שנתיים עברו מאז אירועי שומר החומות, ועוד חודש וחצי. בצבא הניחו שגל הטרור שגאה במאי 2021 יגבה את המחיר הצפוי משני הצדדים וישכך. זה טיבם של גלים: הם עולים ויורדים. להתמודדות עם כיסי הטרור העניקו שם אופטימי: שובר גלים. הגל ייתקל בקיר שבנה צה"ל ויישבר.
קרה משהו שלא קרה בעבר, לא ב־56 שנות שלטון ישראלי בשטחים: המחלה הפכה לכרונית, נטולת מרפא. הטרור הוא המצב, הוא התקן, גם אצל הפלסטינים וגם, בשוליים, אצל היהודים. מאות מבצעים מוצלחים, סיכולים, מעצרים, חיסולים, נרשמו לאורך התקופה. הצלחות טקטיות, מפולת אסטרטגית. עברנו תקופות טרור קשות יותר, במהלך טרור המתאבדים בשנות ה־90 ובאינתיפאדה השנייה. ההבדל הוא באמונה בפתרון.
הישראלים הם עם ממוקד פתרון. כשאין פתרון, ממציאים אותו. שנתיים מחפשים בצה"ל תשובה לטרור הנוכחי, מקיימים דיונים, מתייעצים עם מומחים, מצפים להנחיות של ממשלה אחת וממשלה אחרת. נכון להיום, אין בשורה באופק.
לא אני אומר שהמחלה כרונית. בכירים במערכת אומרים שהמחלה כרונית. זאת הדיאגנוזה שלהם.
בדיונים פנימיים בצבא מזכירים ארבע התפתחויות שמסבירות את הטרור ואת התמשכותו. הראשונה, כמות אדירה של אמל"ח שהוברחה בשנים האחרונות מירדן; השנייה, דור צעיר מובטל שאין לו תקווה לעתיד; השלישית, היעדר משילות. אלה הימים האחרונים של שלטון אבו־מאזן. בכירי הרשות הפלסטינית ממתינים למאבק על הירושה. הם מפקירים את השליטה במחנות הפליטים ובקסבות; הרביעית, הכסף שמקורו בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי ובאיראן. צעיר פלסטיני יורה מרחוק על רכב של צה"ל או של מתנחל. הוא מפרסם את הצילום בטיקטוק ומקבל בתמורה 1,000 שקל במזומן. הסיכון קטן; הכסף משמעותי. הוא יכול להסתכן יותר ולירות ביהודים מקרוב. התעריף עולה בהתאם.
פורמלית, התיאום הביטחוני הופסק, בהוראת אבו־מאזן. בשטח יש תיאום מסוים, אין מנוס ממנו, אבל הימים שבהם ישראל והרשות ניהלו מאבק משותף, חסר פשרות, בחמאס ובג'יהאד, עברו ואינם עוד.
לכאורה, יש פתרון: ישראל תחזק את הרשות הפלסטינית ואת המנגנונים שלה; הם יחזירו את המשילות למובלעות הטרור בג'נין ובשכם ובכפרי השומרון, והארץ תשקוט.
למרבה הצער, זה פתרון דמה, משפט נוח למתדיינים באולפני הטלוויזיה. כדי להחיות את הרשות, נדרשת מנהיגות אחרת ברמאללה ואחרת בירושלים. לא רק הראשים צריכים להתחלף, גם המדיניות, גם הלך הרוח ברחוב. עד שזה יקרה, אם יקרה, ייהרגו לא מעט אנשים חפים מפשע, בשני הצדדים.
יש פתרון, מכריז השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, פשוט וקל: חומת מגן 2. צה"ל יכבוש מחדש את השטחים הפלסטיניים, יטהר אותם ממחבלים ומנשק וישליט בהם סדר ומשילות.
בלבול מוח, אומרים בצה"ל. עד מבצע חומת מגן נאסר על הצבא להיכנס לשטחי A. זה היה השינוי הגדול. היום צה"ל יכול להיכנס לכל מקום בגדה, גם לקסבה של שכם, גם לבלאטה, גם למחנה הפליטים ג'נין. עדיף להציב את הכוחות מחוץ לשכם ולהיכנס אליה באופן יזום.
נניח שכל חטיבות החי"ר, חובה ומילואים, ייכנסו ויכבשו: מה יקרה אז? האם יצליחו לאסוף את כל הנשק? ואז שורת המחץ: האם בן גביר הצליח כבר לאסוף את הנשק בטייבה? בג'לג'וליה? בנצרת? מה קורה תחת האחריות שלו?
