4 צפייה בגלריה
אנשי הימ"ס של מג"ב איו"ש. מימין: הפרמדיק רס"ר ד', מפקד הפלגה רפ"ק א', מפקד היחידה סנ"צ ד', קצין האג"מ רפ"ק ס' והקמב"צ פקד ר'. "על תרחיש כזה הלוחמים היו אומרים: 'מדומיין מדי, הגזמת'"
יום שני האחרון, חמש לפנות בוקר. כשסנ"צ ד', מפקד יחידת המסתערבים (ימ"ס) של מג"ב איו"ש מתמקם בחפ"ק הקדמי שבפאתי ג'נין, כדי לפקד על מבצע מורכב של לכידת מבוקש, הוא דרוך אבל אופטימי. מאחוריו מאות מבצעים דומים. רק בשנתיים וחצי האחרונות הוא ולוחמי היחידה חיסלו 45 מחבלים בלב מחנה הפליטים ובשכונות העיר ג'נין. גם עכשיו החבר'ה שלו מתורגלים היטב, שאר הכוחות מבטיחים חיפוי, ועל הנייר הכל עובד פיקס.
בפועל, המבצע הסתבך, והסתיים עם שישה פצועים (חמישה מלוחמיו ולוחם מיחידת הכלבנים עוקץ), ארבעה כלי רכב ממוגנים מסוג "פנתר" מושבתים בשטח – ופיגוע נקמה מחריד למחרת, שבו נרצחו ארבעה ישראלים מעלי.
המבצע לעצירת המבוקש מוסעב אל־מטחאן, איש הג'יהאד האיסלאמי בן ה־18 תוכנן לפני זמן רב, אך נדחה בגלל פיגוע. המודיעין הצביע עליו כמי שירה לעבר אזרחים וחיילים. "בשלב הראשון אנחנו 'לומדים' את המבוקש", מסביר מפקד היחידה שאמונה להביאו לחקירת השב"כ. "אותו צעיר מוגדר כ'מקדם פעילות צבאית' כלומר מכוון להוצאת פיגוע, וכ'רגיש לכוחות הביטחון' - כלומר הוא יודע שהוא מבוקש, בעל פוטנציאל לבריחה והתנגדות בעת המעצר. שכונת ג'בריאת, שבה הוא נמצא, יחסית נוחה למעבר של לוחמים – אבל היא סמוכה מאוד למחנה הפליטים, ולמסגד במרכזו, שמתנשא לגובה וחולש על הסביבה".
ביום שני מגיעה ידיעת הזהב שהמבוקש נמצא בבית הוריו. זהו חלון הזדמנויות שאסור לפספס. עם אור ראשון מקבלים לוחמי הפלגה של רפ"ק א' פקודת "פעל" מהחפ"ק הקדמי, שם יושב מפקד היחידה. כוח הפריצה בפיקודו של א' מוודא שזה הבית שבו נמצא המבוקש. חלק נוסף של לוחמי הפלגה נחלק לחוליות אבטחה מסביב למבנה, וצלפים מתצפתים לעבר הבית והסביבה.
כשכוח הפריצה חודר לדירה, בין רגע נשמעת צפירת אזעקה מכיוון מחנה הפליטים ג'נין הסמוך מאוד, ומתחילה אש תופת מדויקת לעבר הלוחמים שמשיבים אש למקורות הירי שמתרבים בכל רגע חולף.
"פעילות מבצעית", אומר סנ"צ ד', "מחולקת לשלושה מקטעים: אל היעד, ביעד ומהיעד". ההגעה הסמויה אל היעד עברה חלק, גם השלב השני במשימה עבר בהצלחה, כשמפקד הכוח רפ"ק א' מודיע בקשר "הנדון בידי". אל־מטחאן הצעיר נעצר ללא התנגדות או שימוש בירי כשהוא בחדרו, משחק בסלולרי. "כשאני שומע 'הנדון בידי'", אומר סנ"צ ד', "אני מוציא אוויר. ממש אבן נגולה מליבי".
