ריח משכר של גרגירי חומוס מבושלים אפף את זירת הפיגוע הרצחני. זו תחנת דלק על כביש 60 בכניסה להתנחלות עלי עם חומוסייה בגבה של חנות הנוחות. שולחנות וספסלי פיקניק מחוץ למסעדה כמו ביערות קק"ל ובפנים דלפק שירות מעץ ושולחנות רגילים. ריח הבישול נותר באוויר, ורק סרטי הסימון המשטרתיים והמולת החיילים והחוקרים הסגירה את שאירע.
כך נראית זוועה: כתמי דם מכסים את רצפת מסעדת הדרכים, שאך לפני כמה שעות ישבו בה אנשים וסעדו. כוסות וצלחות מנותצות, שאריות אוכל וזכוכית מפוזרות, עדות לבהלה שאחזה במי שנכח במקום כשהחלו היריות במפתיע.
השעה הייתה ארבע וחצי לערך, יום שלישי. שגרה. רכבים נכנסו לתדלק. בחומוסייה ישבו כמה לקוחות. חלק מהעובדים יצאו החוצה לשולחנות העץ להפסקה. האימה ניחתת באחת. זה תמיד קורה בהפתעה מוחלטת והרגעים הראשונים מצמיתים. שני מחבלים פותחים באש על יושבי המסעדה ותחנת הדלק, אזרח מתעשת, יורה והורג אחד מהם. שותפו נמלט מהזירה וכשעתיים אחר כך מחוסל על ידי שב"כ וימ"מ בעיירה טובאס, הרחק מכאן. בזמן הזה זוהו ההרוגים: אלישע אנטמן, 17, נחמן שמואל מורדוף, 17 והראל מסעוד, 21, נרצחו בחומוסייה. עופר פיירמן, 64, נרצח בזמן שתידלק את רכבו.
עכשיו כבר אחרי תשע בערב ואיתי יעקב, בעל תחנת הדלק והמסעדה ותושב עלי, מסתובב בזירה בין עובדיו שהיו עדי ראייה לפיגוע המחריד לבין עובדים סוציאליים מהמועצה ומהיישוב שבאו לתמוך. "המקום הזה פתוח לכולם", הוא אומר, "אישה ערבייה בהיריון נכנסה לפני כמה ימים, היא לא הרגישה טוב, נתנו לה לשבת, לנוח, שטפה פנים בשירותים. זה מקום שכולם מרגישים בו בטוחים, חוגגים כאן ימי הולדת, עושים ארוחות משפחתיות, עוצרים לכוס קפה".
את המסעדה פתח תוך כדי הקורונה, ואת תחנת הדלק שיפץ והרחיב במקביל. "אני יזם שחושב על עסקים", הוא אומר, "אבל מאוד אכפת לי מהאזור הזה. המקום הזה, המסעדה, תחנת הדלק, מקדמים פה נורמליות. אסור לתת לאויבים שלנו לפגוע בזה".
סקרנים התגודדו בתחנה. סיפרו שהשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ביקר בזירה וקרא להפציץ בניינים של פלסטינים מהאוויר. "אנחנו בעד", אמר בחור צעיר, "צריך לתת לאיתמר לעבוד".
בצד עמד בחור עם כיפה רחבה, פניו נפולות, ביקש לומר כמה מילים. "עזבו אתכם מהצהרות של פוליטיקאים בזירות פיגועים. אנשים נרצחו פה. נרצחו! איך אפשר לעכל שבבוקר ראית מישהו, דיברת איתו ועכשיו, סוף היום, הבנאדם הזה מת? ירו בו למוות. רצחו אותו. הבוקר דהרתי על האופניים לתחנת אוטובוס ביישוב כדי לא לפספס אותו. אני הייטקיסט, עובד בשרונה בתל־אביב, חייב לנסוע מפה לאריאל ובאריאל להחליף לקו אחר כדי להגיע לעבודה. ובדרך על האופניים חלפתי על פני פיירמן ז"ל. הוא חייך אליי, תמיד היה לו חיוך רחב, צעק לי בחביבות: 'תיזהר לך, אל תיסע כל כך מהר, לא יקרה כלום אם תאחר, העיקר שתגיע בשלום'. כזה הוא היה, תמיד האיר פנים".
