כבר חמש שנים שרעות בת ה־17 מגיעה כמעט מדי יום למועדון הרכיבה רעננה. רעות (שם בדוי) מצאה עצמה בגיל צעיר שקועה במחשבות אובדניות, ומתמודדת עם קשיים רבים בבית ובבית הספר. היא חוותה התקפי חרדה וזעם, וההידרדרות עד לפגיעה עצמית הייתה מהירה. הראשונה שידעה על הקשיים הייתה מדריכת הרכיבה שלה בחווה הטיפולית, מור הראל (25), שחוותה דברים דומים בילדות וידעה לזהות את הסימנים.
"חוויתי תקופות לא פשוטות שגרמו לי לדיכאון, ואז התחלתי לרכוב בחווה", משתפת רעות. "ביליתי פה משש בבוקר עד תשע בערב, עד שהמקום היה ריק והיו מכריחים אותי ללכת הביתה. סוסים זה רוגע. כשאתה בלחץ, כשמפריע לך משהו, אתה עולה על הסוס וזה גורם לך לשכוח מכל צרות היום־יום. בחווה הרגשתי שווה בין כולם. מור ושאר המדריכים ידעו לתת לי משימות שעוזרות לי להירגע וגם ידעו איך לשתף את ההורים שלי. היום אני מרגישה טוב בזכות כל מי שפה בחווה. יותר מסתדרת בבית ועם חברים".
מועדון הרכיבה רעננה, המשמש לרעות ולעוד כ־800 בני נוער וילדים כבית, נמצא בפאתי העיר, בשטחים הפתוחים שמפרידים בינה לבין מושב גבעת חן. את המקום הקימה ליטל צרפתי (35), שלא חלמה שהחווה הקטנה שקנתה תהפוך לכתובת להגשמת חלומות עבור רבים.
אבל לפני קצת יותר מחודש החלום הפך לסיוט כש־43 סוסים בריאים בחווה הורעלו באופן מסתורי, מסיבה שעדיין לא התגלתה. "זה קרה ביום ראשון, יום ראשון השחור", נזכרת ליטל והעיניים שלה מתמלאות בדמעות. "קיבלתי טלפון מעובדת על שישה סוסים שככל הנראה נמצאים עם קולי (בעיה במערכת העיכול). הגעתי במהירות לחווה ואני רואה תרחיש אימים. קולי זה דבר שקורה, כאבי בטן, כמו שקורה לבן אדם. זה לא מדבק, ואם זה קורה ליותר מסוס אחד אומרים: משהו לא בסדר, בואו נבדוק את המים.
"אבל שישה סוסים במקביל תוך כמה דקות זה אירוע בסדר גדול בדיוני. הגעתי לחווה ומול עיניי במגרש עשרות ילדים מוליכים בכוח עשרות סוסים שמתמוטטים, מתרסקים, לא מצליחים ללכת. וטרינר עובר מסוס לסוס, עוד ועוד וטרינרים מגיעים. ב־7:45 בבוקר היו לנו שישה סוסים עם קולי. בשעה 10:00 שלושים סוסים. בשתיים בצהריים ארבעים סוסים כבר היו במצב שבין חיים למוות. האורווה נראתה כמו זירת אירוע רב־נפגעים. הכל דם, סוסים זורקים עצמם על הרצפה מרוב כאבים. מהתקרה יורדים חבלים שקשורים אליהם נוזלים של אינפוזיה. ואתה לא יודע למי לתת עזרה ראשונה. הבנו שזה מהאוכל. קראתי מיד למשרד החקלאות כי זה אירוע בסדר גודל שהמדינה חייבת להיות מעורבת בו. הווטרינרית הראשית שאמונה על תחום הסוסים הגיעה, נתנו דגימות של כל מה שבא במגע עם הסוסים".
במקביל לבדיקת משרד החקלאות, גם ליטל בעצמה החלה לנסות להבין מה בעצם קרה פה. "ניגשתי לאוכל של כל הסוסים ופירקתי את כל התערובת במטרה לחפש גופה של חיה כלשהי שהרעילה אותם. ככה בידיים עברתי גרגיר־גרגיר, מחפשת משהו חשוד, ובאמת מצאתי ממצאים מוזרים, חתיכה של משהו שחור בכמה שקים. ואז בדקתי בצורה איטית יותר. ראיתי מלא אבקות הזויות. היה גם חומר כחול זרחני בתוך התערובת. גרגירים שלמים של תירס. כשהתערובת נטחנת היא לא אמורה להיות ככה".
