"אל תכתבו עליי. אני לא הנושא כאן", זה הדבר הראשון שמבקש סגן־אלוף אלון חכימה. "אני לא גיבור, ולא 'אחד מגיבורי' ואם לא המג"ד שלי אז, יניב עשור, שהתעקש שיעלו אותי ראשון למסוק, בכלל לא הייתי בחיים עכשיו".
סא"ל חכימה, 41, הוא כיום מפקד תוכנית "גשרים" ביחידה 8200 של אגף המודיעין. זוהי תוכנית שמטרתה להנגיש את העשייה המודיעינית בצה"ל לאלפי תלמידים ותלמידות מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ולסייע להם להתקבל לשירות באחת מיחידות העילית הטכנולוגיות בצה"ל כמנוף לצמצום פערים ולשוויון הזדמנויות. ורק על זה הוא רוצה לדבר. אבל לא ניתן להסביר את הצלחתה של התוכנית שהולכת ומתרחבת ופועלת כבר ביותר מ־30 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, מבלי להבין עד כמה נחוש הקצין שמפקד עליה.
ב־26 ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, היה חכימה סרן צעיר, מפקד פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני, שנקלעה לאחד הקרבות הקשים והעקובים מדם באותה מלחמה – הקרב בעיירה הלבנונית בינת־ג'בייל.
מחלקת החוד בגדוד, בפיקודו של הסמג"ד רב־סרן רועי קליין ז"ל, יצאה להשתלט על אחד המבנים בעיירה, ומצאה את עצמה במטע זיתים, בשטח נחות מבחינה טופוגרפית, ומעל חייליה עומדים לוחמי חיזבאללה רבים שממטירים עליהם אש ורימונים.
לוחמי גולני ניהלו קרב עיקש שנמשך 11 שעות ברציפות. למרות הנחיתות המספרית המשמעותית והנחיתות הקשה בתנאי השטח, הם הצליחו להרוג כ־80 אנשי חיזבאללה, מתוכם 26 לוחמי קומנדו של ארגון הטרור. שמונה מלוחמי הגדוד נפלו בקרב, ו־25 נפצעו.
גילויי הגבורה של לוחמי גולני היו יוצאי דופן. חכימה, שהגיע למקום כדי לסייע לחבריו לאחר ההיתקלות, נפצע אנושות מרסיסים ומירי. טרם פציעתו הספיק להורות למאגיסט, שירן אמסילי, להתייצב מעל החומה ולהשיב אש לעבר מחבלים באמצעות מקלע המאג, והחל לחלץ פצועים בזה אחר זה.
"כשהגעתי לשם הרופא אמר לי: 'אלון ימות'", נזכר האלוף יניב עשור, אז מפקד גדוד 51 וכיום ראש אגף כוח אדם (אכ"א). "צעקתי עליו: 'אל תגיד את זה', והוריתי לפנות אותו מיד במסוק לבית החולים".
חכימה נותח בבית החולים רמב"ם בחיפה, ובמשך ארבעה ימים שכב מורדם ומונשם. כשהתעורר סיפר ממיטתו ל"ידיעות אחרונות": "כבר במכת האש הראשונה נפלו הרבה לוחמים. הקרב היה קשה. הם שמרו על מגע מאוד קרוב. זרקו רימונים, ירו בלי סוף. נכנסנו לשטח ההשמדה וסחבנו את הפצועים וההרוגים לשטח מסתור. כל הזמן נפגעו חיילים מהירי ונפלו".
חכימה תיאר גם את רגע הפציעה שלו: "עפתי באוויר ונפלתי על הפנים. ברגע הזה ידעתי שאני גמור. נשאר לי רק להגיד 'שמע ישראל'. אחרי שש שעות פינו אותי".
בהמשך הביע ממיטתו משאלה: "הגדוד הזה הוא גדוד של לוחמים אמיתיים. אין שום דבר שיכול לעצור את הרוח של גולני. הדבר שהכי הייתי רוצה עכשיו זה להיות עם החיילים שלי בלבנון. אין לי ספק שאחזור לצה"ל. אולי לא למבצע הבא של גולני, אבל אחזור".