מה שבן גביר וסמוטריץ' רוצים באמת הוא לספח, למעשה, אולי גם להלכה, את הגדה כולה. הטרור הוא אמצעי להגשמת החזון, לא בעיה ביטחונית שדורשת פתרון. השתלטות צבאית תחילה; אחר כך סיפוח; בסוף גירוש.
יריחו יכולה להמחיש לקורא את היקף הטרור. יריחו נחשבה במשך שנים לאי של שקט: מופרדת מלב הגדה, מוקפת בתנועה יהודית, צמאה לתיירים. בשנה שעברה הצבא פתח את יריחו לתיירים: אוטובוסים הורשו להיכנס פנימה, בלי אבטחה. יום אחרי האירועים בחווארה הגיעו מחבלים עד לכניסה למסעדה ביריחו ושטפו את הסועדים בירי. בנס איש לא נהרג. צה"ל ביקש מהרשות לעשות משהו. הרשות לא עשתה דבר. תייר אמריקאי נרצח סמוך לעיר, בכביש לאילת. בלית ברירה, הצבא פתח בשורה של מבצעים ביריחו.
בצה"ל מבינים שההישגים בסיכול פיגועים לא מעניינים את המשפחות שאיבדו את יקיריהן. גם את דעת הקהל הם לא מעניינים. מה שנצרב בזיכרון הוא שובל הדם שמשאירים אחריהם הפיגועים שהצליחו.
את התסכול ממחיש משפט שאמר לי שלשום גורם ביטחוני: "כשאנחנו מצליחים לחסל מחבלים, נולד פיגוע נוסף, כנקמה; כשהם מצליחים להרוג ישראלים, נולד פיגוע נוסף, כהשראה. כל אירוע מגביר את הסיכוי לאירוע טרור חדש". מעגל קסמים, מעגל מרושע. מה שמחזיר אותנו לשאלה, איך הפך הטרור הפלסטיני למקור השראה לטרור יהודי.
קרב בשדרה
"לא כדאי לך להיכנס עכשיו לתורמוס עיא", אמרו המג"בניקים על הכביש לשילה. "הם עצבניים אש".
תורמוס עיא הוא הכפר העשיר בשטחים. המקומיים מכנים אותו בגאווה "הפרבר המזרחי של וושינגטון די־סי". חלק גדול מהם היגרו לארצות־הברית. בכסף שצברו בנו וילות גדולות, עתירות מפלסים, משופעות גגות. אם יירד שלג בכפר, הוא יגלוש באלגנטיות למטה, אל הקרקע. היו תושבים שחזרו בזקנתם; היו שנשארו לחיות באמריקה. הבית בכפר הוא עדות להצלחה בנכר, הפגנת בעלות, מסר לילדים, מכאן באנו ולכאן אנחנו שייכים.
החקלאים בתורמוס עיא עיבדו את אדמות העמק ממזרח לכפר. במהלך האינתיפאדה השנייה נאסר עליהם להיכנס לשטח, מטעמי ביטחון. האינתיפאדה דעכה ב־2004, אבל בינתיים קמו בשטח מאחזים בלתי מורשים, שסיפחו את האדמות לעצמם. הקרקע יוהדה. עמק שילה, כך אנחנו קוראים לעמק הפורה הזה. לתיירים הוא מציע נופים תנ"כיים, יין ואטרקציות.
ארבעה יהודים נרצחו בפיגוע ביום שלישי, בתחנת הדלק של סונול, לרגלי ההתנחלות עלי. ההלוויות של שניים מהם, עופר פיירמן ואלישע אנטמן, התקיימו שלשום בבית העלמין המקומי, מרחק הליכה מהמקום שבו נרצחו. בצה"ל העריכו שבתום ההלוויות ייצאו נערי הגבעות לנקום את נקמתם. תורמוס עיא הוא היישוב הקרוב ביותר, הנוח ביותר. מח"ט בנימין, אל"מ אליאב אלבז, פרס חיילים ושוטרים לאורך כביש 60 שמשיק לכפר ממערב, ומצפון, לצד כביש הגישה לשילה.
הנערים עקפו את החיילים ממזרח. עשו צחוק מהצבא באפס מאמץ. כ־200 צעירים רעולי פנים ירדו אל הכפר, מצוידים בחומרי בעירה. לפי רישומי הצבא הם הציתו שמונה בתים, 30 מכוניות ושדות מעובדים. לפי תושבי הכפר, 30 בתים ניזוקו. אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס הבחין באש במקרה, כשנסע על כביש 60. החיילים שהיו פרוסים לאורך הכביש לא הקדימו אותו בהרבה. כשהצבא נכנס, הפורעים ברחו. אחד המתפרעים הכה במרפק שלו מג"ד, איש מילואים. המג"ד נפצע. המכה ברח. אף אחד מהפורעים לא נעצר.
