לפני עידן ועידנים, בקיץ 1997, הצהירו בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש הממשלה ומנכ"ל משרדו דאז אביגדור ליברמן על פתיחת עבודות לקו רכבת אקספרס מבאר־שבע לת"א. חלפו 26 שנה וכמובן שאין קו כזה. "כל ההבטחות לא קוימו ולא מומשו", אומרת ד"ר אסתר לוצאטו, כימאית, משפטנית, עורכת פטנטים ופעילה למען באר־שבע והנגב, "ונכון להיום אין זכר להן גם בתקציב הממשלה ל־2023/24. הכסף לתשתיות הולך להתנחלויות". הרכבת המהירה ביותר (לא חשמלית) בין באר־שבע לת"א, 100 ק"מ בסך הכל, נוסעת יותר מ־70 דקות. יותר לאט מרכב פרטי ותדירותה נדירה. יתר הרכבות גומעות את הדרך בשעה וחצי עד שעתיים פלוס.
וזו עדיין מצב טוב מהחזוי בעתיד הלא־רחוק. אי שם בעוד חמש שנים, בפיגור של לפחות עשור ובעלות לאומית כפולה מהמתוכננת (תגיע לבסוף ל־30 מיליארד שקל), אמור להסתיים התהליך רב המכשולים של מעבר בסיסי ההדרכה, התקשוב והמודיעין של צה"ל לנגב. בסיסי הדרכה כבר עברו, בסיסי התקשוב עוברים לקרבת אוניברסיטת בן־גוריון ומתאקלמים שם, אך התזוזה של מסת משרתי החובה והקבע ביחידות המודיעין, כולל עילית כמו 8200, טרם התחילה. "כולם מחויבים למעבר", אומר בצער גורם צבאי בכיר, "וכולם גוררים רגליים", אולי מפני שהנכונות לנסוע מדי יום ארבע שעות לבסיס ובחזרה קרובה לאפס.
כשהמעבר יתחיל, בשעה טובה, הוא ייתקל במחדל עצום: היעדר קשר רכבתי בין קריית המודיעין החדשה בקרבת צומת שוקת ולקיה בנגב שבה ישרתו ויעבדו כ־15 עד 18 אלף חיילים, לבין באר־שבע. לוצאטו: "למרות שההחלטה על הקמת הקריה התקבלה כבר ב־2002 ואושררה מאז בגרסאות עיכוב שונות, עד היום הרשויות לא זזו בהכנת תשתיות תחבורה ציבורית מתאימות לפרויקט הגרנדיוזי הזה". ובלי תשתיות חדשות, הקיימות פשוט יקרסו, מזהירים לוצאטו וראש עיריית באר־שבע רוביק דנילוביץ'.
כדי להמתיק את גלולת המעבר מפזר הממסד הביטחוני־צבאי הבטחות לרכבת ישירה "מהירה" בין קריית המודיעין לבין ת"א, תוך עקיפת באר־שבע ("תוואי גורל" בעגת המנהל לתכנון). זה לא צריך ולקרות וגם לא יקרה. לא צריך לקרות מפני שמעבר יחידות צבא איכותיות לנגב אינו גיאוגרפי או נדל"ני, אלא כלכלי־חברתי: נועד להפריח את הנגב, להזרים דם צעיר משכיל ויצירתי לבאר־שבע וסביבתה ולייצר שם רבבות מקומות תעסוקה חדשים. לשם כך דרוש חיבור רכבתי מהיר ותכוף בין הבסיס המתוכנן לבין מרכז העיר.
הפתרון העוקף באר־שבע ("גונב באר־שבע", אומרת לוצאטו) למצוקת התחבורה החזויה גם לא יצא לפועל; הוא אושר עקרונית רק בוועדת התכנון המחוזית, בלי תוואי מוסכם ובלי גיבוי תקציבי כלשהו. לצה"ל יש רעיון משלו: להסיע את הקצינים והחיילים המשרתים בקריית המודיעין באוטובוסים, למרכז הארץ או לתחנת רכבת מחוץ לבאר־שבע, כדי "לקצר את הנסיעה". העובדה שהאוטובוסים ייצרו עומס נוסף בכבישים הצפופים ממילא לא ממש מטריד את הפיקוד של צה"ל.
הרשויות המקומיות באזור וארגונים אזרחיים הפעילים למען הנגב מציעים פתרון תחבורתי אחר: רכבת קלה בציר צפוני־מזרחי שתחבר הן את קריית המודיעין והן את קריית התקשוב ויישובים אזרחיים (ביניהם מיתר, חירן, כרמית, חורה ולקיה) עם באר־שבע. היא תפעל בתדירות של כל חמש דקות ותאפשר הגעה מהירה ונוחה לאוניברסיטת בן־גוריון, לבית החולים סורוקה, לשכונות החדשות ולכלל השירותים שיכולה להציע בירת הנגב.