אלא שאז מגיע החלק השלישי והמורכב: מהיעד חזרה לחוף מבטחים. "בהליכה אל היעד אנחנו שולטים ומגיעים מסוערבים. הזמן שבו המבוקש בידינו בדרך לנקודת ההערכות, הוא הכי מסוכן".
פיצוץ גדול, ודממה בקשר
עם קבלת האות, כוחות החילוץ שנמצאים בארבעה כלי רכב ממוגני ירי ומטענים, פותחים בנסיעה תחת מטר אינסופי של כדורים ששורקים מעל ראשי הלוחמים בעוצמת אש מטורפת. כוח אבטחה, שהיה חשוף, מקבל פקודה להיכנס לבית סמוך ולמצוא שם מסתור עד להגעת החילוץ, וכך הם עושים.
"ואז אנחנו, בחפ"ק הקדמי, שומעים בקשר את מה שאני הכי לא רוצה לשמוע", ממשיך ד'. "תרחיש הקיצון, שאני מנסה לא לחשוב עליו, קורה לי במציאות: רכבי החילוץ הממוגנים התחילו ליפול כמו קוביות דומינו.
"רכב ראשון בדרך אל היעד חוטף מטען ומושבת, אני אומר לעצמי: 'לא נורא, לוחמי הפלגה יצטופפו בשלושת הכלים האחרים'. חמש דקות אחר כך, כדור במנוע משבית את הכלי השני. טוב, אני אומר, יש לי עוד שני רכבים. לוחמים יצטופפו עוד יותר, אבל עדיין, שני כלים שמישים. לא חולפות שתי דקות, עוד רכב נתקע אחרי ששני מטענים מתפוצצים. למזלנו אין פצועים בכל הכלים התקועים.
"בשלב הזה הצפי הוא להכי גרוע: פצועים והרוגים. אבל, אני אומר לעצמי, בכל זאת נשאר לי פנתר אחד. נתחיל לעשות נאגלות החוצה. בכל אותו הזמן כדורים מתופפים כמו גשם על הרכבים התקולים, מתחילים סדקים בחלונות ממוגני הירי, דלת של אחד הכלים כמעט עפה ובכוח רב הלוחם מושך אותה חזרה. על החלונות שנפגעו מניחים מגן ירי מברזל.
"גם הצוות שעצר את המבוקש נמצא תחת אש תופת. המחבלים יורים מכל עבר לבית, ולא מעניין אותם שהם יכולים לפגוע בדיירים שלא קשורים, ילדים או הורים. קבוצת הלוחמים לא יכולה להוציא את האף, כי הירי ממוקד לעבר החלונות ולעבר הדלת ברצף ללא הפסקה. ואני חושב רק דבר אחד: שלא יהרגו או יפצעו לוחמים בכלים התקולים".
קצין האג"מ של היחידה, שנמצא בחפ"ק, מבקש להקפיץ כוחות חילוץ ולהרים מסוק קרב לאוויר להשתיק את מקור הירי העיקרי מהמסגד. במקביל, כוח חילוץ שהיה בהיערכות של לוחמי מג"ב וסיירת צנחנים, נכנס לסייע. "בשלב הזה", ממשיך סנ"צ ד', "הפנתר היחיד שנוסע, מצליח לאסוף את חוליות האבטחה. כל הלוחמים מצטופפים בפנים, בדרך לאסוף את צוות הפריצה מהבית, עם המבוקש בידיהם. ואז הגרוע מכל מתרחש".
כשהוא מול המסך שמעביר בשידור חי את הקרב, רואה סנ"צ ד' את הפנתר העמוס ב־15 לוחמים עולה על מטען. "יש פטריית עשן, והפנתר מתרומם באוויר. זה רגע קשה. אני מבין בפיצוצים, ומזהה שזה מטען חבלה ענק. אני עולה בקשר מול המפקד, ושקט. אין תגובה. מנסה בקשר מפקד נוסף. ושקט. רוצה לבדוק את מצב הכוח ואין מענה בקשר. 'כל מי שנמצא בפנתר, האם שומע?' ואין כלום. שום תשובה.