עשן שחור סמיך
כמה שעות אחרי הפיגוע פנה דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, לציבור המתנחלים הנסער, וקרא להם "לא לקחת את החוק לידיים". מראות הפרעות שביצעו צעירים רעולי פנים מהתנחלויות גב ההר בשכם בחודש פברואר האחרון בחווארה עדיין צרובים עמוק. זה קרה בערבו של הפיגוע שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב מהר ברכה בזמן שנסעו במכוניתם בעיירה הפלסטינית. אל מול מאות הפורעים שהציתו אש ברכבים, בתי מגורים ובתי עסק, עמדו אז כוחות קטנים של צבא ומג"ב שהופתעו מההתארגנות המהירה והספונטנית לרדת לחווארה ולהצית בה אש.
אתה רוצה לחשוב שהלקחים הופקו; שמיד אחרי פיגוע נורא שבו נרצחים ישראלים חפים מפשע, כוחות הביטחון ייערכו כדי למנוע מעשי נקמה. באתרים וברדיו דיווחו שכביש 60 נחסם לתנועה. הדיווח לא היה מדויק. כביש 60 נחסם לתנועת רכבים של פלסטינים, לרכבי ישראלים הותר לנסוע בו כרגיל. בצומת סינג'יל עמדו שוטרים וסימנו לפלסטינים לפנות לכביש 5056 המוביל בין היתר לכפר הפלסטיני שממנו יכולים הפלסטינים להמשיך לנסוע בכבישים פנימיים צפונה לכיוון שכם. עוד קודם לכן אפשר היה לראות לאורך כל כביש 60 החוצה את הגדה, בכניסה לכפרים הפלסטיניים, חיילים עומדים ומונעים יציאת רכבי פלסטינים כדי שלא ייפגעו. משימתם של החיילים הייתה גם להשגיח שמתנחלים לא ייכנסו אל הכפרים.
קצת לפני תורמוס עיא, לצד כביש 60 החסום לפלסטינים, צעדו עשרות בני נוער רעולי פנים מההתנחלויות הסמוכות. הקבוצה הראשונה שבה נתקלנו הגיעה מכיוון צפון ורכב משטרתי של צוות יס"מ ליווה אותם בנסיעה איטית. הם שרו "ואינקמה נקם אחת משתי עיניי" והתנפלו על שאול גולן הצלם שהתחיל לצלמם. שוטרים נאלצו למנוע מהם בגופם לפגוע בו. שאלנו לאן פניהם ואחד ענה: "לסינג'יל". מה תעשו שם? "חווארה", ענה אחר, ולא היה צריך להוסיף. "חווארה" הפכה לסמל. סמל של נקמה, של פרעות, של תג מחיר.
בינתיים הגיעו עוד ניידת וג'יפ של חיילים שמנעו מקבוצת הנערים להמשיך לצעוד. אחד הנערים פרש מהקבוצה והלך בשקט לכיוון הכביש שעולה לסינג'יל, מנצל את החשיכה. הוא הרים אבן גדולה מהארץ, החל לרוץ לעבר מכונית פלסטינית שהוסטה על ידי השוטרים במחסום לכביש הצדדי, וזרק עליה את האבן. שני שוטרי יס"מ שהבחינו בו רדפו אחריו, השיגו אותו ועצרו אותו. כשביקשו להכניסו לניידת, חבריו ניסו להפריע לשוטרים, שנאלצו בתגובה לדוחפם באגרסיביות ולאיים במעצרים. ככה התחיל הערב.
משם נסענו לתחנת הדלק בעלי, שבה אירע הפיגוע, ובסביבות השעה עשר בלילה החל להיתמר עשן שחור סמיך מכיוון הכפר לובאן א־שרקייה.
אש הוצתה בכמה עצי זית, במערום עצים לבנייה בחזית של בית עסק ובגרוטאות רכב. מאות בני נוער רעולי פנים, צעירים שצעקו "נקמה, נקמה, נקמה" עמדו והביטו באש, רצו לכל עבר, ומעט החיילים שהיו במקום עמדו נבוכים וחסרי אונים. צעירים שהבחינו בשאול הצלם איימו עליו שיכו אותו וישברו לו את המצלמה. השוטר שהפריד בין רעולי הפנים לבין שאול דרש שנעזוב את המקום. הזדהינו כעיתונאים. זה לא עניין אותו. הצעירים קיללו וצרחו: "שמאלנים בוגדים, לכו תפגינו בקפלן, אין לכם מה לחפש כאן", והשוטר שמנע מהם להתקרב אלינו צעק עלינו: "תעלו לרכב, אתם סתם עושים כאן פרובוקציה".
