אתם בבית? מרגישים בבית? באמת־באמת בבית? ובכן, תנסו להרגיש פעם נוספת. עדיין בבית?
אתם לא בבית. לא כל הזמן. אתם במשהו שאתם קוראים לו בית – אתם מתגוררים כאן – אבל מעבירים חלקים מחייכם, מדי פעם, מתוך איזו תחושת זרות. אולי גלות פנימית. אולי אי־נוחות, עוינות, חוסר שקט בלתי מוסבר, סתם מחשבות על מקום אחר, מקומות אחרים, חיים אחרים.
לא תמיד, לא. אבל ברגעים מסוימים. בזמנים מסוימים. אולי כשאתם, לימים ספורים, בארץ אחרת. ואולי בזמנים כמו עכשיו, זמנים שבהם ישראל הופכת למשהו שמתחיל להיראות קצת כמו ההפך מישראל.
אני יודע, כי מדי פעם גם בי מכה התחושה הזו, שלא בטוח שאני אמור להיות כאן. שאולי לא אלה החיים החד־פעמיים שנועדו לי ולילדיי. לא באמת. לא ככה.
כשאני הולך, נניח, ברחוב תל־אביבי סטנדרטי, מכוער ובשיפוצים כמו כל רחוב אחר, מוכה שרב כמו בכל יום אחר, והעליבות, הצפיפות, האדישות והמזג הרע משקעים אותי לתוכם באופן שלם ויומיומי כל כך, עד שאני לא אמור בכלל לשים אליהם לב יותר משצפרדע שמה לב שהיא מקרקרת בתוך ביצה סרוחה – הדבר הזה קופץ לי:
אולי אני בכלל לא אמור להיות פה. אולי בנשמתי אני לא מפה. אולי החיים שלי אמורים היו לקרות בכלל במקום אחר ואלה רק היקום, הקוסמוס, הגורל המשובש, שהנחיתו אותי במקום הלא־נכון. ויום אחד – אם יש לי סיכוי להינצל – אני אנחת במקום הנכון לי ואדע את זה מיד. וזה לא יהיה המקום שבו, באופן שרירותי, נולדתי, ובו, באופן לא לגמרי מתוכנן, נשארתי; זה יהיה מקום שבו הנשמה שלי תנשום, סוף־סוף, באופן סדיר ושקט והרמוני עם החיים שניתנו לי בהשאלה.
אולי מדובר בכפר אנגלי קטן. אולי בעיר אירופית גדולה. אולי בפאתי אי תאילנדי. אולי ניו־יורק, סיאטל, גלזגו. אולי אני אמור לחיות בפרבר אמריקאי טיפוסי ליד אוסטין, טקסס, ולגדל שם ילדים כמו באיזה סרט אייטיז, אופניים ברחובות וחייזרים ידידותיים מהשמיים וכל זה. אולי אני אמור לחיות לבדי בבית סגפני מול אוקיינוס גדול ופתוח. אולי בגסט האוס מול האנפורנה, בצימר אוסטרי מול עדר פרות אורגניות, אולי עם המשפחה באתונה – אומרים שמיכל ינאי לא רק גילתה שם את עצמה מחדש אלא ממש קיבלה קמפיין לתחבושות נגד בריחת שתן.
לא יודע. אבל אולי אחת מהאפשרויות האלה.
מקום שבו אנשים ידידותיים באופן עקרוני, גם אם מלאכותי. סובלניים ומכילים, גם אם באופן שטחי. מקום שבו אנשים מתלבשים לקראת היציאה לרחוב, ליום, לבני אדם. מקום שבו עונות מתחלפות באופן מובהק כל כך עד שלפעמים כבר אין שום דרך לקרוא לזה קיץ. מקום שבו ראש ממשלה לא מתנפל, ממרום מושבו, על מגישת טלוויזיה שהתפלקה לה יציאה לא מוצלחת, רק כדי להוביל התנפלות המונית.
מקום כזה. או אחר.
מקום שעוזי וייל כבר כתב עליו בטקסט מכונן: "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת".
והעובדה שישראלים רבים כל כך מצאו ומוצאים את הטקסט של וייל רלוונטי לחייהם אומרת משהו על תחושת אי־ההתאמה שישראל מסוגלת להציף לפעמים באנשים בעלי רגישות מסוימת.
