הבחירה לצאת מהחברה החרדית גוררת איתה לא פעם מחירים כבדים מבחינה משפחתית, אבל עם השנים יותר ויותר הורים חרדים בוחרים דווקא להישאר בקשר עם ילדיהם שיצאו בשאלה. במקביל, גם הילדים משקיעים מאמץ בשימור הקשר עם ההורים, כל עוד הוא מיטיב בעיניהם.
אמנם במקרים רבים הפערים בלתי ניתנים לגישור, אבל המגמה שדוחפת לשמור על הקשר עם הילדים היוצאים מורגשת בשטח, ונהנית לפעמים גם מדחיפה של רבנים. הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג הציבור החרדי־ליטאי, שנפטר לאחרונה, התבטא בנושא לפני כמה שנים, ואמר שהורים לילדים שיצאו בשאלה צריכים לנהוג כלפיהם בכבוד ובידידות, לקבל אותם ולא לחשוש ש"ישפיעו לרעה" על אחיהם. גם בציבור החסידי חלו תמורות.
פגשנו הורים חרדים וילדים יוצאים בשאלה שבחרו לשמור על קשר חם. בימים שבהם הקרע בין המגזר החרדי לציבור החילוני מעמיק, הם מאותתים שאפשר גם אחרת, דרך שיח מכבד ובעיקר אהבה.
"העיקר שיהיה להם טוב"
יוכבד פוליאס, איזי פוליאס ושרי טייכהולץ
יוכבד בת ה־65 היא אם ל־14 ילדים, בהם איזי ושרִי – שניהם יצאו בשאלה. "אני בכלל לא אוהבת את הביטוי הזה, מבחינתי הם הלכו לדרכם החדשה", היא אומרת. "אני שם בשבילם בכל מצב. ילד זה ילד, זה דמי ונשמתי".
היא גידלה את ילדיה בירושלים, שם חיה בעבר המשפחה, המשתייכת לזרם הליטאי. היום איזי ושרי גרים בחריש, ויוכבד מחלקת את זמנה בין העיר לבני־ברק. "זו זכות גדולה שיש לי אותה", אומרת שרי (31). "אני בהודיה גדולה לאמא שלי, היא מהווה השראה לא רק לאמהות חרדיות. יש גם הורים לא דתיים שקשה להם להכיל ילד שבחר בדרך קצת אחרת. היא מראה מהי קבלה למרות השוני העצום".
איזי (29) היה הראשון שיצא בשאלה. "להורים היה קשה מאוד לקבל את זה, אבל לאמא שלי תמיד היה ברור שהיא תמשיך לקבל אותי", הוא מספר.
נדרשת הקרבה משני הצדדים כדי לשמור על קשר?
"אמא שלי לא התנתה את האהבה שלה בשום הקרבה מצידי. שני הצדדים צריכים לעשות משהו. לאבא שלי יהיה קשה לראות אותי במכנסיים קצרים, אז אגיע אליו בארוכים. אני לא אוהב את המילה הקרבה, אבל צריכה להיות הבנה משני הצדדים שלא צריך להיכנס למחלוקת".
במקרה של שרי, עזיבת אורח החיים החרדי קרתה בשלב מאוחר יותר בחיים. "יצאתי כאישה נשואה, כאמא לשלושה ילדים ורביעי שנולד בדרך", היא מספרת. "למשפחה המורחבת זה היה הלם גדול, עד היום הם לא כל כך מצליחים להכיל את זה או להבין מה קרה לי".
שרי מנהלת קהילה של יוצאי החברה החרדית באזור פרדס חנה, ומלווה אנשים בתהליך המורכב. "היום אני מאמינה באלוהים יותר ממה שהאמנתי פעם", היא טוענת.
ליוכבד, שלוקה במחלה אוטואימונית מורכבת, לא היה ספק שתמשיך לקבל את ילדיה: "לי זה ממש מובן מאליו. אני לא אומרת שלא עברתי עם עצמי תהליכים של הלם והכחשה, וברור שיש שם כאב שהילדים שלי לא שומרי תורה ומצוות – אבל אלה הבחירות שלהם. העיקר שיהיה להם טוב. אני אוהבת אותם אהבת נפש – לא שונה מהילדים האחרים שלי".
נקודה אחת מכאיבה לה במיוחד. "כמו כל אדם חרדי אני מאמינה בשכר ועונש, ומאמינה בעולם הבא ובהישארות הנפש", היא אומרת. "הדבר היחיד שכואב לי הוא חיי הנצח של הילדים – אני רוצה שיהיה להם טוב גם בעולם הבא".
"כואב לי שהיא נושאת את הכאב הזה", אומרת שרי. "אני כבר לא מאמינה בזה, אבל בתחילת הדרך זה רדף אותי. היו ייסורי מצפון ופחד גדול. אבל הבנתי שזו אמונה שלא משרתת אותי ופוגעת בי, והחלטתי לשחרר".
