ביני לבין החברה שלי ענת יש הפרש בגיל. שש שנים שמרגישות לי כמו תהום עמוקה לפעמים. למשל עכשיו, כשהיא דוחפת את שער הברזל הישן בכניסה לבית שלה, ומאחוריה משתרכים ארבעה ילדים קטנים ורטובים. היא מתנשפת כולה, חם היום בחוץ כמו בתנור לבנים של פיצה. "את מחכה לי הרבה זמן?" היא אומרת לי ומפנה אליי מבט רדוף, מוטרד. אני מזהה את המבט הזה, זה מבט של אמא שמחכה לה עוד אחר צהריים ארוך. היא מכווצת את הגבות השחורות שלה ואני ממש יכולה לקרוא שם את רשימת המטלות שמעיבה עליה. צריך עוד לקלח אותם אחרי הבריכה, ולשים להם אוכל על השולחן, ומה החבר של רפאל מהכיתה עושה פה עדיין, האמא ההיפית שלו לא אמרה שהיא תאסוף אותו בחמש?
הייתה תקופה בחיי שבה גם המצח שלי נראה ככה. רשת קורים מודאגים של מה עוד צריך להספיק, לעשות, לבשל. אבל הילדה שלי כבר גדולה, וכבר כמה שנים שאני כמו סטודנטית חופשית בתחום הזה, באה והולכת מתי שבא לי. אני אפילו לא טורחת להכין לה צהריים, היא ממילא לא תאכל את הקציצות שלי. במקום זה היא תזרוק על עצמה תיק בד ותגיד שהיא הולכת לפגוש חברות ו"אם אפשר, אני אזמין לי כבר וולט". אני לא אומרת לה שהוולט שהיא מזמינה התחיל להיות מאוד כבד לי. יש לי מינוס הרסני בבנק, וגם לקחתי על עצמי בזמן האחרון עוד שתי הלוואות, כמו כמעט כל הורה שאני מכירה בסביבה שלי. זה מספיק קשה לי לשרוד גם בלי לגלות את מה שגיליתי לפני יומיים - שרק הוולט, של הילדה היחידה שלי, יוצא 3,000 שקל בחודש, פלוס־מינוס. "את חייבת להגיד לה שמספיק עם הוולט", רן אומר לי בערב, מודאג. "אבל מה היא תאכל אז?" אני אומרת לו, "היא יוצאת בבוקר ולא חוזרת הביתה עד הלילה, לא רוצה שהיא תחיה על נחשי גומי ועל אוויר".
לפעמים אני נזכרת בקיצים שהיו לי כשהייתי בגילה. היינו יורדות לים עם מטבע של חמישה שקלים שההורים שלנו הסכימו לתת לנו כדי לקנות ארטיק, ושם העברנו תשע שעות של רעב ובטן שטוחה מול הגלים הכחולים. ההורות של אז הייתה הזנחה מבוקרת, דרשו מאיתנו להביא ציונים ולערוך שולחן לארוחת הערב, בשאר הזמן זרקו אותנו בשמש להיתקל בפדופיל העירום שמסתובב בחוף ולחטוף סרטן עם שמן אגוזים. והיום? הבת שלי לוקחת קורקינט של "ליים" לים, יש לה בטלפון את האפל־פיי עם הכרטיס שלי, אז לשלם על משהו מבחינתה זה להרים את היד שלה קצת למעלה, להצמיד לברקוד, וזהו. הכסף מתהווה לו כמו קסם שקוף באוויר.
אין מה לעשות. האפל־פיי על חשבונה של אמא, הוולט שמזמינים ליום השבט בצופים, כל אלו הם סטנדרט תל־אביבי חדש שקשה מאוד לשים לו סוף. והיא ילדה כל כך טובה, שלא ישתמע אחרת, לא אחת מהנסיכות המפונקות האלו שחושבות שמגיע להן הכל. בכל פעם שהיא מבקשת וולט או תמרוק, היא תמיד מוסיפה בבהלה "אבל אמא, אני לא גומרת לך את כל הכסף?" "לא, יפה שלי, אל תדאגי", אני אומרת, והלב שלי מתמלא במין נחת מוזרה, חמימה.
