כמעט בכל מדינה מוכת מלחמה או רעב או נואשות כלכלית פועלים סוכני הגירה. הם חלק מטבעת מבריחים בינלאומית, רשת אפלה שאחראית לגיוס. הם מבטיחים, תמורת 4,000 עד 7,500 דולר, הברחה קלה- יומיים־שלושה גג - לאירופה, לעבודה, לכסף שיוכלו לשלוח לבני המשפחה שנשארו מאחור, לאפשרות להצטרף לחברי משפחה שכבר עשו את המסע, להבטחת העתיד של ילדיהם.
"אמרתי לילד שלי לא לנסוע", סיפר בשבוע שעבר עבדול וואזיר, אבא של מאגי'ד מהכפר בנדלי אשר בחבל קשמיר בפקיסטן, על הגבול עם הודו, מקום בן רבבות תושבים עם היסטוריה ארוכה של הגירה. מאג'יד ובן דודו היו בסירת הדיג שטבעה לפני עשרה ימים בים התיכון, 87 ק"מ מהעיר פיילוס ביוון. מבין 750 הנוסעים שככל הנראה היו בספינה, כ־400 היו פקיסטנים. 28 מהכפר בנדלי. 11 ניצלו. אף אחד מהם לא מהכפר. אף אחד מהם לא הורשה לעלות לסיפון.
82 נוסעים נמשו מתים עד עכשיו. 104 ניצלו, כולם גברים מסוריה ומצרים. יותר מ־500 הנוסעים האחרים טבעו באחד המקומות הכי עמוקים בים התיכון. ביניהם ילדים ונשים, כולל נשים בהיריון, שהוחזקו נעולים מתחת לסיפון וטבעו בלי שום סיכוי להינצל באסון הטביעה השני הכי גדול בים התיכון.
אפשר רק לדמיין מה היה המצב בארץ המוצא, כדי שוואזיר ישכנע בני משפחה לתת לו את הכסף לנסיעה וייקח את הסיכון העצום של ניסיון ההגירה חסר ההומניות הזה, מלכודת של מוות חוזרת ונשנית.
בלי מזון ומים
לוואזיר היה עוד מסלול קל. הוא, ביחד עם אפגנים שמגיעים לפקיסטן, מפקידים את כספם, ממשיכים לסוריה, ומשם טסים במטוסים מלאים, לפחות חמש פעמים בשבוע, לנמל התעופה בלוב. טיול לא מאורגן לעתיד מתוק. לאזרחים מסודן או אתיופיה מחכה מסלול קשה יותר: משטרים שאוסרים לצאת מהמדינה, בריחה של ימים במדבר, בדרך מלאה בשלדים של מי שלא יכול היה לסיים את המסע. נשים שיוצאות למסע כזה נוטלות בדרך כלל כדורים נגד היריון. גם אלימות מינית יש בדרך.
בלוב הם בדרך כלל מוכנסים למחנות מעצר שבהם עוברים עינויים ואונס. חלק לא קטן מהם נמכר כעבדים. מי ששורד, מגיע לחלק הכי קשה במסע: השיט במי הים התיכון. מאז תחילת האקסודוסים מהמזרח התיכון ואפריקה לאירופה ב־2014, זהו המסלול המועדף. מטוברוק במזרח לוב ליוון ואיטליה. האופציה הראשונית הייתה ספינות דיג גדולות עם מאות נוסעים ששילמו אלפי דולרים. אבל בגלל ריבוי התאונות והקורבנות (25 אלף טבעו למוות מאז 2014, וזהו המספר הרשמי שלא כולל את כל הנעדרים), הם עברו לשיטה של סירות ממש קטנות עם עשרות נוסעים שכל אחד מהם שילם מאות יורו. מדוע הפעם נדחסו שוב מאות נוסעים לספינת דיג באורך 30 מטר מעץ צבוע כחול? הסברה היא שמדובר בתגובה להסכם בין המנהיג הלובי באזור לבין ממשלת איטליה לפיו הבטיחו הלובים לאיטלקים להצר את ממדי ההגירה. המבריחים היו חייבים להספיק לדחוס כמה שיותר.
מי שעלה לספינה ביום שישי 9 ביוני התבקש להיפטר מאוכל ושתייה. חליפות הצלה נמנעו מחלק מהנוסעים כדי לחסוך במקום. מי ששילם עלה לסיפון. רנה חוסניין נסיר שילם ועלה לסיפון. אשתו ושני ילדיו הקטנים ננעלו בירכתיים. הוא ניצל.