האם מציינת שכבר בתחילת הדרך היא ליוותה את בתה בקניית מכנסי ג'ינס בקניון. "במשפחה אני מנסה להשכין שלום בין כולם", היא מספרת. "בעלי הרבה פחות מקבל את זה, וגם אותו הייתי צריכה לנסות להרגיע".
יש כאלה שחוששים מהאפשרות שהיציאה של הילדים בשאלה תפגע בשידוכים של אחיהם הרווקים.
" הורים צריכים להפסיק לפחד. עזבו אתכם מהשאלה מה יגידו. מעניין את הסבתא מה יגידו. מי שלא רוצים אותי כי שני ילדים שלי יצאו ובחרו את דרכם החדשה – גם אני לא רוצה אותם. קיבלנו שידוכים מצוינים לילדים".
"לכבד את המשפחה"
שרה הורביץ ואדל פז
כשהייתה בת 15 בלבד, לפני כחמש שנים, החליטה אדל לעזוב את בית הוריה ואת אורח החיים החרדי. "פשוט לא היה לי טוב, סבלתי", היא מסבירה. "הרגשתי שאין מקום למי שאני באמת, והרגשתי שההורים לא יבינו אותי. זה ממש יפה ומתוק, איך שהם כולם חיים – אבל הבנתי שלי זה לא מתאים".
היא גדלה בשכונת רמות בירושלים, למשפחה שמשתייכת לחסידות ברסלב. אמה, שרה (40), נזכרת: "יום אחד היא פשוט לא חזרה הביתה מהסמינר. התחלנו לחפש אותה כי דאגנו לה. רק מאוחר יותר הבנתי שהיא הלכה לישון אצל חברה במקום לחזור הביתה".
כשבתה לא רצתה קשר איתה, פנתה האם לחשבון נפש: "צריך לחשוב מהי התרומה שלי לזה. רק אחר כך אפשר לחשוב איך לתקן את מה שנהרס". הקשר השתקם בזהירות ובהדרגה. בעקבות החוויה האישית ובהשראת סיפורים אמיתיים שונים, היא יצרה הצגת יחיד בשם "100 אחוז התאמה", העוסקת בהתמודדות של אם חרדית עם הבחירה של בנה לצאת בשאלה. ההצגה הועלתה בין השאר בערב מיוחד של עמותת "יוצאים לשינוי" בהשתתפות הורים חרדים וילדיהם היוצאים.
"הילדים משקפים לנו את החסרונות שלנו", אומרת הורביץ, "לפעמים ילד פורץ את מה שההורים רצו ולא העזו, לפעמים הוא הופך לאנטיתזה של ההורים. אומרים 'כל הפוסל – במומו פוסל'. בעצם כשאנחנו פוסלים את הילדים שלנו, אנחנו פוסלים את המומים שיש בנו".
יש לה שישה ילדים. "מכולם, בלי עין הרע, יש לי נחת – גם מאדל", היא מדגישה. "היא אחת שמחפשת את האמת שלה. אני אומרת לה המון: 'את חושבת שנפלת רחוק מהעץ? ממש לא'. היום אני חרדית ושומרת תורה ומצוות לא כי ההורים שלי חרדים, אלא כי אני מאמינה בקדוש ברוך הוא ומאמינה שזאת הדרך הנכונה ליהודי".
בחתונה של אדל בת ה־20 עם בן זוגה אלעזר, גם הוא יוצא החברה החרדית, הייתה התחשבות הדדית. "לכל מי שבא היה מקום", אומרת שרה. "החופה הייתה דתית, הם בחרו את מי שסידר את הקידושין. החתונה הייתה מחולקת לשלושה אזורים נפרדים: אזור לנשים, אזור לגברים ואזור מעורב. הריקודים היו נפרדים עד לשבע הברכות בסיום, ואז הם פתחו את המחיצה והיו ריקודים מעורבים. בשלב הזה כבר היה מאוחר, והדתיים הלכו הביתה. כולם היו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלהם. חייבים גמישות".
האב שומר גם הוא על קשר חם עם אדל, אבל מעדיף להישאר אנונימי. אדל באה לבקר בקביעות בבית הוריה, אבל לא בלבוש הרגיל שלה: "בגיל 17, כשהגעתי הביתה בחצאית, הרגשתי שאני מתחפשת וזה עיצבן אותי. כיום אני מבינה שאני באה ככה כדי לכבד את המשפחה ואת האחים שלי".
גם הצד השני נדרש להקרבה. אדל חיה עם בן זוגה עוד לפני שהם התחתנו, ולמרות העובדה שהדבר נוגד את תפיסת עולמם, הוריה הכירו בו, קיבלו אותו ואף ביקרו אצלם. "שני הצדדים צריכים לדעת לוותר", היא אומרת. קעקוע גדול מעטר היום את זרועה. "החיים שלי בחוץ שונים לגמרי משלהם, וכל עוד הם מכבדים את זה, אין בעיה. לא רציתי שבגיל 30 תהיה לי משפחה שלמה שאני לא מכירה – בא לי להיות חלק מהחיים של האחים שלי, גם אם אני חיה בדרך שונה".