אבל אז התמודדו הכוחות עם יריב חדש: התושבים. בשדרה המפוארת שמובילה לכפר התנהל קרב אבנים. גם חזיזים נורו וגם קפצונים. הקרב גלש לשכונה שהותקפה. השוטרים חשו שחייהם בסכנה וירו אש חיה. פלסטיני אחד נהרג; עשרות נפצעו; בתים חטפו כדורים. אלוף הפיקוד ביקש להיפגש עם ראש הכפר. הוא סירב.
מכיוון שחלק גדול מתושבי תורמוס עיא הם אזרחים אמריקאים, ההתפרעות שם הופכת בהכרח לבעיה דיפלומטית. לא שזה מטריד את הפירומנים מהשומרון.
עוף מפה, לך, לך
כשהצבא יצא, נכנסתי פנימה, לתוך השכונה שהותקפה. שתי כבאיות התיזו מים על המכוניות והבתים. צוותי טלוויזיה מרשתות ערביות וזרות הגיעו מרמאללה. אנשים הוציאו את חפציהם מבתים מפויחים. כמה עשרות מקומיים פתחו במצעד, בקריאה לנקמה. רבייאח מוחמד, 70, לבוש בגלבייה חומה, זקנו הלבן אומר כבוד והדר, דיבר איתי באנגלית מצוחצחת. הוא עזב לשיקגו. עבד שם במשרד ההגירה. כשהגיע לפנסיה, חזר.
"לאמריקה יש חלק גדול באשמה", אמר לי.
מדוע, שאלתי.
"כי היא נותנת לכם מאה אחוז תמיכה", אמר. "מחלקת המדינה אומרת שההתנחלויות לא חוקיות, אבל לא עוצרת אותן. מי שלא חוקי, יכול לעשות מה שהוא רוצה – החוק לא מחייב אותו".
בילאל מוחמד, 38, מתגורר בג'ורג'יה, בדרום ארצות־הברית. הוא הגיע לחופשת קיץ משפחתית עם הבן שלו בן השמונה, האחיין והבן דוד. בנו ואמו היו בבית כשהפורעים הציתו אותו. "הייתי במרכז הכפר", אמר. "ראיתי את הבית שלי בוער. לא חשבתי על הבית שהלך, רק על אמא שלי והבן שלי. נכנסתי למכונית ונסעתי לבית. אחד המתנחלים זרק עליי אבנים. נתקלתי בגדר. הוא צחק לי בפרצוף".
ראאד מוסא, שכן, הראה לי את הצלקת שחטף לא מזמן בפניו מאבן שזרק, לדבריו, פרח מתנחלים. "כשהראיתי את הפצע לחייל, הוא שאל אותי, אתה בטוח שאת האבן זרק יהודי, לא פלסטיני?
"אני מבין שנהרגו אנשים", אמר מוסא, "אבל למה אנחנו? אנחנו לא הרגנו אף אחד".
הבית היה שרוף כולו, עד היסוד. חשבתי על הבית שהוצת ב־2015 בדומא, לא רחוק מכאן, ועל בני משפחת דוואבשה שנספו בו. חשבתי על מוחמד אבו־ח'דיר, הנער משועפאט שהוצת למוות. מה יש באש שקוסם כל כך לנערי הגבעות.
אחד השכנים ניגש אלינו. "אתם, העיתונאים הישראלים, אתם הבעיה", אמר. "אתם לא מספרים את האמת על מה שקורה פה".
פניו השתנו באחת, בעווית של זעם. הוורידים הכחילו. "כל ישראלי הוא אויב שלנו", צעק. "אין לך זכות להיות כאן. עוף מפה, לך, לך".
אחר כך פרש לביתו, מכונס כתפיים, נואש.
הנערים
זה הפך להרגל, לנוהג, כמעט למצווה: לאחר כל פיגוע טרור שמכוון נגד הגרעין הקשה של המתנחלים, יהודים יוצאים לאחד הכפרים בסביבה. הם באים יחד, כ־200 צעירים. לכאורה, הפגנה. הם קוראים קריאות נגד הפלסטינים ונגד אוזלת ידה של הממשלה. ואז 20 מהם, לא יותר, מתחילים לזרוק אבנים על המקומיים ועל החיילים, ומתחיל אירוע.
יש דם ויש דם. כאשר פלסטיני רצח שלושה יהודים באזור התעשייה של אריאל, איש לא יצא לנקום. אבל שניים מהנרצחים בפיגוע בעלי נמנו עם נערי הגבעות. הנערים יצאו לדרך: ביום שלישי בערב בכפר לובאן ובכפרים נוספים; ביום רביעי בתורמוס עיא.