"זו תחושה שאני לא מאחל לאף מפקד בעולם. כשהם לא עונים לי, מבחינתי זה גופות. השניות חולפות, ובדמיון שלי אני רואה כבר את סג'עיה. לוחמי גולני שעלו על מטען בעזה ושבעה מהם נהרגו. אני צועק בקשר: מה קורה עם המסק"ר? עוד כוחות חילוץ דחוף! עוברים עוד כמה רגעים של חרדה עד שאני שומע שהם פצועים. אמנם הם זועקים, כואבים, אבל בחיים. ומה שקורה מכאן והלאה", הוא נושם לשנייה, "זה אירוע של צל"ש".
פקד ר', קמב"ץ היחידה, שנמצא באחד מהכלים התקולים מסתכן, יוצא מהרכב הממוגן, עוצר 'דויד' (ג'יפ קטן) של הצנחנים, מוציא משם את קצין הלוגיסטיקה של החטיבה, עולה במקומו ומעמיס עליו פרמדיק, לוחם שלנו, שלפני חודש חיסל שני מחבלים בטולכרם. ולנהג של הדויד הוא אומר: 'בפקודה, עכשיו אתה טס למיקום של הפנתר'.
"הוא מצליח להיכנס לתוך הפנתר, למרות שלא הפסיקו לירות שם, ובצורה הרואית, ממש התאבדות, זורק את עצמו לתוך הרכב. ברגע שהוא עולה מולי: 'קבל כאן 1, אני בתוך הפנתר, יש לנו שישה פצועים בדרגות שונות דחופים לפינוי', התחלתי לנשום מחדש.
"מיידית אני אומר: 'הודו לה' כי טוב' ומתפלל שרק לא יפעילו עליהם עוד מטען, שלא יגיעו אליהם חמושים מטווח אפס. אחר כך הפצועים סיפרו לי שבגלל שהנשקים שלהם התעקמו ויצאו משימוש, הם הוציאו אקדחים ורימון ואמרו: 'אנחנו מחכים לגרוע מכל. אם מישהו פותח את הדלת של הפנתר, אנחנו נלחמים עד הכדור האחרון'".
להגיע לפצועים, בכל מחיר
המפקד הבכיר ביותר שהיה בפנתר, פקד מ', שוכב עכשיו במחלקה האורתופדית של בית החולים שיבא תל השומר. רגליו, שנשברו מהקרסול עד כף הרגל, נפוחות פי כמה מגודלן הרגיל. ניתוחים רבים ושיקום ארוך ממתינים ללוחם בן ה־30.
"זו סיטואציה סוריאליסטית", הוא משחזר. "פתאום פיצוץ של מטען, ואתה מוצא את עצמך ברכב מלא עשן, סביבך אנשים צורחים, חלקם מתפקדים, חלקם לא. מעוצמת הפיצוץ החלק התחתון של הפנתר קיבל קימור פנימה וכל מי שהרגליים שלו היו על רצפת הרכב נפצע. הרגליים התפרקו והתרסקו עם פצעים פתוחים. אחרי הפיצוץ אתה מתחיל לחטוף ירי מדויק ברמה שאתה רואה את החלונות נסדקים. אתה מצמיד לחלונות את המגינים, כל מה שיש עליך, במטרה שזה לא יחדור".
פחד מוות?
"בצורה מאוד טבעית - כן. בהתחלה בגלל הפציעה, אבל מהר מאוד אתה מבין שהסכנה הגדולה היא מבחוץ. שכל עוד לא בא כוח למגן אותך ולאפשר לך לחלץ את הפצועים, הזמן שלך שאול".
בחפ"ק חשבו שאתם מתים.
"בין מה שיש בחפ"ק אל מול מה שקורה בשטח תמיד יהיה פער מסוים. מי שנמצא בחפ"ק רוצה לקבל את הדיווחים מהשטח. מי שנמצא בשטח צריך כמה רגעים כדי להבין את תמונת המצב".