זו ישראל שאין ולא תהיה בה מנוחה, שאין ולא יהיה לה שלום, ולא יהיו מתינות, רוגע, סתם חילופי ברכות נעימים בתור בסופר, וגם לא שום מקום שאליו תוכלו להגיע בשבת מבלי למצוא בו מאות בני אדם שכבר הגיעו לפניכם. ישראל הצפופה להחריד שאין ולא יהיו לכם בה יער עבות ללכת בו לאיבוד, נהר או מעיין להתבודד לידם, אגם שאיננו מופקר ליזמים עשירים ורמקולים עניים, נוף שאיננו בטון, כביש, שלטי פח, מלחמת התשה אינסופית בין אדם חסר התחשבות לסביבה חסרת חמלה, רגע אחד של חסד אמיתי לעין וללב.
אין כאן מקום כזה. לא יהיה.
ואז, לפעמים, מצטרפת גם הגלות הפנימית, הערכית, כשאתם מבינים – אולי מול מופע אימים נוסף של טלי גוטליב, גלית דיסטל, דודי אמסלם או כל ישות אחרת שנדמה שקצף לבן של שטנה ורוע מבצבץ שם בשעה שהיא מדברת – לאן הגיע המקום שהתרגלתם לקרוא לו בית. לאן הגיעו אנשים מסוימים בו. ואתם מבינים שעבריין מורשע הוא השר המופקד על ביטחונכם האישי והלאומי, ועבריין מורשע אחר מוכרח לחזור לממשלה, ועבריין מורשע ומגונה במיוחד רץ, בתמיכת הממשלה – לראשות לשכת עורכי הדין, ושכר שעמלתם קשה להרוויח משמש כצנצנת הכסף הקטן לבזבוזים של משפחת ראש הממשלה, ודמוקרטיה שהתרגלתם לראות בה נתון תכף מוכנסת למגרסה. ושוויון מגדרי, שהתרגלתם לראות בו עובדה, מושלך בקלות לחלק האחורי של האוטובוס, ובית משפט חופשי ולא פוליטי, שהתרגלתם לראות בו כתובת, תכף לא גר פה יותר.
ואתם באיזו גלות נפשית במקום שהתרגלתם לראות בו בית. ואולי אתם לא אמורים יותר להיות פה, כי בעלי הבית של המקום הזה כבר הבהירו שאין בכם צורך, שתלכו לעזאזל, שנסתדר בלעדיכם, שאתם בוגדים. והבית המדומיין ההוא באיזה מקום ירוק יותר, או מושלג יותר, או הררי יותר – כל אחד מאיתנו וערב השקופיות הפרטי שלו – מתחיל לעשות קולות של המקום שאתם אמורים להיות בו באמת.
וזה, כמובן, לא נכון.
כי משינה צדקו: אין מקום אחר. אני יודע את זה בוודאות בחלוף רגע הגלות הפנימית שלי.
לא, לא. אני מכאן.
אלה לא רק החיים שנועדו לי ושנועדתי לחיות, אלא גם המקום שבו – אולי באופן פחות מחמיא משהייתי רוצה לתפוס את עצמי – אני אמור להיות. כל תא בגופי מותאם ומחושל לחיים במקום הזה, לחום הזה, לעימות הזה, ליציאה היומית לתוך קלחת הישראליות הלוהטת, הלוחמנית, האכפתית מדי, הלא־נחמדה מדי. אני לא יודע להתלבש כמו שצריך, להגיד דברים מלאכותיים על מזג האוויר והיום הנאה לזרים במעלית, לשמור על קרירות מדוגמת בחתונות ובהלוויות, להסיע ילדים לקולג' במרחק חצי יבשת ולהיפרד מהם לחצי שנה.
אני יודע להזיע בים, לטסטס למרכז המסחרי, לכעוס בתור בסופר־פארם, לחמם צהריים במיקרו בעבודה, לשמוע גלצ ולדבר עם נהג מונית על הפנייה הלא־נכונה שלקחו חייו.
אני ישראלי מכאן. אני בבית שלי. וזו מלחמה על הבית, כי גלות פנימית לא באמת באה בחשבון כשאתם בבית.
אז תרגישו בבית. וצאו להילחם עליו.
