1 שלוש הודעות רצופות קיבלתי השבוע, מלב המגזר הציוני־דתי: חיה גרוסמרק גרה ביישוב יד בנימין. נחמן מורדוף, הנער שנרצח השבוע בפיגוע בעלי, הוא בן של חברים טובים מהקהילה שלהם. ביום שלישי היו בהלווייתו. ביום רביעי - חיתנו את הבת הבכורה שלהם, בדיוק עם אותו מעגל חברתי של מוזמנים. "יש אירועים שמתכוננים לקראתם חודשים, ויש אירועים שנוחתים לקראתם בתוך כמה רגעים. עת לבכות ועת לרקוד, ה' תן לנו כוח, להתאבל וגם לשמוח", כתבה.
בת שבע סדן מהיישוב עלי איבדה את שני הוריה, הרב אלי ודינה הורוביץ, בפיגוע בקריית ארבע לפני 20 שנה. השבוע, ביום שלישי, חגגה יום הולדת. היא בדיוק הגיעה לגיל שבו אמה נרצחה, 49. בהתרגשות מיוחדת היא יצאה עם בעלה עם פק"ל קפה לבילוי זוגי, ליד נחל סמוך. ואז החלה לפעול מערכת הכריזה ביישוב שלהם, וכולם נקראו להסתגר בבית.
חגית ריין היא אמא של בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה. ביום שלישי הייתה בדרך לחתונה של האחיינית שלה, אתיה דימנטמן, שהיא אלמנתו של יהודה דימנטמן, שנהרג בפיגוע ליד חומש לפני שנה וחצי. בדרך שמעה את החדשות והבינה למה היא תקועה בפקקים בדרך לחתונה. היא כתבה לי שמילים כמו "במעבר חד" או "רגשות מעורבים" הן קטנות מכדי לתאר את התחושות.
מי ינתח את תוכנת ההפעלה המיוחדת, הבלתי נתפסת, שהציונות הדתית פיתחה, לצערנו, בשנים האחרונות? מי יכתוב על עוצמות הרוח של האנשים האלה?
בלילה, חגית כתבה לי שכשהגיעה לחתונה, שמעה משפט שעשה לה סדר. הרב דוד דודקביץ שערך את החופה שעה קלה אחרי הפיגוע, אמר לקהל: "מזל שלכולנו יש שני חדרים בלב".
2 חבל שלא הייתם גם אתם באירוע הזה ב"מוזיאון ידידי ישראל" בירושלים. הוא נתן לי הרבה כוחות בימים הסוערים שעוברים עלינו, ביטחונית ופוליטית.
בחדר אחד ישבו כמה עשרות שורדי שואה, חגיגיים ונרגשים, לטקס של חנוכת ספרון חדש ותערוכה חדשה בכיכובם.
כבר 11 שנים, מדי יום ראשון, הם נפגשים. לאחרונה מנהלת הפרויקט, מיכל פונדמינסקי, ביקשה מכל אחד מהם לסכם את חייו, להעביר בכמה מילים את המסר לדורות הבאים. כל אחד מוזמן לחשוב מהו המשפט שהיה בוחר. הנה כמה מהבחירות של אחרוני שורדי השואה שחיים בקרבנו.
מרדכי ירושלמי, יליד הונגריה, בן 87, אמר: "בכל מקום ובכל עת - השתדל להיות מענטש". המשפט הזה עוצב גם בספר שיצא לאור, וגם מתנוסס החל מהשבוע ברחובות ירושלים, בתערוכת ציטוטים שלהם.
אורה ניניו, בת 87, ילידת צרפת, בחרה לכתוב: "היו חזקים וחייכנים, דאגו לעצמכם, דעו כי השמש זורחת, הקושי יחלוף, והקדוש ברוך הוא רחום". ובעלה, שמואל ניניו, כתב: "עם ישראל חי, זכינו בארץ ישראל, זו זכות לראות את שרשרת החיים מתחדשת".
בינה קמילר, ילידת בלגיה, מסרה מ־87 שנותיה את המסר שהעביר לה אביה בפעם האחרונה שראתה אותו לפני שנלקח: "זִכרו שתמיד יהיה מישהו בסביבתכם במצב קשה יותר משלכם. עִזרו לו וכך תעזרו גם לעצמכם".