עם המח"ט, בתוך עזה
בראיונות שהעניק לאורך השנים חזר חכימה לאותו קרב וסיפר על גבורתם של חבריו שנפלו בו. על עצמו לא דיבר. עכשיו, לראשונה, הוא מספר כיצד כמעט הגשים את חלומו לחזור לשדרת הפיקוד בחטיבה החומה, כיצד נפצע שנית – פציעה שסתמה את הגולל על סיכוייו לשוב ללחימה, ואיך בתפקידו הנוכחי הוא מנהל כיום את הקרב שנראה לרבים אבוד מראש – לצמצם את הפערים בחברה הישראלית.
"אחרי האשפוז ברמב"ם עברתי לשיקום בתל השומר", משחזר סא"ל חכימה. "הפציעה שלי הייתה מורכבת מאוד. בבטן, באיברים פנימיים, במפרק הירך. לחלק מהפציעות לא היה אפילו פתרון מבחינת הרפואה. כמה מהאיברים שלי נשמרו ברמב"ם, עד שמצאו את הדרך לחבר אותם חזרה. בכל פעם הייתי מגיע מהשיקום לניתוח נוסף. השרירים התקשו להתחבר מחדש אחרי כל ניתוח. אבל הייתי מוכן לסבול הכל. רציתי לחזור להיות מ"פ קרבי. ללבוש ווסט. להגיע לכשירות קרבית. זו הייתה המוטיבציה המרכזית".
האלוף תמיר ידעי, מפקד זרוע היבשה בצה"ל, היה אז מח"ט גולני. "תמיר החליט שאצא ללימודים", נזכר חכימה. "הוא אמר לי: 'תמשיך בשיקום, ובינתיים תעשה תואר ראשון'. התחלתי בלימודי אסטרטגיה ודיפלומטיה בבינתחומי".
את אשתו, גילי חכימה־קוניאק, דוקטור לאקולוגיה, מדריכת הורות ודולה, הכיר חכימה במהלך לימודיו בבינתחומי. "היא העבירה לנו הרצאה, ומיד הרגשתי שזה זה", הוא מספר. "אחרי ההרצאה דיברתי איתה במשרד של נשיא האוניברסיטה, אוריאל רייכמן. היא הייתה בהלם מי זה הסטודנט החצוף הזה שכבר בשיחת היכרות מדבר איתה על קשר רציני". אבל גם כאן, הנחישות של חכימה עשתה את שלה.
בינואר 2009 היה חכימה כבר בתקופת המבחנים של הסמסטר האחרון בלימודיו. אבל אז החל בעזה מבצע עופרת יצוקה, וחכימה לא היה מסוגל להישאר מנותק מהמערכה בכלל, ומגולני בפרט. הוא הצטרף למח"ט גולני באותה עת, אבי פלד, ויחד איתו, עם מג"ד 13 דאז אורן כהן ועם הסמג"ד שי סימנטוב, נכנס לצפון הרצועה. בזמן שהמח"ט פלד ישב עם קציניו באחד הבתים ותיכנן את יום הלחימה הבא, ירה טנק של צה"ל – בעקבות טעות בזיהוי – פגז על הבית. הפגיעה הייתה קטלנית. שלושה מהלוחמים ששהו במקום נהרגו ויותר מ־20 נפצעו, ביניהם גם פלד והמג"ד כהן.
חכימה הצטרף מיד לטיפול בפצועים ופינויים, אבל הפעילות המאומצת של ריצה וסחיבה גרמה לו לפגיעה קשה. "מפרק הירך התרסק שוב", הוא מתאר. "פוניתי לבית החולים ברזילי באשקלון. הפציעה הזו כבר גרמה לסיטואציה רפואית בעייתית. היא מנעה ממני להגיע לשיקום מלא".
אבל חכימה לא ויתר. זמן קצר לאחר מכן, כשסיים את לימודיו, חזר ליחידת אגוז (שאז הייתה עדיין חלק מחטיבת גולני ולא חלק מחטיבת הקומנדו כמו היום) שבה גדל, לפני שמונה לתפקיד מ"פ ג' בגולני. "חזרתי בתור קצין אג"מ אגוז אצל זיני (דוד זיני, היום אלוף) כמפקד היחידה", הוא נזכר. "הייתי בתפקיד הזה קצת פחות משנה, וכשהגיע בינדר (תא"ל שלומי בינדר, ראש חטיבת המבצעים באמ"ץ) להחליף אותו, הבנתי שאני לא כשיר פיזית לתפקיד, ושלא אוכל להמשיך שם".