לא יעזור כלום, אין אושר שישווה לתחושה הזאת שעולה אצל הורה כשהוא מסוגל לתת לילד שלו את מה שלו עצמו לא היה אף פעם. לא משנה כמה יצחקו על דור ההורים המאפשר של היום, כמה ינזפו בנו שאנחנו מייצרים ברוני שפע שאין להם גבולות מינימליים, בסוף אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו רקובים מרוב פוזה או מפחדים להגיד לא לילד. זה רק בגלל השמחה הזו של, הנה, לילד שלי אולי כן תהיה ילדות משוחררת, מלאה אפשרויות ואושר. אולי בדור הזה יש סיכוי לייצר מישהו עם ביטחון עצמי.
ועדיין, העובדה שהיא מרוששת אותי היא באשמתי, את זה אני יודעת. בחרתי לגדל את הילדה שלי בעיר הכי יקרה במדינה וכנראה גם בעולם. בחרתי לפנק אותה כי היא הילדה היחידה שיש לי. רק שענת היא לא כמוני, בתור בעלת עסק עצמאית היא מחושבת מאוד עם כסף, ובכל זאת הדבר הראשון שהיא אומרת לי עכשיו הוא "את לא תאמיני כמה עלתה לי הבריכה. לא פחות מ־110 שקל כניסה לכל ילד, את קולטת? ואחרי זה הם רצו גם קרטיבים ושתייה, עוד מאה שקל טסו מהיד שלי. תגידי לי את, יותר מ־500 שקל בשביל אחר צהריים אחד, זה נשמע לך סביר?"
ועכשיו ענת מדברת איתי על זה שהיא לא נרדמת בלילות מאז יוני. "רק עכשיו מע"מ שלחו לי מכתב עם דרישת חוב של 30 אלף שקל", היא אומרת והדמעות כבר עולות לה לעיניים, "מאיפה אני אביא כסף להחזיק את הקיץ הזה?" היא לא לבד. הבעיה הזאת, של איך נצליח להחזיק כספית את הילדים בחופש עם יוקר מחיה כזה, היא כל מה שהחברות שלי מדברות עליו לאחרונה. במכה אחת הכל נהיה יקר ברמה שמחשיכה את העיניים. שעת חניה בעיר כשהולכים ללקק גלידה התנפחה ל־80 שקל. רק תעזי למצמץ ולהזמין כרטיס לסרט, הופה! התפיידו לך 40 שקל כפול ארבעה אנשים. וכל הזמן הזה הם ממשיכים לשקר לנו בלי בושה.
"זה משבר כלכלי עולמי", מסבירים לנו, "אלה המלחמה באוקראינה ומשבר הדלק, זה לא רק בארץ". אולי, אבל יש היום דבר קטן כזה שנקרא אינטרנט, וזה מאפשר לעשות מה שעשיתי לפני יומיים, שזה להיכנס לאתר של סופרמרקט צרפתי יקר במיוחד בלב פריז ולגלות שתריסר ביצי משק חומות היישר מהכפר עולות שם שמונה שקלים. שזה מעניין, כי בארץ, איפה שעלק מפוקח, 12 ביצים בצבע בז' דהוי יעלו לי 13.90 שקל. "כל קיץ מחדש אני מורידה עוד ועוד דברים", ענת אומרת, "אז לא ניסע השנה לימי כיף בירושלים או בחיפה, אז לא נלך לסרטים, אבל בזמן האחרון אני ממש מרגישה שאני לא חיה, אני רק מתקיימת. ואת יודעת מה? אני לא רוצה חיים כאלו, שהם רק הישרדות עצובה ובלי טיפת כיף בשביל הילדים".
ועכשיו היא מספרת לי איך היא רבה עם אדווה, השותפה שלה בחנות, רווקה בת 38 בלי ילדים. הכל התחיל כשענת העזה להתלונן שהיא לא רואה איך היא תצליח להעביר את הקיץ. "זו הבעיה שלך", אדווה אמרה לה, "שאת מציבה כזה סטנדרט גבוה לחופש הגדול של הילדים. מי אמר שהם חייבים קייטנה יקרה, עם רכיבה על סוסים והופעות של כוכבי רשת? שיישבו בבית וישתעממו מול הטלוויזיה במשך ימים שלמים. ככה עשו איתי כשהייתי ילדה ביולי־אוגוסט, ויצאתי בסדר גמור".