מה שמדהים הוא שמאחורי גבו האש הלכה והתעצמה. עוד ועוד צעירים רצו לכל עבר עם בקבוקי דלק והציתו אש. בשדה, בכרם זיתים, ברכוש של פלסטינים. מעבר לכביש, מתוך הכפר, צעקו צעירים פלסטינים אללה אכבר, אללה אכבר וירו זיקוקים בכינון ישיר לעבר ההמון היהודי והחיילים. הקולות בערבית הלכו והתקרבו. החל יידוי אבנים מכיוון הכפר לעבר הצעירים היהודים. חלקם רץ לתפוס מחסה וחלק הגיבו ביידוי אבנים. קבוצת החיילים נעמדה עם הגב לפורעים היהודים ונערכה להדוף את צעירי הכפר. הם ירו לעברם גז מדמיע והרוח נשאה את הגז לעברנו. הכאוס היה מוחלט. אפס שליטה של הצבא, מג"ב והמשטרה הכחולה על האירוע. ילד קטן הרים אבן ורץ לעברנו כשראה את שאול מצלם. במזל הוא לא זרק את האבן, כי בדיוק חלפו כמה נערים בקו האש וניצלנו את השנייה הזו כדי להתחמק.
לא פלא שרוב האירועים האלה אינם מסוקרים מהקו הראשון. הפורעים רואים בך אויב מעצם היותך עיתונאי, המשטרה והצבא רואים בך מטרד. אתה לגמרי לבד בסביבה עוינת, רוויית שנאה וזעם.
ודבר נוסף: לא מדובר באירוע שבו נוכחים רק צעירים משולהבים. לאורך הכביש שנחסם לתנועה באזור לובאן נכחו מתנחלים חמושים, אנשים מבוגרים שהביטו מהצד בהתפרעויות ובהצתות, נראו כאילו הם נמצאים כאן במשימת שמירה מרחוק על הנוער. כמעט איש מהם לא התערב. אחד או שניים ניסו לדבר אל ליבם של כמה צעירים, אבל זה היה לשווא. הרוב לא עשו כלום, רק הביטו באש שאחזה ברכושם של הפלסטינים, בעצים, בשדות וברכבים. וכשראו את הצלם מצלם הם קיללו וצעקו עליו כמו אחרוני נערי הגבעות. היינו עסוקים בשמירה אחד על הגב של רעהו, ובעיקר – על פרופיל נמוך ככל האפשר – כדי לא למשוך תשומת לב.
ובתוך כל המהומה של מאות הצעירים והאש שאחזה ועלתה מכמה מקומות, פילסה את דרכה במהירות שיירת רכבים פלסטיניים מאובטחים מאחור ומקדימה על ידי ג'יפים ממוגנים של צה"ל. צעירים החלו לרדוף אחריהם, אבל קבוצת מג"בניקים מנעו מהם להתקרב. השיירה פנתה לכביש 5058, דרך צדדית וחשוכה בלילה המובילה להתנחלות מעלה לבונה, שממנה אפשר להגיע בדרך עוקפת לכפר סינג'יל. היא טיפסה במעלה ההר בנסיעה איטית כשאחד הרכבים, סקודה שחורה, השמיע קולות טרטור וקרטוע. לא פלא, הוא נסע עם פנצ'ר בגלגל.
"יובל, היהודים הגיעו!"
כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה ימינה למעלה לבונה עצר הג'יפ הצבאי בראש השיירה, והנהג סימן לרכבים הפלסטיניים שמכאן הם יכולים להמשיך לבד. רכב הסקודה נעצר על השוליים. עיניו של הבחור שישב ליד ההגה היו חצי עצומות ונראה היה שהוא עומד להתעלף. לא ברור איך הצליח לנהוג. שמו אמג'ד עבדאת והוא התחנן למים. "ריססו עליו פלפל", תירגם את דבריו הנוסע רג'א עוואד, "זרקו אבנים, דפקו על הרכב עם פטיש וחתכו בסכין את הגלגל מקדימה. היה בחור שדקר את הגלגל כמה פעמים".