"זה היה קורע לב עבורי", מודה חכימה. "אחד הרגעים הקשים בחיי. החלום ושברו. התחלתי להפנים את זה שלא אהיה מפקד בכיר בקרבי. חשבתי על לעזוב את הצבא. חיפשתי משמעות. לתרום".
ואז הגיעה האפשרות לעבור למודיעין. "ביחידות הקרביות שהייתי בהן, כל נושא המודיעין תמיד היה קסום בעיניי. אמרתי לעצמי, 'בוא נבדוק את זה לפני שאני משתחרר'. זה היה בשנת 2010. 13 שנים חלפו מאז, ובדיעבד אני אומר שאלה היו שנים מטורפות".
את שירותו במודיעין התחיל ביחידת 504, ובמקביל השלים תואר שני בלימודי מזרח תיכון, טרור וערבית. משם עבר ליחידה נוספת בחיל שאותה לא ניתן לחשוף. "התברגתי בה לתפקידים מבצעיים, הייתי מפל"ג (מפקד פלגה) ושם קיבלתי את דרגת הסגן־אלוף", הוא מספר.
ליחידה 8200 הגיע בשנת 2019. בתחילה עסק בתחום הסייבר ההתקפי. "אבל כששמעתי את מפקד היחידה מדבר על חשיבות העיסוק שלנו בנושאי צבא־חברה, וכשהקים לפני כשנתיים את 'אקו 8200' – מרכז שנועד להביא שינוי בתחום הזה ושרואה את חיזוק החוסן החברתי כחזון וכמשימה של יחידה 8200, זה הדליק אותי".
בשנת 2020 נחשף ב"ידיעות אחרונות" הפער העצום ביחידת 8200 בין משרתים שגדלו ברשויות מקומיות חזקות ומבוססות לבין אלה שהגיעו מרשויות חלשות כלכלית ורחוקות ממרכז הארץ. "אני יודע מה זו פריפריה ומה זה לגדול בשוליים", אומר סא"ל חכימה, נשוי ואב לארבעה. "נולדתי בחדרה, אבל אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוק בן שנה. אבא שלי נשאר עם ארבעה ילדים, שהבכור ביניהם היה אז רק בן שבע. הוא סירב שיפרידו בינינו, וכשהייתי בן שש עברנו, ארבעת האחים, לפנימיית כפר נרדים בערד. שם הייתי עד גיל 18.
"בפנימייה עשו מאמצים רבים כדי לתת לנו את מה שהיינו צריכים, אבל גם אם יש הצלחות נקודתיות, עדיין קיימים פערים ביכולות של הרשות המקומית לספק משאבים, כשהמרחק מהמרכז, מההזדמנויות וממגוון האפשרויות הוא גדול. אני למשל רציתי להיות לוחם ביחידה מיוחדת ושמחתי להתגייס לאגוז. גם היום, כשאני פוגש בני נוער, אני תמיד אומר להם: 'לכו ללמוד טכנולוגיה בשביל החיים, אבל אם יש לכם פרופיל קרבי, תתגייסו להיות לוחמים. ככה, כשתשתחררו, תהיו גם וגם, אבל עם כישורים הרבה יותר משמעותיים. סל הכלים שאתה רוכש כמפקד קרבי בצבא, אין שני לו".
פצצה חברתית מתקתקת
תוכנית "גשרים", שחכימה הוא מפקדה, משותפת מלבד ל־8200 גם לאכ"א, שמקצה אליה את כוח האדם; לחיל החינוך, שמש"קיות שלו מלמדות את בני הנוער את החומר הטכנולוגי; למרכז לחינוך סייבר, שאחראי על התכנים הפדגוגיים ומכשיר את אותן מש"קיות; ולרשויות המקומיות שמקצות את המשאבים – כיתות, שעות לימוד במהלך יום הלימודים, מחשבים וציוד לימודי.
התוכנית היא למעשה הפרויקט החברתי החשוב ביותר כיום בישראל, זה שיכול להוביל לצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז. הוא נולד אחרי סדרת הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" על תת־הייצוג של בני הפריפריה ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. גם מבקר המדינה בדק את הנושא ופירסם דוח שבו אישר כי צעירי הפריפריה מהווים ביחידות הטכנולוגיות כ־16.5% בלבד, לעומת כ־32% בכל הצבא.