ביום השני למסע נגמרו מקורות המים והאוכל. "אנשים שתו מי ים", סיפר עלי מהעיר קבאני בסוריה שהצליח להינצל. "אחרים שתו את נוזל הקירור של המקררים". ספינות שעברו ליד זרקו אוכל ובקבוקי מים. כל מי שהבחין בספינה הבין שהיא לא ראויה לשוט מבת־ים ליפו, לא מבחינת כשירותה ולא מבחינת העומס והתנאים לנוסעים.
ביום שלישי 13 ביוני, אחרי כמה ימים שבהם המנוע עבד לפרקים, הוא שבק חיים. זה קרה במים הבינלאומיים אמנם, אבל באזור שבו יוון אחראית על מאמצי ההצלה. סוכנויות בינלאומיות לזכויות אדם וסוכנויות להצלה בים התריעו בפני משמר החופים על המצב החמור של הספינה. בשעות הצהריים, לפי הדיווחים, עוזב "קפטן" סירת הדיג בעזרת סירת הצלה. על הסיפון נותרו ארבעה פקיסטנים וסורי אחד שמתו מהתייבשות והתקף לב.
מפה נפתחת מלחמת גרסאות. היוונים טוענים שהם מגיעים אחרי מספר שעות לעזור לספינה. הם זורקים חבל ומנסים לעזור לה על ידי גרירתה. לטענת משמר החופים היווני, הנוסעים מסרבים לעזרה. הם רוצים להגיע לאיטליה שנחשבת עבורם יעד מועדף. מדיניות ההגירה בה לא קשה כמו ביוון וקל יותר להגיע ממנה לצפון אירופה. מי שנכנס דרך יוון חייב לעבור בנתיב הבלקן היותר מסוכן. "זהו שקר מוחלט", אומר הניצול הסורי תאזים יאסיר, "כולנו זעקנו לעזרה, לא היה אכפת לנו מאיזו מדינה".
ארגוני זכויות אדם טוענים שליוונים הייתה חובה לעזור לנוסעים, על אף ההתנגדות. יתרה מכך, לפי עדויות - רבים מהנוסעים זעקו לעזרה. משמר החופים טוען להגנתו כי ניסיון לחלץ מאות נוסעים מספינה רעועה, כשהם לא רוצים בעזרה, היה מוביל לאסון.
באחת וחצי בלילה נעשה ניסיון נוסף. הפעם, לפי גרסת הניצולים, משמר החופים הצליח לקשור חבל לספינה והתחיל לגרור אותם. הספינה של משמר החופים, בניסיון להוליך את סירת הדיג עם המהגרים לכיוון איטליה, פנתה ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה. בכל פנייה נטתה סירת המהגרים לצד, בכל פעם רצו מאות האנשים על הסיפון לצד השני כדי ליישר אותה. מאות הפקיסטנים, הנשים והילדים שהיו כלואים בירכתיים לא יכלו לזוז. בפעם השלישית שבה התחילה ריצת הפאניקה על הסיפון, הספינה נטתה על צידה וטבעה תוך דקה ליד שקע קליפסו, אחד המקומות העמוקים בים התיכון, עומק של כ־5,200 מטר.
השעה הייתה שתיים ועשרים בבוקר של יום רביעי 14 ביוני. 104 הניצולים ששוכנו במחנה צפונית לאתונה אומרים כי משמר החופים היווני אשם בטביעה. חלקם טוענים שהם עשו זאת במכוון וסירבו להגיש עזרה לפני ואחרי הטביעה. משמר החופים מכחיש שזרק חבל. אבל אז מודה שכן זרק, רק כדי לייצב את הספינה, אבל החבל נזרק אליהם בחזרה. האם יהיה למישהו אומץ לבדוק את אחריות ממשלת יוון לאירוע הקשה?
בלי רחמים
תשעה אזרחים מצרים שהיו חלק מרשת המבריחים והצליחו להינצל מהטביעה נעצרו ביוון. הם מואשמים בהשתייכות לארגון פשע, הטבעת הספינה וגרימת מוות ברשלנות. עוד תשעה חברים ברשת נעצרו בפקיסטן מוכת היגון. אבל המעצרים הללו הם פלסטר לפצע עמוק הרבה יותר שמדמם דימום פנימי כבר שנים.
הים התיכון - בציר הנזכר כאן, אבל גם בציר שבין אפריקה לספרד - מול חופי קפריסין, איטליה, מלטה ויוון הפך מזמן לבית קברות אחד גדול. הרשויות קוראות בהומור אפל לספינות המהגרים "ארונות קבורה צפים". שני מיליון בני אדם ניסו להיעזר בו כדי להימלט לגורל טוב יותר. יותר מ־25 אלף מתו וקבורים בקרקעית הים. אין זיהוי לטובעים. אין מסמכים רשמיים. המשפחות לא יכולות לסגור מעגל ולקבור את יקיריהן. אם אנשים היו טובעים על ספינת תענוגות הם לא היו מחכים יומיים לזיהוי ומסמכים. מהגרים יכולים לחכות.