השמשה הקדמית של הרכב נסדקה כולה. חלון המושב האחורי מימין נופץ על ידי אבן גדולה. האבן שחדרה לרכב הוצגה כראיה. ארבעת הנוסעים היו נסערים ומבוהלים. השעה הייתה קצת לפני חצות. "אנחנו מעוורתא", אמר בשאר עוואד, "זה ליד חווארה. היינו אצל משפחה וחברים ברמאללה ורצינו לחזור הביתה. ליד לובאן תקפו אותנו המתנחלים". שאלנו איך הצבא והמשטרה איפשרו להם לעבור שם. "הם נסעו איתנו, אמרו שישמרו עלינו".
עבדאת שטף את פניו כמה פעמים ועדיין עיניו צרבו והוא התקשה לנשום. בשאר אמר שהם יחליפו גלגל וייסעו לסינג'יל, "יש שם מרפאת חירום שפתוחה כל הלילה. אבל מה נראה לכם, זה יימשך ככה כל הלילה?"
חזרנו על הדרך הזו לכביש 60. כבאים שהוזעקו מאריאל השתלטו על מוקדי השריפות. כמעט כל הצעירים רעולי הפנים והמבוגרים התקפלו מהמקום. נותרו רק חיילים וכוח גדול של מג"ב שהגיע באיחור לתגבר את החיילים. בחצר העסק לחומרי בנייה שהוצת עמד אדם עם צינור גינה מגומי והתיז מים על מוקד אש קטן. שאלנו אם הוא מדבר עברית. "הוא לא", ענה במקומו אדם שעמד לצידו, "דברו איתי, אנחנו משפחה".
יובל שלם, 48, לא הוריד את עיניו מכביש 60 הסמוך. "תכתוב שאני מתנחל מעפרה וכששורפים לחברים שלי שהם כמו משפחה את העסק, את הבית, אני בא לעזור. אם הייתי פה כשזה קרה, היו צריכים לשרוף אותי חי כדי לפגוע במקום. אם היה צורך הייתי נלחם כאן בשבילם, ותכתוב שאני ימני, שהצבעתי בן גביר, אבל בשבילי לא כל הערבים מחבלים כמו שלא כל היהודים צדיקים".
בעלי הבית אחמד ומוחמד קובה לא ידעו את נפשם. אחמד התיז מים ומוחמד הלך לבדוק מה שלום השכן. "הצבא היה צריך לצפות את האירוע הזה", אמר שלם, "בדיוק כמו שאני צפיתי אותו. איך ששמעתי על הפיגוע ידעתי שזה מה שהולך לקרות. התקשרתי אליהם בחמש וחצי ואמרתי, 'תסגרו את החנות ותהיו בכוננות, אני בא'. אמרתי לאשתי, 'אני רץ לשמור על החנות של קובה' ובאתי. שמרתי פה בחוץ עד שמונה. ממש עמדתי על המשמר. בשמונה ורבע הייתי חייב לחזור לעפרה כי הייתה לי פגישה שם. אני קבלן, קבעתי עם זוג שרוצה להוסיף עוד קומה לבית. קצת אחרי תשע וחצי מוחמד התקשר אליי, ניסה להישמע רגוע אבל לא הצליח. 'יובל, היהודים הגיעו! התחילו לשרוף בחוץ'. יותר מזה לא הייתי צריך. טסתי לכאן. על הכביש פה ממול היו אולי 400-300 צעירים. היו צריכים לשים פה חיילים, כוח רציני, שישמור על הכפר. החיילים שהיו פה לא הצליחו להשתלט על המהומה.
"אל הבית של עלי סמארה, שכן שגר פה במעלה השביל, הגיעו צעירים ושרפו לו את הרכב שעמד בחצר. זרקו גם אבנים לתוך הבית והוא נפצע בראש. הזעקנו אמבולנס אבל הצבא לא נתן לו להיכנס לכפר בגלל הבלגן. אני פיניתי אותו ברכב שלי עם הלוחיות הישראליות לאמבולנס שחיכה בצומת לובאן. זה מטורף מה שהיה פה. תדגיש עוד פעם שאני ימני, אפילו קיצוני, אבל אני אוהב את האנשים האלה. הם כמו אחים שלי ואני אשמור עליהם מכל משמר".
טעות בזיהוי
תושבי הכפר יצאו לאמוד את הנזקים. כבאית פלסטינית הגיעה סוף־סוף מהעיירה סלפית, אבל כבר לא נותר לצוות מה לעשות. שלם נשען על רכבו ושאל את מוחמד כמה שנים הם מכירים. "יותר מעשר שנה", ענה מוחמד, "אני מכיר את כל הילדים שלו. עבדתי אצל אחיו ברמת הגולן ובניתי אצל אמא של אשתו בירושלים. זה כבר לא חברים, זה אחים. שרפו לנו פה שקי מלט ופנלים מבודדים לבנייה קלה, הייתה אש חזקה מאוד, והראשון שקראתי לו לעזרה זה יובל".