הפער הזה הוא פצצה חברתית מתקתקת, שמעמיקה את אי־השוויון בחברה. באופן פשטני ניתן לומר שנער שמתגייס ליחידה טכנולוגית, מסיים שירות בגיל 25 ויוצא לשוק הפרטי, יכול להיערך לרכישת דירה תוך שנים ספורות. לעומתו, לוחם גולני למשל, שישתחרר בגיל 21, יוכל, במקרה הטוב, לשכור אותה ממנו.
בניגוד לטענות שונות, לא מדובר באפליה על רקע עדתי או על רקע מקום המגורים. זו רק בעיה ברמת החינוך שלה זוכים בני הנוער מהרשויות החלשות. על פי דוח המבקר, תושבי היישובים שנמצאים בעשירונים הגבוהים - 7, 8 ו־9 – מהווים 74% מהחיילים ביחידות הנחשבות. זהו פער אדיר לעומת חלקם היחסי בצבא כולו. אגב, בני רשויות מקומיות דרוזיות כמו ירכא, בית ג'אן או מראר, שבהן השקיעו בחינוך ולאורך שנים הן מככבות בדירוג התיכונים המצטיינים במבחני הבגרות, משרתים באחוזים גבוהים גם ביחידות הטכנולוגיות.
ממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו דבר כדי לשנות את המציאות העגומה, וצה"ל היה זה שנכנס מתחת לאלונקה עם פרויקט "גשרים". בעבר היו ניסיונות שונים, בהיקפים קטנים בהרבה, כמו זה של תת־אלוף (מיל') נדב צפריר, לשעבר מפקד 8200, שהקים את פרויקט "מגשימים". "הרגשנו שרמת המגיעים ליחידה ירדה, ורצינו כמות וגם איכות, ומהר", נזכר צפריר. "לא היה לי זמן, ולכן לא התחלנו בכיתה ז', כמו שעושה עכשיו ב'גשרים' תא"ל י', המפקד הנוכחי של 8200. אני הלכתי לכיתות י'. לא הלכתי לבסיס הפירמידה, אלא חיפשתי את הטובים בפריפריה, וניסינו להפוך אותם למצוינים".
גם צפריר סבור ש"גשרים" היא המהפכה החברתית הגדולה ביותר שהייתה כאן, כי בניגוד ל"מגשימים" היא מגיעה לילדים בגיל צעיר יותר – כיתות ז' עד ט', בשעות הלימודים ולא אחריהן, ובתמיכה מלאה של בתי הספר והרשויות, ולכן הוא מאמין שהיא תוביל לשינוי אמיתי. התוכנית בנויה מארבעה סמסטרים, שמועברים לאורך שלוש השנים מכיתה ז' עד כיתה ט', ובכל סמסטר התלמידים מעמיקים יותר בעולמות המחשוב והטכנולוגיה.
שגרירי ההייטק
"גשרים" החלה עוד בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, שבעברו היה גם ראש אגף המודיעין. מלבד למפקד 8200, תא"ל י', מגיע הקרדיט על התרחבותה והצלחתה של התוכנית גם לקצין חינוך ראשי, תא"ל אופיר ליוויוס, שנרתם לנושא ומקצה את המורות־חיילות, ולתא"ל אמיר ודמני מאכ"א, שפעל לאתר את מקורות הגיוס לפרויקט.
סא"ל חכימה אומר שהוא נחוש לשנות את המצב החברתי בארץ. "בוער בי לעזור לילד מהפריפריה", הוא מסביר. "לוודא שהוא חשוף ומכיר את כל האפשרויות שעומדות בפניו. בוער בי לדעת מה באמת זמין עבור הילד הזה, לאן הוא יכול להגיע ואיך הוא יכול לעבור את המיונים. כשאני מדבר עם התלמידים בפרויקט, אני מדבר איתם על מה השירות הזה יעשה להם. גם לאלה שכבר משרתים ב־8200 אנחנו מקפידים להעביר כל הזמן את המסר שזו יחידה עם אחריות חברתית ועם מחויבות לצמצם את הפערים בחברה. ככה למשל נולדה תוכנית 'להבות' לטיפוח יזמות חברתית וטכנולוגית ביחידה. קצינים וחיילים, מוכשרים ומוכשרות, מפתחים סטארטאפים בתחומים חברתיים. אני לא אומר להם רק 'בואו נפעל ונכין תוכניות כדי להביא מתגייסים מהפריפריה ליחידה'. אנחנו גם נשקיע באלה שכבר משרתים ביחידה, כדי שיהיו יותר מעורבים ושיגיעו למקומות משמעותיים בחברה הישראלית.