"להבין את הצד השני"
אליעזר ובת שבע רקלר
לאליעזר ורוזה רקלר ממודיעין יש שמונה ילדים, מתוכם רק שניים נשארו חרדים. עם כל הקושי, כולם נמצאים בקשר טוב זה עם זה, והילדים אפילו יודעים שהם יכולים להגיע לארוחות משפחתיות ולעזוב ברכב במהלך השבת. בבית נשארו שני ילדים, שניהם עזבו את אורח החיים הדתי. אחד מהם הולך לתחרויות ג'ודו בשבת, וההורים תומכים בו מרחוק.
"זה היה קשה, אבל די מהר הבנתי שאם התגובות שלי יהיו חרדיות קלאסיות, בסגנון של לשבת שבעה או לנתק קשר, אמצא את עצמי בניתוק מהילדים – וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה", משתף אליעזר (55). "לכן התחלתי תהליך עם עצמי, של הכלה. חינכתי אותם לשיקול דעת ולעצמאות, והם עשו את מה שחינכתי אותם – בחרו את מה שנראה להם נכון. זה כמובן לא מבטל את הכאב, אבל יש הכרה בכך שאני לא שולט במציאות. כאיש מאמין אני אומר שיש השגחה פרטית של ה' – וגם פה יש השגחה".
"גדלנו רוב הילדוּת במודיעין־עילית", מספרת בתו, בת שבע (27), שגרה היום בירושלים. אחותה הגדולה יצאה בשאלה ראשונה, ולימים גם היא הלכה והתרחקה מאורח החיים החרדי. "הרגשתי שמה שקורה בחברה החרדית קשור יותר לחיצוניות מאשר לפנימיות ולרגש", היא מוסיפה. "אבא שלי תמיד אמר לי שבורא עולם מחפש את הלב שלנו, את הקִרבה אליו. בהתחלה החלטתי להתנתק מהמגזר אבל להישאר בדת. עם הזמן הרגשתי שהערכים הפנימיים שלי, כמו שוויון ומעמד האישה, לא עולים בקנה אחד עם ערכי הדת. בארבע השנים האחרונות אני לגמרי לא דתייה".
אליעזר חזר בתשובה בגיל 25, וגם אשתו רוזה היא חוזרת בתשובה. הוא יליד מולדובה, היא נולדה ברוסיה. במקצועו הוא פסיכולוג חינוכי. לדברי בת שבע, "הרבה פעמים היה לו קשה, הוא שאל 'מה עשיתי לא נכון, מה בחינוך שלי היה לא נכון שיצאתם מהדרך?' עניתי לו: 'עשית הכל נכון. חינכת אותנו להיות אנשים טובים, וזה הצליח".
היה לך קשה לשמוע את זה ממנו?
"היה לי קשה לאכזב אותו. הוא החזיק ממני 'הדוסית של הבית'. אבל הוא יודע שיש לי עדיין מקום חם ליהדות, ואני מגדירה את עצמי מסורתית. יש דברים בדת שאני מחוברת אליהם, יותר ברוח מאשר בפרקטיקה. לפעמים אני שרה איתו זמירות שבת, לזכר הימים ההם".
יש לה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בתקשורת, והיא עובדת כיועצת קריירה במרכז "הזדמנות" בירושלים. "אני מרגישה וכולנו מרגישים שאבא שלי גאה בנו", היא מדגישה. "למדתי שיש דברים שלציבור החרדי קשה מאוד לקבל, ולא בכל דבר צריך ללכת עם הראש בקיר. כל אחד רוצה שיכבדו אותו. כן מעצבן אותי שהשיח הוא תמיד שהחילונים צריכים לכבד את החרדים, אבל ברגע שלא דורכים למישהו על המקומות הקריטיים שלו, הוא כן מוכן לשיח איתך. צריך קצת להיות דיפלומטים".
אליעזר, איך מגשרים על בעיות כמו אלה שעולות סביב ארוחות שבת?
"כלל פשוט: יש לנו דירה, יש לנו סלון גדול, ולכל אחד יש חדר כשהוא מגיע. הסלון הוא פרהסיה (מרחב ציבורי), והחדרים הם מרחב פרטי. אני מבקש לא לחלל שבת בסלון, והחדר הוא מרחב אישי שבו אני לא מתערב במה שהם עושים".
יש לך עצה איך אפשר לאחות את הקרע בין הציבור החילוני למגזר החרדי?
"אם אני חש את הזולת, את החילוני, כחלק מהמשפחה הרחבה שלי, כי אנחנו מאותו עם – אז כמו שלא אסלק את הילד מהמשפחה שלי, מהתודעה שלי, כך גם את הזולת. אין דרך אחרת מאשר לדבר אחד עם השני, להכיר זה את זה ולנסות להבין. לאו דווקא להסכים, אבל להבין. אני מבין לגמרי למה הילדים שלי יצאו מהחברה החרדית. זה לא יפתור את הבעיות בכל הסוגיות, אבל זה כן יפתור את הבעיה של השנאה והקרע".