ומה המסר של שלמה בוכניק, יליד תוניס, מ־88 שנותיו? "התבוננו על החיים כעל ורד, תיהנו מהריח והיופי, ואל תתייחסו רק לקוצים".
יואב בראון, בן 79, יליד רומניה: "למרות תלאות העם היהודי, כולל אלה שעברנו בעצמנו, הניצוץ היהודי עדיין חי בתוכנו וימשיך לעד לבעור".
בינה כהן נפטרה לאחרונה בגיל 97, ולא הספיקה לראות את הספר יוצא לאור. המסר שהותירה, שגם ברחובות ירושלים יוכלו לראות, הוא: "עלייתי לארץ לאחר השואה והקמת משפחתי כאן - הן ההישגים החשובים בחיי".
אלפי שנות חיים התקבצו יחד בחדר אחד. כל משפט שיקף פרופורציה, פרספקטיבה, אורך רוח, הכרת תודה. אלה אנשים שראו את העולם נחרב ונבנה מחדש, כדאי להקשיב להם.
זה בדיוק מה שצילה פיטר, ילידת רומניה בת ה־87, ביקשה לומר לנו במשפט שלה: "המנגינות הכי יפות מתנגנות בכינורות ישנים, העריכו את ניסיון החיים של המבוגרים".
אכן. כשבחוץ רועמים כל כך הרבה רעשים שהולכים וגוברים, טוב להקשיב לכינורות הישנים האלה.
3 כשניים וחצי מיליון תלמידים יוצאים בימים אלה לחופש הגדול. מסר גדול מחכה להם ולהוריהם בפרשת השבוע, פרשת "חוקת".
בפרשה העם מתחנן למים. אלוקים אומר למשה רבנו לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה מכה את הסלע. מיד אחר כך אלוקים מודיע לו שכעונש, הוא לא ייכנס עם העם לארץ. הוא ימות במדבר. למה? מה קורה כאן?
ובכן, לפני כ־40 שנה, אחרי יציאת מצרים, זו אכן הייתה השיטה. העם ביקש לשתות ומשה קיבל הוראה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". וכך היה. אבל הדור התחלף, ועכשיו לפני הכניסה לארץ ישראל ההוראה שונה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". לדבר, לא להכות.
כיוון שמשה המשיך בשיטה הישנה, להכות בסלע, הוא נשאר במדבר. בארץ ישראל צריך גישה חדשה.
פרשנינו מסבירים שמדובר בעיקרון חינוכי: האנשים שיצאו ממצרים היו עבדים, הם היו רגילים לקבל מרות וסמכות, איתם המקל היה נצרך. אבל הדור החדש שגדל אחרי היציאה מעבדות לחירות, לא יתחנך בכוח הזרוע. צריך לדבר. באהבה, במילים טובות, בשכנוע, בהתלהבות.
זה לא רק סיפור על צימאון פיזי, אלא על חינוך ועל רוח ועל ערכים. התורה הרי נמשלה למים. איך נעביר אותה לדור הבא? מה שהתאים בעבר לדור שידע לקבל עול, לא מתאים לדור שרוצה גם להזדהות, שרוצה להפנים ולהבין. צריך לעבור ממקל למילים יפות. לעורר את הכוחות הפנימיים שגנוזים בחניך.
כשאנחנו רואים מולנו סלע, מציאות תקועה ויבשה, לא צריך אלימות ומכות אלא שיח בריא שפותח דלתות.
במובן מסוים, כל השנה משתמשים בסוג של מקל עם התלמידים - יש מערכת ועונשים וציונים, מנגנון שלם של משמעת. בחופש הגדול כל זה נעלם. זה הזמן לחינוך ברמה גבוהה יותר, של שכנוע ודיבור והפנמה ושמחה.
שבת שלום וחופשה נעימה.
הסטטוס היהודי: "החיים אינם אוסף השעות והימים בין הלידה למוות, אלא התוכן שאנחנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר־חזק של הקיום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו, ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו". (יוני נתניהו, שהשבוע ימלאו 47 לנפילתו במבצע אנטבה)
