראשון.
על לקוק אמר ליעקב בר־און ב'מעריב': "לקוק היה מורה גדול של פנטומימה. הגעתי אליו עם הרבה ביטחון, ומתוך 'שוויץ' הדגמתי בפניו הליכה של פנטומימאי. 'אתה הולך יופי, אבל האם אתה יודע לאן אתה הולך?', הוא שאל אותי. אז הבנתי את סוד העניין. 'אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, אז לא צריך ללכת', הוא אמר לי. כלומר, אם אין לך רעיון ומה להגיד בפנטומימה, אולי כדאי ללכת למשהו אחר".
עם סיום הלימודים בוקר חזר לארץ, וב־1970 ייסד את תיאטרון הפנטומימה של יורם בוקר, שאיתו הופיע בפסטיבלים בארץ ובעולם. בין המופעים שהעלה היו "קרוסל" שהוצג 600 פעמים, ואחריו עלו "קרוסל 2", "קלפים", ו"עולם הפנטומימה". ב־1979 עלתה ההצגה "שעשועי פנטומימה" עם אורי טננבאום. בעקבות הצלחת "קרוסל" הוזמן בוקר להופיע במשחקים האולימפיים במינכן. "הופעתי באמפיתיאטרון מול 5,000 צופים, והקהל השתולל", אמר לאיריס קול. "זו הייתה הרגשה אדירה, בפעם הראשונה הרגשתי שזה לוקח אותי לשמיים. שחקן צריך קהל. אלה שאומרים שאפילו אם אין אף אחד באולם הם משחקים אותו דבר, אני לא מאמין להם".
בוקר גם ביים את קטעי הקישור באירוויזיון 1979, שבהם הוצגו קטעי פנטומימה בהשתתפותו ובהשתתפות עזרא דגן, חנוך רוזן ואחרים. "דיברו על זה בעיתונות בחוץ לארץ, ואחר כך הופעתי בפסטיבלים בכל העולם", סיפר ל"מעריב". "זו הייתה תקופה שהייתי בה 'השם של הפנטומימה'. מבחינה אמנותית, הרווח מהאירוויזיון היה שיעקב אגמון העלה את מופע הפנטומימה ‘על מסיכות ואנשים’, עם שייקה אופיר ואיתי, שרץ בהצלחה רבה". בהמשך העלה את המופעים "גברתי המדינה", "גיזת הזהב" ו"חלומות באשפמיה". לאורך השנים שיחק בהצגות "נאסר א־דין", "כלוב האהבה", "נעליים אדומות", "כנר על הגג" ו"מעשה בחייל". באותה שנה גם זכה בפרס הראשון בפסטיבל פנטומימה בינלאומי שנערך באיטליה, מטעם עיריית ארצו ומשרד התרבות האיטלקי.
כשהיה בן 63 פרש בוקר מהבמה והתמקד בהוראה. "יורם אמר לי שהוא לא רצה להיות כמו מרסל מרסו, שהמשיך להופיע גם כשכבר היה בן 80 ויותר ולא היה במיטבו", אומרת לניאדו. "כל מה שהוא עשה, הוא עשה עד הסוף. לא חצי עבודה. לא חלטורה".
צד צוחק וצד בוכה
בוקר היה אהוב על דורות של תלמידים ועל חבריו הרבים. עם תלמידיו נמנו מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, איציק ויינגרטן, ששון גבאי, ציפי פינס ועדנה מזי"א.
אחד מחבריו הקרובים ביותר הוא פרופ' גד קינר, שעבד לצידו באוניברסיטת תל־אביב. בהספד שנשא קינר בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר־סבא, אמר: "יורם, אהוב שלנו, יורם חבר נפש שלנו – נפש נקייה, טהורה, בלי רעשי רקע, בלי רכילות, אדם מחבק בלי לחבק, אדם שכולו חיוך חם כמו באגט טרי, פשוט אדם, צנוע, אנושי עד לשד החיוך שלך, עד הבישולים והמשקאות הנפלאים שלך, עד ההתפעמות והאהבה שבהן הבטת באופירה שלך ובאלי שלך, שהיא כבר יורמית קטנה, עד הקשב שלך, עד השקט שלך, עד הרוגע שהקרנת.
"כשאני חושב היום על אלוהים, אני חושב על איש קטן־גדול, מצחיק־עצוב, במסכת פנים לבנה, עם עיניים גדולות וסקרניות במסגרת שחורה של ילד תיאטרון שמגלה כל הזמן את העולם ואוהב אותו, והעולם המכוער והמעוות שלנו מחזיר לו אהבה, אלוהים כזה שאין בו טיפת רוע, ואין לו סאבטקסט. בון דייה, אלוהים הטוב, ועכשיו אחרי שהלכת מאיתנו לשדות אליזיום הנצחיים להופיע עם ג'וקי ארקין ושייקה אופיר, וילי ומרסל מרסו. אתה, שהיית אי של שקט וטוב בעולם הרועש וחסר מנוח שלנו, הגעת עכשיו לשקט המוחלט, והשארת אותנו עם הכאב הגדול, ועם הנוכחות החסרה והמלאה שלך, ועם המסכות שאין כבר פנים שיחבשו אותן".