פתרון לא זול אבל מאוד יעיל, עם תשואה כלכלית־לאומית גבוהה. לדעת מומחים, ניתן לסיים את הקמתו בתוך שלוש עד ארבע שנים, אם יוכר כפרויקט תשתיות לאומי.
בונים אותו? מתקצבים אותו? מה פתאום. בקטע קריטי זה "אין תכנון, אין תקצוב, אין כלום", מציינת לוצאטו, המזכירה כי הדיבור הראשון על רכבת קלה למטרופולין של באר־שבע הושמע במשרד התחבורה עוד ב־1998. הדיבור נשאר דיבור. דחפורים רבים אמנם עלו על השטח המתוכנן של קריית המודיעין, אך במקביל מתקדמת במלוא המרץ בניית שני מגדלי משרדים ענקיים, עשרות קומות כל אחד, במחנה רבין בקריה בת"א. שאלה: מי יאכלס אותם אם לא החבר'ה הטובים מ־8200 ומיחידות מודיעין, תקשוב ומידע אחרות של צה"ל ומשרד הביטחון?
שאלה שטרם קיבלתי עליה מענה.
רק אל תהרסו
משבר, משבר ואין משבר. זרם של נתונים מעידים על מצב המשק: טוב מאוד. עד כה, חשוב להדגיש. ברבע הראשון של 2023 צמחה כלכלתנו בקצב שנתי של 3.1%, והתוצר של המגזר העסקי צמח ב־4.1% – הקצב המהיר ביותר מבין מדינות ה־OECD. חדשות מעודדות במיוחד: ההשקעה הריאלית בהייטק גדלה ברבע הראשון בקצב שנתי מסחרר של 35% וההשקעה הריאלית בקניין רוחני – במחקר ופיתוח טכנולוגי ומדעי – זינקה ב־5.2%.
במאזן התשלומים הבינלאומי נוצר ברבע הראשון של השנה עודף של 6 מיליארד דולר, מהגדולים בתולדות המדינה. באותו פרק זמן הכניס לארץ יצוא שירותי ההייטק לא פחות מ־12 מיליארד דולר.
ואחרון חביב. בתחילת אפריל 2023 לא רק שלא היו לישראל חובות נטו לזרים, אלא שהעולם הגדול היה חייב לנו 220 מיליארד דולר. נטו. סכום בלתי נתפס.
התפתחויות אלו הן פועל יוצא מתהליכים ושינויים ארוכי טווח שהבשילו וממשיכים להבשיל, ביניהם עלייה חדה בפריון העבודה, הודות להכנסת טכנולוגיות מתקדמות לענפי משק חדשים והתרומה האדירה, מאות מיליארדי שקלים, של הגז הטבעי המקומי לצמיחה, רווחה ואוויר יותר נקי.
בענף הדיור התמונה דו־צדדית. מצד אחד מדד מחירי הדירות נעצר כליל מתחילת השנה; אפס התייקרות. מצד שני, התחלות הבנייה למגורים הצטמצמו ב־25% בהשוואה לקיץ אשתקד. הקיצוץ הקיצוני בבניית הדירות עלול להצית מחדש את עליות מחיריהן, כפי שקרה פעם אחר פעם.
והבורסה, מה עם הבורסה? למה היא לא עולה כמו האמריקאית? זה לא באמת חשוב: הבורסה בת"א מעולם לא שימשה כמדד אמין למצב המשק. ראשית, שוק המניות שלנו קטן מאוד, גם בערכים מוחלטים וגם בשווי מניותיו יחסית לתוצר. שנית, במבט ממעוף השנים אין התאמה בינו לבין השוק האמריקאי. מיוני 2010 עד יוני 2022 עלה מדד המניות המוביל של ארה"ב S&P500 ב־260%, בשעה שמדד המניות ת"א 125 עלה רק ב־103% (נתונים מעוגלים; המגמה לא משתנה גם כשמחשבים את השינויים הריאליים, בניכוי האינפלציה). כך או כך, הבורסה כאן פיגרה במשך 12 שנים דרמטית אחר בורסת ניו־יורק – וזה לא נפסק. מיוני 2022 עד יוני 2023 ירד מדד המניות האמריקאי ב־6% ומדד המניות הישראלי ב־10%. הפער ביניהם הוא כנראה הנורמה. אין במספרים אלו כדי להמעיט בחשיבות הקריטית של תגובת השווקים להפיכה המשפטית ו/או לעימות צבאי מלא ישראלי־פלסטיני, אם וכאשר יתרחשו חלילה. דווקא על רקע המצב הכלכלי האיתן והמשופר, חובה למנוע פגיעה מיותרת ומופקרת בו.