הוועדה הבינלאומית לנעדרים שהקים נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ב־1996 בעקבות מלחמת הבלקן, ועדה שהטילה את האחריות על מדינה למצוא ולזהות קורבנות בתחומה, פחות תופסת לגבי מהגרים מאפריקה וארצות ערב. שבוע לאחר האסון הכבד הזה, טבעה עוד סירת מהגרים, בדרכה ממרוקו לאיים הקנריים. שניים מתו, 24 חולצו, לגבי 35 קיים חשש שטבעו.
מדינות האיחוד, במקום לעזור ולבנות מאגרי נתונים לגבי נעדרים ומתים, עסוקות בבלימה בכל דרך אפשרית, של הגעת מהגרים. האיטלקים והיוונים עושים כל מאמץ שספינות כאלו לא יגיעו למים הטריטוריאליים שלהם. שתי המדינות מונעות מארגוני זכויות אדם לעזור למהגרים בלב ים, ומאמנות ומממנות מדינות כמו תוניסיה ולוב במטרה שהן יעצרו את הזרם. פוליטיקאים רבים מהימין טוענים שבמקום להשקיע מיליוני דולרים בחילוץ הספינה והטובעים, המדינות של הנוסעים צריכות להשקיע בבלימת ההגירה, למשל במשמר חופים מקומי שיפעל כבר בתחילת ההפלגה. צריך לזכור: סלוגן קמפיין הבחירות שהעלה את ג'ורג'ה מלוני הפאשיסטית לראשות ממשלת איטליה היה "תפסיקו להגיע, איטליה היא לא מחנה הפליטים של אירופה".
הניצולים מושמים כאמור במחנה מוקף גדרות. סביב צווארם תג ועליו כתוב "מבקשי מקלט". הם מקבלים בגדים משומשים ומלוכלכים ומוזהרים שלא לדבר עם העיתונות. אבל הם לא מסכימים לשתוק: בבנדלי המוקפת בשדות אורז וחיטה זועקות נשים בכיכר השוק וגברים במסגדים על יקיריהם. כולם מאשימים את משמר החופים וטוענים, כהוכחה, שבמשך שעות הספינה לא זזה עד שנקשרה. כולם רוצים מילימטר של צדק למי שמת בכזה חוסר צדק. לפי החוק היווני, משמר החופים היה מחויב לעזור להם בלי קשר לסיטואציה ולזהות את הנוסעים. אנשים ברחו ממשטרים בסוריה ואפגניסטן, רק כדי לגלות שגם לאירופים אין שום חמלה על חייהם.
בלי אשמים
ל"פרונטקס", ארגון היושב בוורשה ומפקח גם על הגבולות הימיים באירופה (מכסה שטח של צרפת, ספרד ואיטליה ביחד), יש משימה כמעט בלתי אפשרית: לעצור ב־12 אלף ק"מ גבולות קרקע ו־45 אלף ק"מ גבולות ימיים אנשים שרוצים להגיע בכל מחיר לאירופה, בסיוע של פושעים לובים או אחרים, תוך לקיחת סיכונים גדולים מאוד במסלולים שימנעו זיהוי שלהם. אחרי תקופת הקורונה, הארגון צריך לטפל בעלייה של עשרות אחוזים בניסיונות ההגירה מהים.
"במקום להשקיע בהצלה, צריך להשקיע במניעת המסעות בכלל ובמדינות המוצא כדי שיהיו להם חיים טובים יותר", אמר השבוע הנס לייטן, נשיא "פרונטקס". "זה רק הולך לגדול. הרעב והעוני והמלחמות לא הולכים לשום מקום. צריך למצוא דרכים להגירה חוקית".
2,761 בני אדם מתו בים בשנה שעברה. השנה כבר יותר מ־1,500. כ־55 אלף מהגרים הגיעו לאיטליה השנה, בשעה שבשנה שעברה עשו זאת כ־22 אלף. אזאד ושירוואן יוסוף, פאדי סולטן ועבדול רחמן הם חלק מהשמות שניסו להגיע ליבשת המובטחת. הם סיימו בקרקעית הים. אף אחד לא יימצא אשם. קורבנות ההגירה. •
הים התיכון מול חופי קפריסין, איטליה, מלטה ויוון הפך לבית קברות אחד גדול. הרשויות קוראות בהומור אפל לספינות המהגרים "ארונות קבורה צפים". שני מיליון בני אדם ניסו להיעזר בו כדי להימלט לגורל טוב יותר. יותר מ־25 אלף מתו וקבורים בקרקעית הים. אין זיהוי לטובעים. אין מסמכים רשמיים. המשפחות לא יכולות לסגור מעגל ולקבור את יקיריהן