"ושלא תבין", הוסיף שלם, "אני בעד תג מחיר, אבל תג מחיר של צה"ל, של מדינת ישראל, כמו בפעולות התגמול בשנות ה־50. איזו מדינה אנחנו אם יום אחד אנחנו מנהלים מבצע מעצרים בג'נין ומכניסים יחידות מובחרות ללחימה עם עשרות רבות של מבוקשים ולמחרת המון פורע הולך לשרוף רכוש של ערבים? צריך לגבות מחיר מהטרוריסטים, אבל לא בשביל נקמה אלא בשביל ההרתעה. מה שעשו פה זה לא יהודי. יהודי לא הולך ושורף שדות, מכוניות ובתי עסק, ולא משנה של מי זה. אני יכול להבין שהדם רותח, גם הדם שלי רותח. הכרתי את פריימן זכרו לברכה. הוא שמר באתרי בנייה שלי בעלי. איש לבבי, נעים, הלב שלי בוכה עליו. אבל יהודים לא פוגעים בחפים מפשע, לא רק כי זה לא חוקי אלא גם כי זה לא מוסרי. אנחנו גרים פה וצריכים להיות חזקים, למה להשתולל ככה?"
היה כבר מאוחר, כמעט אחת בלילה, ורצינו להתקפל. שאלנו את שלם מה הוא מתכוון לעשות. "הלילה אני נשאר פה כדי לתת להם תחושת ביטחון. מה שאני עושה עכשיו זה מילואים מבחינתי. הם יישנו יותר טוב אם אני אשאר איתם".
הפרעות לא נגמרו בלובאן. במהלך הלילה הציתו מתנחלים רכב פלסטיני בחווארה, וחיילים שהוזעקו למקום הותקפו על ידי מתנחלים ונאלצו לירות באוויר כדי להרחיקם מהמקום. בצומת תפוח יידו מתנחלים אבנים על רכבים פלסטיניים, ונהג משאית ישראלי טען כי הותקף באבנים ורוסס בגז פלפל על ידי מתנחלים שחשבו כנראה שמדובר בפלסטיני. בצהרי יום רביעי הגיעו כ־200 מתנחלים, חלקם חמושים, לכפר תורמוס עיא והציתו כ־15 בתים וכ־30 רכבים.
בלי הצהרות וטקסים
התגובה הישראלית לפיגוע בתחנת הדלק בעלי לא איחרה להגיע. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' הודיעו למחרת כי סיכמו לקדם מיידית בנייה של אלף יחידות דיור חדשות בעלי. סמוטריץ' יכול לסמן עוד הישג, אחד מתוך סדרת הישגים שמייצרים מציאות חדשה בשטחים.
תוך חצי שנה מתחילת עבודתה של הממשלה הפך שר האוצר והשר האחראי על ההתיישבות במשרד הביטחון ל"ראש ממשלת ההתנחלויות". מינהלת ההתיישבות שהוקמה במשרדו של סמוטריץ' במשרד הביטחון עוסקת באזרוח פעולות המינהל האזרחי הקשורות להתנחלויות. המשמעות היא שהטיפול בבנייה בהתנחלויות ובשאר תחומי החיים בהן – תקשורת, תחבורה, איכות סביבה וכו' – יוצאו בהדרגה מאחריות קציני המטה במינהל ויעברו לאחריות משרדי הממשלה. בלי הצהרות חגיגיות, בלי טקסים ובלי רעש וצלצולים, במקום שישראל תספח את השטחים, השטחים מסתפחים בשקט־בשקט לישראל.
רשימת ההישגים של המתנחלים בממשלה הנוכחית מרשימה, במיוחד לנוכח הזמן הקצר שחלף מאז השבעתה. מלבד הקמתה של מינהלת ההתיישבות בוטל חוק ההתנתקות בצפון השומרון ושהיית ישראלים במקום הפכה חוקית. תשעה מאחזים לא חוקיים כבר הוסדרו ועוד שישה בדרך. בנוסף קודמו לבנייה כ־13 אלף יחידות דיור, ותהליך האישור לבנייה בשטחים קוצר משמעותית בהחלטת ממשלה שהתקבלה השבוע. לא סתם סימן סמוטריץ' לאנשיו במינהלת החדשה את המטרה שאליה הוא חותר – להיערך לקליטת חצי מיליון מתנחלים נוספים ביהודה ושומרון בשנים הקרובות. הוא דואג לתקציבים ולקיצור הפרוצדורות, הם אמורים לקבוע את העובדות בשטח.