ועל פניו, אולי יש בזה משהו. הילדה שלי לא חייבת וולט, בטח לא עד החוף. היא לא חייבת לנסוע עם חברות לאיזה צימר בקיץ כדי לחגוג את סיום הבגרויות. "שפשוט תשב בבית", כותבת לי מישהי, "כמו שאנחנו ישבנו בשנות ה־80". רק שאנחנו כבר לא באייטיז, והילדה שלי לא קוראת ספרים כשהיא יושבת בבית כמו שאני עשיתי. לא, במקום זה היא יושבת בחדר חשוך ובוהה בסלולרי שלה שמונה שעות, כתחליף קפוא וכל כך מסוכן לחיים אמיתיים.
אנשים שהם לא הורים לא מבינים איזו מלחמה אנחנו מנהלים על הנפש של הילדים שלנו, אשכרה על הנשמה שלהם. נאבקים ללמד אותם מה זה שמש, מה זה חוף ים, חיים בריאים וחופשיים שבהם מרגישים את הגוף חותר במים הקפואים, מרימים את העיניים כדי לראות ציפור על עץ ולא בוהים בסרטון של כריש בולע תייר אומלל שמופץ בטיקטוק, ואפילו לא ממש מרגישים ממש עצב עליו מרוב שהכל מזוגג. אז מה הפלא שאני כל כך רוצה בשבילה עוד קיץ שבו היא תשתה אייס קפה עם גלידה בכוס גבוהה על איזה חוף, ולא משנה מה זה יעשה לאפל־פיי שלי?
ומילא אני, אמא לבת יחידה שלא יודעת להתנהל עם כסף, אבל ענת? למה היא צריכה לשמוע את הלעג הזה? כל מה שהיא רוצה זה שהם יזיזו את עצמם קצת, במים נעימים עם קצת כלור. וגם אם היא תחליט לתת לילדים שלה רק לרבוץ במזגן ולחכות שהיא תחזור מהחנות בערב, מחירי החשמל כל כך קפצו השנה שגם מזגן הפך להיות סוג של פאר.
סליחה, אבל ממתי לרצות שהילדים שלך ישמחו בחופש שלהם הפך להיות דרישה חצופה ומפונקת שמגנים אותה? עוד מעט גם יתחילו לנזוף בנו להסתדר בלי פירות, כי אם זה יקר לך את לא חייבת לקנות, פשוט תפזרי קצת סוכר על מלפפון מסובסד ותעמידי פנים שזה אפרשזיף. מה עוד ייקחו מהיצור המוכה שנקרא הורה ישראלי עד שיהפכו אותו רשמית לעבד? אם רק היינו טיפה יותר מאוחדים, כבר מזמן היינו אמורים לעלות עם לפידים לכנסת ולדרוש שהם יעשו משהו בשבילנו, למשל לסבסד לא רק קייטנות ציבוריות, כמו שהודיע משה ארבל המלך השבוע, אלא אשכרה לשים פיקוח אמיתי על מחירי המזון, הבריכות, בתי הקולנוע.
ואין לענת לאן לברוח. בהעלאת הריבית האחרונה היא ויתרה על החלום לנסוע לאיזה חו"ל מוזל בכפרים של רומניה עם הילדים שלה. "הכל הולך וסוגר עליי", היא אומרת. "וכל כך חיכיתי לקיץ, את יודעת כמה שאני אוהבת אותו". רק שכל כך עצוב פה, שאפילו עונות השנה מאבדות משמעות. קיץ הוא כבר לא לשבת על המרפסת בשבע וחצי בערב, ובטח לא לצאת לחופשה השנתית שלך בחו"ל כמו הפריזאים. אין לענת שום סיכוי לבלות עם הילדים באיזה מדרחוב ולהאכיל ברווזים כמו בעבר, אפילו זמן האיכות המתוק והחמים הזה איתם, שהיא פינטזה עליו בבוקר קר של ינואר במשרד, גם הוא הפך לדרישה בלתי אפשרית.