"המש"קיות שמלמדות ב'גשרים' נבחרות לכך מראש. הן עוברות הכשרה בת חודש וחצי במרכז לחינוך סייבר, שם הן לומדות את השפה הבסיסית בעולם הטכנולוגיה – סייבר, קוד, שפות למשל כמו פייתון וכו'. מש"קית שמסיימת הכשרה יודעת ללמד, למשל, איך לבנות אתר. מלמדים אותן גם קצת ניהול מוצר, שזה חלק ניהולי של עולמות הטכנולוגיה. בגדול, מש"קית שעברה את המרכז לחינוך סייבר והדריכה במסגרת 'גשרים' ב־8200, מקבלת כלים מוצלחים לעתיד. המש"קיות הן החלוצות. כשמסתכלים מהצד קשה להבין כמה זה קשה וכמה הן נותנות מעצמן. אבל הסיפור שלהן הוא בבסיס הקסם של היחידה הזו. כשאנחנו נכנסים לבית ספר ופוגשים תלמיד שסגל ההוראה כבר ויתר עליו, והמש"קיות מצליחות להרים אותו מחדש ולעניין אותו, עשינו את העבודה שלנו כראוי. והן עושות את זה בצורה מעוררת השראה.
"אנחנו בונים עבורן גם מסלולי המשך להוראה, ואני מקווה שנראה מש"קיות שלנו שנשארות במערכת החינוך ומלמדות טכנולוגיה. מסלול אפשרי נוסף עבורן הוא שוק ההייטק – גם המש"קיות יקבלו את האפשרות ללימודי הייטק, כמו ההסבה שעושים ללוחמים בסיום שירות".
מה ההיקף של תוכנית "גשרים" כיום?
"בסמסטר הראשון התחלנו עם פיילוט של 5,000 תלמידים. בסמסטר אחריו היו לנו 20 רשויות מקומיות, ובסמסטר שהתחיל בינואר השנה הגענו ל־31 רשויות ויותר מ־70 בתי ספר. למעשה, אנחנו מגיעים לכ־20 אלף תלמידים. כרגע יש לנו 106 מש"קיות, ובנובמבר הקרוב אנחנו מתכננים להכפיל את היחידה ולהגיע ל־250 מש"קיות שיפעלו ב־50 רשויות מקומיות".
לאחרונה הצהיר הרמטכ"ל הרצי הלוי שתוך שנתיים יגדל מספר התלמידים בתוכנית עד ל־100 אלף. מדובר במספר שיכול לשנות את פני החברה הישראלית. "הרעיון הוא שכל תלמיד בכיתה ז'-ט', ברשויות שאנחנו פועלים בהן, יפגוש את המש"קיות. הסיפור של ללמד ילד מצריך מאיתנו לעבוד קשה, ומצריך מהרשות המקומית להיות איתנו במרחב הזה. החזון של התוכנית הוא לתת לכולם את הכלים של העולם הדיגיטלי, בדיוק כמו כל מקצוע יסודי אחר שמקבל בוגר מערכת החינוך. כך צריך להיות גם התחום הטכנולוגי.
"החלק השני הוא לאתר את המוכשרים. בפני המוכשרים והמצטיינים ייפרסו גם הרבה אפשרויות מתקדמות יותר. אנחנו רואים למשל הרבה כיתות של 'אחריי טק'. אנחנו רוצים להוות פלטפורמה לתוכניות המצוינות והכנה למגמות הטכנולוגיות. כך אני גם מודד את עצמי בטווח הקצר – לפי כמה ממשיכים לתוכניות של אחרי הצהריים וכמה הולכים למגמות טכנולוגיות בתיכון. בטווח הקצת יותר ארוך נוכל לראות את זה גם בצו ראשון".
אתם מרגישים שהרשויות, ההורים והתלמידים נרתמים להשתתפות בתוכנית?