בזמן הזה מפקד הפלגה, רפ"ק א', לכוד עם לוחמיו בתוך הבית: "אני שומע בקשר שהלוחמים נפצעו, ואני תקוע בתוך הבית של המבוקש, לא מסוגל להוציא את האף. כל החלונות מחוררים מירי – רק מנסים להרים את הראש, כדור מוריד אותו חזרה. זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים. אני מוכן לאבד את חיי למען הצלת חיים של הלוחמים, של החברים שלי. הסגן שלי הוא כמו אשתי.
"מהרגע שאנחנו נחשפים, הלחימה הופכת לכמעט שידור חי ברשתות אצל הפלסטינים וגם בישראל. כשברדיו דיווחו על פצועים, אשתי התקשרה אליי. אני בתוך הבית, אשתי מחייגת ואני עונה לה 'הכל בסדר, אני בעבודה, אסיים ונדבר'".
גם הקמב"צ של היחידה, פקד ר', לא בדיוק אמר אמת לאשתו. הוא לא תיאר לעצמו שכך תסתבך פעולת המעצר, כמוה עשה מאות, לכן חשב שיספיק עוד להתלוות לבדיקת מעקב ההיריון שלה ב־09:30. "בסוף באותה השעה הייתי עסוק", הוא מגחך, "כי בדיוק סיימנו אז לחלץ את אחרון הפצועים מהפנתר. ולאשתי שלחתי הודעה קולית, 'מאמי, הכל בסדר, אם את רואה חדשות זה לא אני".
אבל לא הכל היה בסדר. פקד ר' והפרמדיק רס"ר ד' ישבו באחד הכלים המושבתים בשטח, "ואז אנחנו שומעים בקשר: 'פנתר עלה על מטען, שישה פצועים, דחוף פינוי'. אני והפרמדיק מעמיסים על עצמנו תחמושות, ומחליטים שגם אם צריך לרוץ ברגל – נגיע אליהם. זה היה לנו ברור לגמרי, שום דילמה. במזל, פתאום עובר לידנו ג'יפ של צה"ל ואנחנו עולים עליו ומכוונים את הנהג לנסוע לפצועים.
"גם כשכבר הגענו לפנתר, בקושי הצלחנו לעבור אליו תחת אש התופת שהייתה שם. בסוף הגענו למצב של דלת מול דלת. אנחנו חוטפים מכת אש, אבל מצליחים להידחס פנימה בכוח לתוך הפנתר".
המחזה בפנים קשה. "כולם דחוסים, דם מסביב וצעקות כאב. לוחם אחד מחזיק את דלת הצד שנפתחה מהפיצוץ כדי שהקליעים לא יחסלו אותנו, מטענים מושלכים מסביבנו כשרסיסים כבר נכנסים פנימה ופוגעים בלוחמים".
בתוך כל זה, הפרמדיק ד', מתאר פקד ר', "פועל כמו בבית מרקחת – רגוע, עובר אחד־אחד, כמו באימון, דואג שחוסמי העורקים ישבו טוב ויעצרו את הדם, נותן משככי כאבים, עד שלאט־לאט המצב בתוך הפנתר מתחיל להירגע". המפקד פקד מ' סירב לקבל תרופות למרות הפציעות וכאבי התופת. "הוא רצה להישאר מפוקס", אומר הפרמדיק.
עוד שעתיים יעברו עד שיגיע החילוץ. זמן ארוך כנצח תחת האיום הממשי לחייהם. "אחד הפצועים אמר לי ברוסית, 'אני חושב שאני עוד רגע מת פה, תמסור שלום לילדים שלי ולמשפחה'", מספר ר'. "עניתי לו ברוסית: 'תסתום את הפה, עוד מעט אתה תמסור להם בעצמך שהכל טוב'".
גם לכם היה זמן לחשוב על המשפחות שלכם.
פקד ר', שבלחימה בטרור כבר צבר שלושה צל"שים: "מבחינתי גם בלב התופת אין דבר כזה פחד, או שחושבים על המשפחה מאחור. זאת העבודה שלי, והיא כוללת סיכון חיים. ואני לוקח בחשבון שאולי אני או אחד מהחברים ליחידה לא נחזור הביתה".