עוריף, הכפר שממנו יצאו שני הרוצחים, יושב ממערב ליצהר. עברתי שם שלשום. למדתי שבכפר הזה הנערים לא נגעו. אולי חששו מהצבא, שפשט על הכפר; אולי חששו מהתושבים, תומכי חמאס. לאומץ הלב שלהם יש גבולות.
קל לזהות אותם: הם לבושים ברישול, ארוכי פאות, חובשים כיפה סרוגה גדולה, לבנה או בוכרית, וחושפים ברבים את ציציותיהם. השב"כ מכיר את כולם. גם הצבא והמשטרה. אבל כשהם יוצאים לפעולה, המערכת לא מסוגלת לעצור אותם. היא חסרת אונים. גורם ביטחוני משווה את הטיפול בהם להתמודדות של המשטרה עם נהגים שיכורים בלילות שבת.
יש גורמים בזרועות הביטחון שמייחלים לגינוי מפי ההורים, מפי רבנים, מפי פוליטיקאים כמו סמוטריץ' ובן גביר. הם תוהים מדוע הגינוי לא בא. גם אילו היו מגנים – ולמה שיגנו את מה שהם עשו בנעוריהם – איש מהנערים לא היה מקשיב להם. האוטונומיה שלהם בנויה על הפרעת קשב.
אחרי המפלה
המפלה בבחירות ללשכת עורכי הדין כפתה על נתניהו לחזור לצמתים שאותם ביקש לעקוף. בבית הנשיא מתקשים להבין אותו: כל כך מנוסה, כל כך טועה בניווט. האם הוא באמת בנה על ניצחון של אפי נוה, עבריין מורשע? מה הוא חשב לעצמו? נותרו לו עכשיו שבועיים וחצי להחליט אם הוא מעביר בכנסת את בחירת נציג הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים, או שהוא הולך עם יריב לוין לחקיקה שתשנה את הרכב הוועדה. הוא יכול לתמוך במהלך חד־צדדי מינורי לגבי הרכב הוועדה והכוח של בית המשפט העליון, ויכול ללכת למהלך מהפכני. מהפכה תקים עליו את המחאה ואת העולם. מהלך מינורי יקשה עליו בליכוד, ירגיז את הבייס שלו ועדיין יקים עליו חלקים מהמחאה.
הנשיא מציע לו לחזור אל שולחן המשא ומתן. זה עדיף על הקרקס שינהל רוטמן בוועדת החוקה. אבל הרצוג לא החזיר עדיין לשולחן את גנץ ואת לפיד. רוב הציבור רוצה פשרה, טוען הרצוג. הפערים בסוגיית הסבירות לא גדולים. אבל מבחינת האופוזיציה, המשא ומתן בבית הנשיא היה ונשאר סרט רע. אם יגידו כן, יקוממו עליהם את תנועת המחאה; אם יגידו לא, יקוממו עליהם את אלה שנשארו בבית. אין להם מנדט לומר כן; אין להם מנדט לומר לא.
השאלה מטרידה גם את מובילי המחאה: האם חקיקה מינורית היא מס שפתיים שנתניהו משלם ללוין ולתומכיו, או שהיא הפרצה שקוראת לגנב, הפרוסה הראשונה בסלמי, שאחריה יבוא הנקניק כולו. מתנהל בעניין הזה ויכוח טעון ברשת. הוא מתמקד בטייסים, המנוף החזק ביותר של המחאה. האם צמצום עילת הסבירות מצדיק מימוש של האיום לא לבוא למילואים, או שאפשר להכיל את פיסת החקיקה הזאת ולהמתין להמשך. יש דעות לכאן ולכאן.
האקדח שלנו ריק מכדורים, אמר לי אחד הטייסים. בסוף כולם יתייצבו. אבל לא כך סבורים שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. אחד המוחים סיפר לי שביום שלישי עלה אלוף תומר בר, מפקד החיל, על טיסה של אל על מלונדון. הטייסים אירחו אותו בקוקפיט. הוא חלק עם הטייסים את החששות שלו ממרד, והם חלקו אותם עם חבריהם.
לאחר שישה חודשי מאבק נדמה שקווי החזית מתחדדים. הנשיא מאמין שניתן להגיע לפתרון משפטני, נוסח מינורי שהמערכת הפוליטית תוכל לחיות איתו. הפוליטיקאים, בקואליציה ובאופוזיציה, מסרבים ללכת על משהו שהוא פחות מניצחון. "אני צריך הישג", חוזר ואומר לוין לעמיתיו. אשר למחאה, היא עברה כברת דרך. אין לה שמץ אמון בפוליטיקאים באשר הם. הפתרון היחיד שיספק אותה יהיה נפילת הממשלה.
