אנחנו בפשיטת רגל. בקיבעון אסטרטגי שעוד ייכנס למצעד האיוולת. כל פיגוע, ועכשיו גל פיגועים, מייצר בדיוק את אותן תגובות. גם לזה התרגלנו. אבל על דבר אחד אין שום ויכוח. לאף צד במפה הפוליטית הנוכחית אין תשובה רצינית למעגל הדמים, לא בנוגע לרצועת עזה ולא לגבי צפון השומרון. וכדאי שלא נשלה את עצמנו. זה לא יישאר בצפון השומרון. אנחנו מייצרים את מנגנוני ההגנה המתקדמים ביותר בעולם, מכיפת ברזל והחץ, ועד הלייזר (בקרוב). אבל אנחנו מתקשים, עד בלתי מסוגלים, להתמודד עם שני צעירים שיוצאים נחושים לבצע עוד פיגוע רצחני.
האם אפשר לנצח את הטרור? בעשורים האחרונים דווקא היו הצלחות. ב־2004 הצליחו האמריקאים לעקור את האיסלאמיסטים מפלוג'ה שבעיראק, בשני סבבי לחימה קשים במיוחד. ב־2017 הצליחו כוחות משותפים, של עיראק, ארה"ב, איראן והכורדים להביס את לוחמי המדינה האיסלאמית (דאעש) מסוריה ומעיראק. ב־2009 הצליחה סרי־לנקה להביס את הנמרים הטמילים, שבמשך שנים השתמשו בטרור מתאבדים, הקימו מעין צבא והשתלטו על לא מעט אזורים במדינה. יש הערכות שונות על המחיר, בחיי אדם ובהרס, שהיה צורך לשלם. במוסול נהרסו 65 אחוז מבנייני העיר, ובראקה, בירת דאעש, 70 אחוז מבנייני העיר. את מספר ההרוגים, השנוי במחלוקת, אף פעם לא נדע. בסרי־לנקה מדובר, לפי דוח של האו"ם, ב־40 אלף הרוגים אזרחים, רק בשלב האחרון של המלחמה ב־2009, ובעוד מאות אלפים שנעקרו מבתיהם.
עד שמגיעים לישראל
היו גם אין־ספור כישלונות. ברה"מ לא הצליחה במלחמת עשר השנים שלה נגד המוג'אהדין באפגניסטן, והותירה שם כמיליון הרוגים. ארה"ב, שסייעה למוג'אהדין, לא הצליחה, במלחמה שנמשכה כמעט שני עשורים, לעקור את הטליבאן מאפגניסטן. דאעש, שהובס במזרח התיכון, משתלט על חלקים בסאהל, וצבא ניגריה החזק לא מצליח להביס את בוקו חראם. והרשימה ארוכה. גם ההצלחות של ישראל חלקיות. כל התבוסות של חמאס והג'יהאד היו קצרות מועד. גם מבצע חומת מגן, באינתיפאדה השנייה, אמנם הצליח להוריד את מפלס הטרור, אבל הוא שב ועלה.
מה מותר ומה אסור במלחמה בטרור? אפשר להעביר ביקורת על ארה"ב ורוסיה, אבל זה לא משפיע עליהן. הן מעצמות. וסרי־לנקה, שהייתה האכזרית מכולן, דווקא זכתה לשבחים במועצת זכויות האדם של האו"ם. גם סין סבלה מטרור איסלאמיסטי. והיא יכולה להרשות לעצמה דיכוי חסר רחמים וחסר פרופורציות, וגם לזכות בתמיכה של העולם המוסלמי. כולל של אבו־מאזן, שבהודעה משותפת עם הנשיא שי ג'ינפינג, בסיום הביקור שלו בסין בשבוע שעבר, אמר שהאמצעים שנוקט השלטון הסיני כלפי האויגורים בשינג'יאנג "אינם קשורים לזכויות אדם, והם נגד קיצוניות, נגד טרור ונגד בדלנות". לקרוא ולשפשף את העיניים.
ישראל היא לא סין, לא סרי־לנקה ולא ארה"ב. יומיים אחרי שתפתח ישראל במבצע לביעור קיני הטרור יתחילו הפגנות חובקות עולם. הידיים של ישראל קשורות. עוד לפני שהגיבה, ארה"ב כבר דורשת ריסון. השגריר טום ניידס, העלה ציוץ ניטרלי, שמביע דאגה מהרג אזרחים. כמעט משהו בסגנון של גינוי האלימות משני הצדדים. הטרור ומי שנאבק בו באותה סירה. הוא ניסה לתקן עם ציוץ נוסף, אבל הכיוון ברור. וזה מרגיז ומדאיג - לכל העולם מותר להיאבק בטרור, והחלוקה בין מבצעי הטרור לאלה שנאבקים בו ברורה. עד שמגיעים לישראל.