כשהגיע סוף־סוף החילוץ, פונו הפצועים והלוחמים בשלושה סבבים, כשפקד מ' מתעקש להתפנות אחרון יחד עם הקמב"צ והפרמדיק. "להגיד שכל השעתיים שחיכינו היינו בטוחים שבסוף נחולץ? זה לא היה המצב", אומר מ'. "היו רגעים שאתה מתחיל לחשוב שמפה לא תצא. זו הייתה אחת ההתמודדויות היותר קשות שהיו לי, גם כמפקד וגם כאדם. לתפקד בעת פציעה עם נזק גדול, בה בשעה שאתה צריך לדאוג ללוחמים ולהחזיר אותם בשלום הביתה".
פאקים ב"פאודה"
כל הזמן הזה, סנ"צ ד' בחפ"ק, מביט מתוסכל במסכים: "אתה רואה הכל, ואומר לעצמך: יותר מהר יהיה שאני אעלה על כלי ואלך לחלץ אותם בעצמי. אבל אתה לא יכול. זה שדה קרב, זה מורכב, גם כוחות החילוץ לידם. פשוט צריך לחבר ביניהם וזה לוקח זמן. היו שם כוחות מכמה יחידות, וצריך שמישהו ינהל הכל.
"והירי לא פוסק לרגע. בקשר אתה שומע את זה כמו גשם. טק־טק־טק. פה מתחילות שעתיים מורטות עצבים. אני שומע בקשר זעקות שבר של הפצועים וצרחות של כאבים, כדי לעודד את רוחם, נאלצתי לא להגיד להם את כל האמת. למשל, אם אני יודע שהחילוץ מגיע עוד 20 דקות, להם אני אומר: 'המסוק עוד דקה מעליכם, תהיו חזקים, תגנו על עצמכם, עוד שניה החילוץ מגיע'. ואני מרגיש הכי גרוע בעולם. הרגשה מחורבנת. חוסר אונים שחוץ מלהתפלל אין לך מה לעשות.
"ואז סוף־סוף אנחנו רואים שמגיע אליהם רכב חילוץ ראשון. המחלצים הביאו את הרכב שלהם מול הפנתר, פתחו דלת מול דלת והעבירו את הפצועים בצורה קשה וכואבת מאוד, כי צריך להיות אקרובט כדי לדלג מעל כיסא הנהג. וכולם עם רגליים שבורות. הם העמיסו שלושה, אחרי חצי שעה עוד אחד ואחרי עוד חצי שעה את האחרון. בחפ"ק אתה רואה את הרכב לידם, וצועק עליהם: 'למה אתם לא מעמיסים? תעיפו אותו'. הצנחנים חילצו לנו את הפצועים, הם היו גיבורים. פשוט זה היה מאוד לאט. את הכוח שהיה בתוך הבית עם המבוקש לקח כמעט שמונה שעות לחלץ, הוציאו אותם משם אחרי 12:30".
לא על כאלו פעולות אתם מתאמנים?
"מתאמנים, יש לזה תרגולת, אבל תרחיש כזה, אם הייתי מתרגל אותו, היו באים אליי לוחמים ואומרים: 'יאללה זה לא פייר. הגזמת. אתה מדומיין מדי'".
בדיעבד, איך היית מגדיר את הפעולה: הצלחה, כישלון?
"המשימה הייתה להביא את המבוקש – בזה עשינו צ'ק. הרגנו על הדרך שניים־שלושה מחבלים? צ'ק. אבל על הדרך חטפנו? פה לא צ'ק. השאלה איך אתה, כמפקד היחידה, מתמודד עם זה. מבחינתנו, היו פה כשלים ויהיה תחקיר. שעתיים וחצי זה לא סדר גודל הגיוני של חילוץ. היו פה כל מיני תקלות. עכשיו, אחרי שכולם חזרו הביתה בשלום צריך לחשוב".
מה אתה לוקח איתך למבצע הבא?