"יש מקומות שעדיין קיימת בהם בעיה. לפעמים לא רואים את הפער בין המרכז לפריפריה, כי זה תלוי תוכן ותרבות. לפעמים אדם לא מבין שהוא לא מקבל אפשרות כלשהי, כי הוא לא מכיר בכלל את מרחב האפשרויות. זה פער אצל קהל היעד שאי־אפשר להסביר. אתה לא יכול להיות מודע לזה שבכלל קיים פער, אם אתה לא חשוף למלוא הפוטנציאל. לכן צה"ל פועל מול המלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון) והוריהם בתפיסה של 'בואו אלינו, אנחנו ניתן לכם הזדמנות'. וגם אנחנו פועלים כך. אנחנו מפעילים ב־8200 תוכנית של 'שגרירים' שנותנים לתלמידים תמונה לעתיד. אנשים מהתעשייה שמדברים על המקצועות החדשים. אנשים שגדלו באותן רשויות מקומיות בפריפריה, ושכיום הם בדרגת רב־סרן או סגן־אלוף, והם מגיעים לכיתות ומדברים עם התלמידים על ההבדל שבין לגדול עם ובלי כישורים דיגיטליים.
"הרעיון של 'גשרים' הוא שזו תוכנית מצטיינת לנוער שאינו מצטיין. אני אומר לתלמיד, 'אתה צריך את זה'. אני בונה אצלו את חשיבות ההבנה הטכנולוגית הן בשירות הצבאי והן בכל מהלך החיים שאחרי השירות. אנחנו תופסים את הילדים ואומרים להם לשבת על המחשב, להשקיע את השעות, ושרק ככה נוכל ללמד אותם כמה דברים. זה לתת לתלמיד מרחב עבודה ולימוד אחר מזה שהוא רגיל אליו. אבל אחרי שלושה חודשים הוא כבר קיבל כלים פרקטיים, ויודע למשל לבנות אתר".
למה לא להתחיל בגיל מוקדם יותר? למה רק בכיתה ז'?
"מי שאומר שנכון להתחיל בגן עם אוריינטציה דיגיטלית, אני מסכים איתו. יש לנו אחריות להכין את בני הנוער לעתיד שהם יפגשו. כולנו צריכים כישורים טכנולוגיים בסיסיים. מכיתה ז' והלאה מתחילים כבר לחשוב על ציפיות תעסוקתיות, לכן התחלנו משם. כדי לאפשר להם את הבחירה. המטרה שלי היא לבוא רגע לפני, ולאפשר לו להיכנס גם למגמה בתיכון. אנחנו אומרים להם: 'תראו אם זה טוב לכם, ואם כן אז לכו ללמוד אחר הצהריים בתוכנית 'סטארטק' להעשרה טכנולוגית, שמתחילה מכיתה ח'".
זה לא מספיק
ראש אכ"א, האלוף עשור, שבעצמו גדל במושב עולים בדרום הארץ, מקדם מאוד את הנושא של צבא־חברה. לאחרונה, בראיון ל"ידיעות אחרונות" לציון 75 שנים לחטיבת גולני, התייחס מפקד זרוע היבשה, האלוף ידעי, לנושא ואמר: "יש כאלה שאומרים שזה בכלל לא תפקיד הצבא. 'אתה כצבא' – הם אומרים – 'תגן ותילחם. ממתי אתה אחראי על חינוך בדימונה, בירוחם, או בקריית־שמונה?' אני רואה מה עשור עושה. הוא הביא את הפריפריה פנימה ובנה להם תוכניות תגבור ברשויות המקומיות. הוא עושה הכל. אבל מה ייצא מזה? אז הוא יעלה את אחוז המשרתים מהפריפריה ביחידות האלה בשלושה עד חמישה אחוזים. הוא יפתח עוד כיתת 'גשרים' או 'עתידים' עם עוד 20 תלמידים. זה מאוד חשוב. הוא ממש שליח מצווה. אבל יש פה שכבה עצומה, ומי שצריכה לקחת על זה אחריות זו המדינה. הדברים האלה צריכים להיעשות במכפלות של מדינה. רק זה יביא שינוי וצמצום פערים אמיתי".
ייתכן שהאלוף ידעי צודק. אבל עד שהמדינה תרים את הכפפה, אם בכלל, כדאי שבראש תוכניות דוגמת "גשרים" יעמדו הקצינים הנחושים ביותר שיש לצה"ל. קצינים כמו סא"ל אלון חכימה.
yosi-y@yedioth.co.il