מאחזים ומאחזי עיניים
השיח נמצא בשליטת מאחזי עיניים. השמאל מטיף ל"סיום הכיבוש". נניח שתוקם כאן קואליציה של מרצ והרשימה המשותפת. ונניח ששבועיים לאחר הקמת הממשלה יוכרז על פינוי כוחות צה"ל אל עבר הקו הירוק, עם או בלי הסכם. מה אז? וכי חמאס ישלח פרחים? וכי איראן תפתח שגרירות בירושלים? הרי הטרור רק יגבר. פלסטין לא תהפוך לסינגפור, אלא לתימן או לסומליה, ותהיה בסיס קדמי של הג'יהאד ואיראן.
גם הימין מוכר אשליות בהגברת האחיזה והשליטה. עוד מאחזים. עוד מבצעים נוסח חומת מגן. זה יעזור אולי לתקופה מסוימת. רק אולי. משום שהנסיבות השתנו. ייתכן שחמאס יצטרף מדרום וחיזבאללה מצפון. ובהחלט ייתכן שנקבל סיבוב מדמם הרבה יותר של מהומות 21' בערים המעורבות. ייתכן שלא יהיה מנוס ממבצע רחב בג'נין, על כל סיכוניו, אבל בגלל איום השיגורים מצפון ומדרום, יש סיבות טובות לא לקיים את הסיבוב הזה עכשיו. נאמר זאת כך: ישראל מתקדמת מאוד באמצעי ההגנה נגד רקטות וטילים. אבל היא זקוקה לעוד שנה או שנתיים כדי לשדרג באופן משמעותי, מאוד משמעותי, את מערכות ההגנה שלה. כך שייתכן שכדאי לחרוק שיניים ולהמתין.
הימין טוען שכל מקום שממנו הסתלקנו הפך לחממה של טרור. זו לא טענת סרק. אבל אין צורך להסתלק מהאזור צבאית, בוודאי לא בטווח הנראה לעין, לנוכח האיום שהג'יהאד או איראן ישתלטו על השטח. העניין הוא בתפיסה האזרחית, העניין הוא שכל מאחז, בלב אוכלוסייה ערבית, לא יוצר יותר ביטחון אלא יותר חיכוך. אין כאן שום ייחודיות. כל מקום בעולם שיש בו ערבוב של אוכלוסיות עוינות - התוצאה היא הרס וחורבן. יצירת מציאות דו־לאומית היא סוף החזון הציוני. ואם בעקבות כל פיגוע רצחני תהיה החלטה על עוד אישורי בנייה, עוד מאחז, בעיקר בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, אז אנחנו מעניקים את הניצחון לטרור.
סבלנות, והרבה
ישראל זקוקה לדרך שלישית. לפיד, גנץ וליברמן, אולי גם בנט "החדש" והקצת יותר מפוכח, היו אמורים להציג אלטרנטיבה שהייתה זוכה לתמיכה של רוב הציבור, מאמצע מפלגת העבודה עד אמצע הליכוד. אבל זה לא קרה. התקדמות אזורית, כמו הסכמי אברהם, היא בהחלט עניין ראוי. אבל ההיסטוריה הפלסטינית מוכיחה שגם אם כל העולם הערבי ילחץ עליהם, הם ימשיכו בשלהם. הרי רוב העולם הערבי תמך במתווה קלינטון, וערפאת אמר לא. הרי הסכמי אברהם הם גם פועל יוצא של הסרבנות הפלסטינית, כפי שהסביר בעבר בנדר בן סולטן, שהיה בעבר שגריר ערב־הסעודית בוושינגטון.
אז מה עושים? טורחים בכל זאת על הדרך השלישית, שהעיקר בה הוא המשך השליטה הצבאית תוך יצירת תנאי הפרדה. אפשר להעריך שהקואליציה הנוכחית לא תלך על זה. כך שבטווח הקרוב אין בשורות. להפך. הרי ממשלת הימין מלא־מלא לא מחכה לשום פיגוע כדי לממש את החזון האנטי־ציוני של מדינה דו־לאומית. זה כבר קורה. וקשה להאמין שמישהו שם מאמין ברצינות שזה יוריד את מפלס הטרור.
בינתיים, אנחנו זקוקים לסבלנות. הרבה סבלנות, עד שישראל תצא מהקיבעון האסטרטגי שבו היא שקועה. זה יקרה. יצאנו כבר ממצבים גרועים יותר. אין לנו כרגע מנהיג בסדר הגודל של בן־גוריון. אבל הוא יגיע. אינשאללה.
bdyemini@gmail.com