"מלא דברים. קודם כל, כולם מתחילים להבין שאיום המטענים פה, מטעני הגחון, זה ממש לבנוניזציה ועזה. וזה לא שלא ידענו שיש. ננקטו פעולות כאלו ואחרות לפוצץ את המטענים האלו. מבחינתנו הציר היה נקי. מה שאני לוקח לפעם הבאה זה להגדיר צירים אדומים, לא לעלות עליהם אם אפשר. המודיעין היה מצוין, אבל אין מאה אחוז במודיעין. ולבוא הרבה יותר חזקים בכל המעטפת, עם הרבה יותר כוחות עתודה".
זו פעם שנייה שמדברים על מסוקים שמגיעים אחרי המון זמן, מה הבעיה?
"כשאתה מתכנן מבצע, אתה שואל: יש מסק"ר? יש מסוקי חילוץ? מהרגע שאישרו הוא בא בזמן. העניין הוא עד האישור. זה אישורים במדרגים גבוהים, רמטכ"ל".
כשראית את הפלסטינים חוגגים, מה זה עשה לך?
"חוגגים עם צמיג של הפנתר? הם עשו מעצמם בדיחה. להצטלם עם לוחם חטוף חלילה, זה יכול לגמור לך את החוסן הלאומי. אבל אלו יצאו עם שבעה הרוגים ועשרות פצועים, אנחנו הבאנו את המבוקש, אז יאללה, שיחגגו עד מחר".
יצא לך לחשוב למה אתה עושה את זה? למה אתה מסכן את חייך במדינה שרבים ממנה חשים נבגדים, קץ הדמוקרטיה, קוראים לסרבנות?
"אין אלפית שנייה שאני מתחרט. אנחנו, אנשי הימ"ס של מג"ב, יודעים מה יקרה אם לא נעשה את זה. זו אמונה מוחלטת בחשיבות המשימה, במטרה הכוללת, ובסוף אתה או עוצר מחבלים לפני פיגוע, או מחסל אותם אחרי. ואין דבר יותר חשוב מזה. אם אנחנו לא נהיה בפנתר הזה ונתפוצץ בתוכו, את תחווי את הפיצוץ הזה בגן ילדים בתל־אביב. כשאני רואה את ההפגנות, זה לא עושה לי כלום, ולא לאף אחד מהלוחמים שלי. אנחנו לא מושפעים מזה. אין פוליטיקה בשולחן. זה לא שיח בכלל. מבחינתנו אנחנו עובדים על מלא, מאה אחוז: מוטיבציה מאה אחוז, גיוס מאה אחוז. כל תקן שמתפנה, חמישה לוחמים בקבע נלחמים עליו".
ד', 49, שגדל בשכונת קטמון הישנה בירושלים כצעיר דתי, גרוש בשנית ואב לילדה בת חמש. "כשראיתי שהמבצע מסתבך, כבר בשבע וחצי בבוקר, התקשרתי לאמא שלה, אמרתי לה 'תפתחי חדשות, אני לא יכול לאסוף היום את הילדה מהגן'".
הוא חבר קרוב של אבי יששכרוף היוצר של "פאודה". כאשר כתב את דמותו של הגיבור, דורון קביליו (ליאור רז), היה ד' ההשראה. "אני מוצא לאבי פאקים כל הזמן ב'פאודה'", הוא צוחק. "הוא רצה שאייעץ לו, אבל לא רציתי. גם כי אני לא יכול, וגם כי עדיף שיהיו פאקים. אז האויב לא יודע בדיוק איך אנחנו מתנהלים. מה שכן, כשהיה רומן בעונה הראשונה בין אשתו של דורון לאחד הלוחמים זה פגע בנו מאוד, כי אנחנו כמו אחים ולעולם לא יהיה אצלנו משולש רומנטי".
כשאנחנו שואלים על הצלקת הגדולה שעל ידו הימנית הוא מספר בכנות שזה מתאונת אופנוע טיפשית, אפילו לא מבצעית. "הייתי יכול לחרטט", הוא צוחק, "אבל האמת שזקנה אחת בירושלים נכנסה בי עם המכונית. האופנוע עף ימינה ואני שמאלה והיא המשיכה לנסוע עליי. הייתי פצוע אנוש, אבל שרדתי".
יש משהו שאתה מתחרט עליו במבצע האחרון?
"שלא הוצאתי את הילדה מהגן".