ראש המועצה האזורית מטה בנימין, ישראל גנץ, אומר שהגיע הזמן שישראל תקבל אחריות מלאה על יהודה ושומרון ותדאג לישראלים שחיים שם. "סוף־סוף זה קורה. כל התכנון של המדינה, 20 ו־30 שנה קדימה, התעלם מהעובדה שחיים ביו"ש חצי מיליון ישראלים. המינהל האזרחי לא אמור להתעסק בישראלים שחיים בגדה. זה יצר סמוטחה. נתניהו וסמוטריץ' מובילים פה מהלך שלפיו ישראל תפסיק להתעלם ממה שקורה פה. המדינה לוקחת אחריות: על התחבורה, על איכות הסביבה, על התקשורת, על כל תחומי החיים".
מה בעצם עושה המינהלת החדשה?
"פורמת פלונטרים של עשרות שנים כשהמטרה בסופו של דבר היא להעביר את האחריות למשרדי הממשלה. במקום קצין מטה לתחבורה שיושב במינהל האזרחי וכפוף לראש המינהל האזרחי ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים ומתייעץ מקצועית עם משרד התחבורה, יהיה במשרד התחבורה מנהל מחוז יהודה ושומרון. כנ"ל במשרד הפנים. אני מדבר על זה עוד מהימים שהייתי סגן ראש המועצה והתחילו פה בבקרים פקקים איומים ביציאה לירושלים ולמודיעין. לא היה לנו עם מי לדבר. עכשיו הגיע שר האוצר סמוטריץ', שמכיר את החומר ואת המצב בשטח, ושם כסף לשיפור תשתיות הכבישים. שבעה מיליארד שקל לחמש שנים. זה הישג דרמטי של ההתיישבות. זה הקטר האמיתי של ההתיישבות, פיתוח התשתיות".
זה לא עובר בלי התייחסות של מדינות העולם. הצעדים שישראל נוקטת בהתנחלויות מקוממים את הקהילה הבינלאומית. האירופאים מתחרפנים, האמריקאים מגנים בצרורות. אבל גנץ לא מתרגש. "לרוב אנחנו מפחידים את עצמנו ממה שיגידו בעולם, איך יגיבו האמריקאים. אני מסתובב בארצות־הברית ונפגש עם חברי קונגרס, כולל מהמפלגה הדמוקרטית, מדבר עם כולם. הם מקשיבים ואנחנו מתקדמים. קורים פה שינויים דרמטיים משני מציאות. כל זה קורה בזכות הנהגה צעירה שחושבת אסטרטגית קדימה, בראיית־על".
סיפוח על סטרואידים
23 תקנים יש במינהלת ההתיישבות. בראשה הציב סמוטריץ' את יהודה אליהו, שאיתו ייסד ב־2006 את תנועת רגבים העוסקת במעקב, מחקרים ופעילות פרלמנטרית שמטרתם שמירה על אדמות הלאום. עיקר מיקודה של רגבים הוא בשטחי C בגדה ובהתיישבות הבדואית ברחבי הנגב. אליהו החליף את סמוטריץ' בתפקיד מנכ"ל התנועה, ואחר כך שימש כמנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין.
אם יש מי שמבין את המורכבויות ואת הרגישויות בכל הקשור להתנחלויות בגדה, אלו סמוטריץ' ואליהו. מי שמכיר אותם אומר שהם משלימים זה את זה. "בצלאל טמפרמנטי מאוד", אומר בכיר בהנהגת ההתיישבות, "מאוד נחרץ ודעתן, ואליהו יושב על אותו שטאנץ אבל יותר שקט, מדבר בתדר נמוך, מבין מהר וחותך מהר. הוא היה מעורב בהסכמים הקואליציוניים, יודע מה לדרוש עבור ההתיישבות, נחשב מומחה בסוגיות המינהלתיות והמשפטיות בהתיישבות, מכיר את כל המערכת מצוין".