יום אחרי המקרה התקשרה הווטרינרית הראשית ואמרה שהם חושבים שמדובר בהרעלה מחומר הדברה, רעל, שאסור לשימוש במדינת ישראל. "יום למחרת משרד החקלאות הוציא הודעה: 'הרעלה בזדון בחווה ברעננה', וזה לפני תשובות המעבדה. עד היום לא קיבלתי תשובה סופית. עבר חודש וביקשתי מהם כמעט כל שבוע. שלחתי דגימות בצורה עצמאית למכון בדיקות וקיבלתי תשובה שיש את הרעל הזה ועוד שלושה סוגים של חומרים. לפי התשובה הרעל הזה חזק מאוד, אבל שלושת הרעלים האחרים מיועדים למזיקים ולא הורגים".
להרגיש שייכת
"בסוסים יש משהו שאין באף חיה אחרת. הם מרגישים אותך בלי לדבר", מספרת אלונה (שם בדוי) בת ה־11, המטופלת גם היא בחווה. אלונה התמודדה עם קשיים חברתיים בבית הספר, וברגע שבאה במגע עם הסוסים הענקיים וטובי הלב, הרגישה לראשונה שייכת.
"אין מילים לתאר את המקום הזה בשבילי", היא מספרת. "אני באה לפה חמש שעות ביום, מטפלת בסוסים ובכל החיות שיש פה. זה הבית הראשון שלי. הסוסים עושים לי טוב. אתמול רחצתי סוס וניקיתי לו את הפרסות. כשאתה נותן מעצמך לחיה כזו מדהימה, לא משנה כמה אתה עצוב, זה משכיח ממך דברים ועושה אותך שמח".
גם אלונה, כמו שאר המטופלים בחווה, איבדה את השמחה לאחר אסון ההרעלה. "מה שקרה פה לפני חודש עשה אותי מאוד עצובה. התקופה הזו שהחווה הייתה בקריסה הייתה תקופה קשה בשביל כולנו. הייתי בהיסטריה, ישבנו ובכינו ולא ידענו מה יהיה. במיוחד דאגתי לסוס שהתחברתי אליו ועזר לי הרבה בשם מג'יק. בזכות החווה אני חושבת על העתיד שלי, רואה שטוב לי לעבוד עם חיות. בכל הקשיים החברתיים, הרגשיים, הסוסים מעניקים תחושת ביטחון וסוג של חוויית הצלחה, לתפעל דבר כל כך גדול. אם המקום הזה נסגר, מה נעשה מחר בבוקר? אין סיכוי שזה קורה".
ההרעלה ההמונית אכן הכניסה את מועדון הרכיבה רעננה לסחרור כלכלי. "חוץ מהטיפול היקר שהציל את החיים של הסוסים, עשרות בעלי סוסים רוצים לעזוב את החווה, אחד כבר עזב. כל התרומות מתבססות על בעלי הסוסים שמשלמים כדי שנחזיק להם את הסוסים בריאים ושלמים פה בחווה", מספרת ליטל.
"אחרי שבוע וחצי הסוסים התאוששו, אבל משרד החקלאות מיהר להוציא הודעה, 'הרעלה בזדון', בלי לבדוק ובלי לקבל תוצאות סופיות של המעבדה. לא אמרו לנו לפני, לא ביקשו מאיתנו תגובה, פשוט הוציאו הודעה לתקשורת וחיסלו אותנו רשמית בלי שנתכונן מול בעלי הסוסים, מול ההורים ומול בני הנוער שעבדו פה 24 שעות".
"הסוסים שם עבורי"
נועה קחנסקי (18) מרעננה איבדה את אמא שלה לפני שנתיים, אמא יחידנית שגידלה אותה לבד. באותו זמן היא החלה לרכוב בחווה, והמדריכים הבטיחו שלא ייתנו לה להרגיש לבד. הם הכינו את השבעה, ודאגו ללוות אותה בכל רגע בחיים. "אני רוכבת שמונה שנים", מספרת נועה. "הלכתי לקייטנת סוסים, התאהבתי בעולם הזה ובאתי בעקבות הרצון להמשיך ולעשות. לפני שנתיים איבדתי את אמי ומאותו הרגע החווה הפכה להיות משפחה אחת גדולה עבורי. עטפו אותי אנשים בכל שעה ביממה בתקופה הקשה והמורכבת, ונתנו לי הרגשה שלא משנה מה, הם והסוסים שם עבורי.
"בזכות הדחיפה של האנשים בחווה, יצאתי לקורס מדריכים והמשכתי לרכוב ולהתחרות. מה שמחזיק אותי עם הסוסים זה לא סתם לבוא לפה להביא לסוסה אוכל. זה כמו חיבור שגם אם את באה רק ללטף, זה יכול לשנות לך את העולם ואת כל מצב הרוח. הרבה פעמים כשאני עצובה, המדריכים והסוסים שמים לב לזה מיד ועוזרים לרומם את מצב רוחי. אני עולה על הסוסה, רוכבת, ועם הזמן היום הופך להיות יותר טוב. זו המשפחה שלי, ואם יסגרו את החווה לא יודעת מה נעשה עם עצמנו".