עברו כבר יותר מחמישים שנה מאז שהייתה תלמידתו, וסנדרה שדה לא מפסיקה להתפעל מבוקר. "הוא היה מורה כל כך מרשים", היא אומרת. "הוא נתן לנו על ההתחלה את התחושה שיש פער בין ליצנות שעושים על הבמה ורצינות המקצוע. היינו פעורי פה מרמת הביצוע שלו. הוא היה וירטואוז. איך אפשר היה לעלות על הבמה אחרי שהוא הדגים לנו איך עושים זאת באופן כל כך יפה ומדויק. פשוט התעלפנו מכל הדגמה שלו. מוני אמר לי שהוא זוכר בהשתאות את ההופעות שלו ב'קרוסל'. המבטא הצרפתי שלו נתן ניחוח אירופאי ממשי לכל מה שהוא ייצג".
גם ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, זוכרת את בוקר באהבה גדולה. "באתי לשיעורי הפנטומימה כמי שכפאו שד, כי מה אני יודעת לעשות עם הידיים", היא מספרת. "אמרתי ליורם, 'אני לא טובה בזה', והוא אמר, 'תעשי מה שאת יכולה'. איכשהו, במשך השיעורים, אני פשוט התאהבתי בו. אהבתי את האצילות שלו, את החן שלו ואת הג'נטלמניות שלו. היה בו משהו נורא לא ישראלי. במשך כל השנים הצלחתי לשמור איתו על קשר מלא כבוד, וגם לעבוד איתו. כמה מוזר להתנהל בעולם בלי אגו, בעולם שכמעט כולם מתנהלים בו עם אגו ענק".
"אני רוצה להודות לך על המתנה הגדולה ביותר שיכולת להעניק לי – אלי", ספדה אופירה לניאדו לבן זוגה. "תודה על כל מה שאתה בשבילה! אמרת לי שצריך להגיד לה כל הזמן שאנחנו אוהבים אותה כדי שתגדל בידיעה שהיא אהובה. תזכירי לה שבשרשרת של המסכות יש שני צדדים – צד צוחק וצד בוכה, ושאנחנו הולכים תמיד עם הצד שצוחק'. ואני מבטיחה לך שכך אעשה!"
קול ישראל
"שי לשבת", "20 מי יודע", ועוד ועוד — דורות של ישראלים גדלו על תוכניות הרדיו המיתולוגיות שערך והגיש שמואל שי, שהלך לעולמו בגיל 91
בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו שמואל שי, מאנשי הרדיו הבולטים בארץ, יום לפני שמלאו לו 91. שי נולד ב־1932 בלודז' שבפולין כשמואל גולדברג, ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שלוש. את הקריירה שלו החל ב־1950 כשהצטרף ללהקת הנח"ל. במסיבת הסיום של הטירונות הגיש מחרוזת חיקויים של מנהיגי ישראל, ועם סיום ההופעה ניגש אליו גיורא מנור, אז חייל צעיר, סיפר לו כי הוא מקים להקה צבאית והציע לו להצטרף. שי קיבל תפקיד קטן במחזמר "מיריק מסתדרת", לצד יוסי בנאי, יונה עטרי ואסתר גרינברג. בהמשך כיכב בתוכנית השנייה, במחזמר "האגדה על המ"כ הרע".
עם שחרורו מהצבא, ב־1952, הגיע לקיבוץ מעין ברוך. שם, לצד היותו רועה צאן, התעסק בענייני תרבות. התחנה הבאה שלו הייתה עריכת עיתון "במעלה" של תנועת הנוער העובד, ולאחריה שימש כדובר תיאטרון הבימה, איש יחסי הציבור של תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל, וניהל את יחסי הציבור של הופעותיהם בארץ של פרנק סינטרה, קליף ריצ'רד ואחרים.
לרדיו הגיע ב־1956. התחנה הראשונה שלו הייתה גלי צה"ל. בהמשך עבר לקול ישראל, שם ערך והגיש תוכניות רבות שנכנסו לפנתיאון הישראלי, ביניהן "20 מי יודע" עם שמוליק רוזן, "כל האמת" לצד עמוס קינן ועדה בן נחום, "מה דעתך", "חוחים וחיוכים", "ימין ושמאל" עם עדה בן נחום, "זוג משמיים", "משחקי לילה" עם זאב ענר ועוד.
שי גם היה חלוץ בהגשת תוכניות ראיונות מול קהל. ב־1965 ערך והגיש את התוכנית "מי שבא בא", שהוקלטה ב"צוותא". הוא ראיין בה את בן־גוריון, שמעון פרס, דן בן אמוץ, חנה מרון, אורי זוהר וגדי יגיל. התוכנית הולידה את ערבי הראיונות "זבנג וגמרנו" שהתקיימו במלון שרתון, שבין אורחיה היו שמעון פרס, שולמית אלוני, יצחק נבון ופנחס ספיר.
בעקבות התוכנית "אני חדש בארץ", שליוותה עולים חדשים, מונה שי לשליח עלייה של הסוכנות היהודית בארה"ב. בין 1990 ל־2017 הגיש בכל שבת בבוקר ברשת ב' של קול ישראל את "שי לשבת" וזכה באהבת המאזינים. שי היה נשוי לנחמה, שנפטרה לפני מספר חודשים, והותיר אחריו ילדים, נכדים ונינים. | יואב בירנברג