אליהו ליבמן, ראש המועצה המקומית קריית ארבע חברון, מספר שאליהו היה אצלו בביקור במועצה עם הצוות שלו לפני כמה שבועות. "הם רצו לשמוע מה אנחנו צריכים ואיך אפשר לקדם פה בנייה", אומר ליבמן, "והתחושה היא שהם באו לעבוד ולקדם עניינים ומהר. בכלל, אתה מרגיש שיש רוח אחרת. תראה כמה יחידות דיור אושרו בכל רחבי ההתיישבות. זה חסר תקדים. ההבנה היא שהוסרו חסמים. פה אצלנו בקריה יש מספר עתודות קרקע שמזמן היה צריך לבנות עליהן, אני מדבר על פוטנציאל של מעל אלף יחידות דיור שיכלו להיבנות מזמן".
ועכשיו מה?
"ברוך השם, רק בחצי השנה האחרונה אושרו לנו כמה מאות יחידות דיור. במקביל נעשית עכשיו עבודה משותפת למשרד האוצר בהובלת השר סמוטריץ', משרד ההתיישבות של השרה אורית סטרוק ובדחיפה של מפלגת עוצמה יהודית כדי לגבש החלטה לסייע לצמיחתה של עיר האבות קריית ארבע חברון".
מה המשמעות?
"מענק של כמה עשרות מיליונים כדי שנוכל ליצור תשתית להכפלתה ולשילושה של הקריה. יש קשב במשרדי הממשלה שלא היה קודם לכן, ולי כראש רשות זה דרמטי. תחשוב רק על עניין אישורי הבנייה. עד הקמת המינהלת הייתי צריך לפנות לעוזר שר הביטחון לענייני התיישבות ולגשש בלשכת ראש הממשלה אם זה זמן טוב מבחינה מדינית כדי לקדם תוכניות בנייה, אם אפשר להביא הכל במכה אחת או שצריך לשמור על פרופיל נמוך ולחכות בשקט. שר הביטחון היה צריך לאשר וראש הממשלה היה צריך לאשר וכל אחד מהם היה צריך לאשר חמש פעמים, פעם אחר פעם אחר פעם, כל שלב בנפרד וכמובן כל קציני המטה במינהל האזרחי. עכשיו המינהלת מטפלת בזה ויש רק שני שלבים ובשניהם זה עולה לשר סמוטריץ' שמאשר בתיאום עם שר הביטחון וראש הממשלה".
הבכיר בהתיישבות מבקש לשים לב לנוסח המדויק. "יש הבדל תהומי בין מצב שבו את הבנייה צריכים לאשר ביחד שר הביטחון, ראש הממשלה והשר סמוטריץ', כלומר – או שכולם מאשרים או שכלום, לבין 'אישור בתיאום'. תיאום זה לא אישור משותף ודי לחכימא ברמיזה".
מנכ"ל "שלום עכשיו", ליאור עמיחי, אומר שסמוטריץ' מנצל את ההזדמנות כדי ללחוץ פול גז על הדוושה ולהרחיב ולהעמיק את ההתנחלויות. "אין לו שום בלמים או מעצורים. אם פעם נתניהו ספר את האמריקאים, היום הוא לא סופר אף אחד. נכון יותר לומר שסמוטריץ' לא סופר אף אחד. זה לא רק אלפי יחידות הדיור שאושרו, מדובר בכמה החלטות משמעותיות כמו הזזת הישיבה בחומש בצורה לא חוקית לגבעה אחרת במאחז, הסדרת המאחזים הלא־חוקיים, ההחלטה להקים פארק ארכיאולוגי תיירותי בסבסטיה בהשקעה של עשרות מיליונים – למעשה זו הקמה של התנחלות בתוך הכפר הפלסטיני סבסטיה, וזה הקידום של הכביש שהמתנחלים קוראים לו כביש הריבונות ואנחנו קוראים לו כביש האפרטהייד, שאמור לחבר את התנועה מדרום הגדה לצפון הגדה ממזרח לירושלים ולנתק למעשה את הפלסטינים מאזור E1, מה שבפועל יביא לביתור הגדה לשניים ולמניעת רצף פלסטיני. נתניהו נתן לסמוטריץ' כוח וסמכות לעשות מה שהוא רוצה בשטחים. רצף הפעולות שהוא מוביל והשינויים הם בעצם סיפוח דה־פקטו, ולא סתם סיפוח: זה סיפוח על סטרואידים מלא־מלא".