אמה ניסני (13) מהרצליה למדה לרכוב בחווה והיום היא רוכבת ומתחרה בארץ עם הסוס שלה. בהרעלה הגדולה הסוס שלה נפגע באורח קשה, הפחית חצי ממשקל גופו, ועד היום היא לא חזרה לרכוב עליו. אבל אמה המסורה מגיעה עדיין כמעט כל יום כדי לטפל בפצעים שלו ולעזור לו לאכול, מחכה ליום שהם יתאחדו ומקווה שזה יהיה בחווה הזו.
"אני רוכבת מגיל שמונה. מאז שהייתי קטנה אהבתי סוסים, וחיפשנו חווה שיש בה סוסים לא גדולים מדי כדי שאוכל לרכוב עליהם כי אני יחסית קטנה. כשמצאנו את החווה הזו התחלנו כאן, ומהרגע הראשון התאהבתי במקום והתקדמתי. לפני שנה וחצי הסוס שלי אלדורדו הגיע לחווה אחרי שקנינו אותו בהולנד. הוא היה מתנת הבת־מצווה שלי ומאז אני איתו. כשהתחיל כל מה שקרה פה הוא היה יחסית בסדר, רכבתי עליו כמה ימים, ולפני שלושה שבועות הוא התחיל להראות סימנים שהוא לא מרגיש טוב, היה מאוד תשוש והווטרינר בדק אותו. נוצר לו חיידק במעיים והוא היה שבוע בבית חולים. היה לו חום, הוא ירד במשקל כי לא אכל, פלוס זיהום בצוואר. החום לשמחתנו ירד כבר וכרגע צריך לטפל בו, לשטוף ולהוציא להליכות. בכלל לא לרכוב. אני מקווה מאוד שאלדורדו יחזור להיות בריא".
להציל ילדים מעצמם
מור הראל (25) התחילה בחווה מגיל 12, תחביב שהפך עם השנים למקצוע חיים. "גדלתי פה", היא מכריזה. "ליטל גידלה אותי והאנשים פה הפכו להיות החברים הכי טובים שלי, גדלו יחד איתי וגידלו אותי, והחווה הייתה מקום מפלט. אצלי זה בית ראשון לא כי הייתי נערה מופרעת, אלא נערה שלא היו לה חברים, לא מצאה את עצמה, הייתי בעולם של עצמי, ולהגיע לחווה, להרגיש שאנשים עוטפים אותך ורוצים להיות בחברתך, זה משהו שכל ילד רוצה להרגיש. בגיל 18 יצאתי כבר לקורס מדריכים מהסיבה שהמקום הזה נתן לי להתפתח, אז מי אני שלא אעניק לאחרים? היום אני קואצ'רית שמשלבת בין העולמות של החיות והאדם, כי אם לי יש את האופציה להיות יד מחבקת לילדים, זה חלום שמתגשם".
מה כל כך מיוחד בסוסים?
"הסוסים הם מראה למי שנמצא מולם. אם את מפחדת, כועסת ועצבנית, הסוס ישקף לך את זה, ומבחינה טיפולית זה מהמם כי זה שיקוף מדויק למה שאת צריכה להבין בעצמך. את קולטת משהו במבט וזה מחבר ונוגע לך ללב, ואפשר להיות בלי המסכות, להיות מי שאני, והחיה תקבל אותי ותלמד אותי דברים גם בשתיקה. אני מטפלת בנוער בסיכון, אני האוזן הקשבת של אנשים, מתייעצים איתי כל הילדים עם החרדות שפה מרגישים בית חם. יש פה ילדים שסיפרו לנו על מחשבות אובדניות ופתחנו חמ"ל ודיברנו איתם בכל שעה ביום ועם ההורים. עובדת סוציאלית וסוס שיצילו אותם מעצמם".
נכון לעכשיו, במועדון הרכיבה רעננה לא קיבלו תשובות חד־משמעיות לגבי ההרעלה. "זה בית למאות ילדים", ליטל הבעלים מבקשת להבהיר. "מעגלים חברתיים, חינוכיים, בונים, מקבלים, לא שיפוטיים, שנותנים מקום לכל אחד להיות מי שהוא. אם המקום הזה ייסגר אנחנו נאבד את הבית. אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס המונים למען החזרת הסוסים לשגרה, שיקום החווה והמשך טיפול מסור בכל ילד וילד שמגיע לפה".
ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות טיפלו במקרה ההרעלה במקום וללא דיחוי. התנהל תחקיר אפידמיולוגי שבו נלקחו דגימות מהסוסים, מהסביבה ומהמזון שבחווה. המשרד סיפק את תוצאות הדגימה תוך פחות מ־24 שעות. התוצאות סיפקו תשובות שמדובר בהרעלה, הצביעו על החומר שגרם לה וסיפקו מעטפת הדרכה וליווי לצוות החווה". •
