אג'י הוא מנהל התחנה ההידרואלקטרית בוישגרד, העיירה על גדת נהר הדרינה, שהתפרסמה בזכות 'גשר על הדרינה' — ספרו של איוו אנדריץ', זוכה פרס נובל — שתורגם על ידי דינה קטן בן־ציון, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה. נאג'י פועל ומסייע לאמיר קוסטוריצה, המוזיקאי והבמאי הרב־גוני ('חתול שחור, חתול לבן', 'מראדונה' ועוד), בבניית בתי האבן האקלקטיים של העיר העתיקה שבה הוא צילם סרט אופראי על פי הספר, וחולם להקים מכון על שם אנדריץ', שייערכו בו אירועים בין־לאומיים למען טיפוח השלום וההידברות. הוא הולך לפניי על הגשר ועוצר בקאפיה (כיכר קטנה/ מקום מפגש על גשר). "שלושה דברים אי־אפשר להעלים, לפי אנדריץ': אהבה, שיעול ודלות. וישגרד היא עיר של אהבה!" יכולתי לומר לו שזהו פתגם עות'מאני, אבל הוא נלהב וחיוכו חם, מה שעושה אותנו לידידים בו במקום, ואני מרכין מעט את הראש. בעת המלחמה בבלקן הוא היה בתיכון בסרייבו. עם התלקחות המלחמה המוסלמים שרפו את רכוש משפחתם והם נמלטו לבלגרד חסרי כל. "זה היה ב־1995, לפעמים יש לי חשק לחזור לסרייבו, אבל מה יש לנו לחפש שם?"
לחבל הארץ הזה (הרי טארה) נסע לאחר שקרא את 'גשר על הדרינה'. המיתולוגיה, אולי הרוח המיסטית־אורתודוקסית הקשורה ל"נבואות קרמנה" (Kremna Prophecies) הפעימו אותו והוא עבר להתגורר בעיירה לאחר שסיים את לימודי ההנדסה בבלגרד. וישגרד שוכנת על גדת נהר הדרינה, הגשר הנודע שהוקם במאה ה־16 ביוזמתו של הווזיר הגדול מהמט פשה סוקולוביץ’, "גשר אבן חטוב, על אחד עשר קמרוניו הערוכים במרווחים גדולים", שחיבר את העיר לדרך המלך ואל לב הארץ. "סודו ההנדסי של הגשר", מתאר נאג'י, "טמון בכך שלמעשה אינו מעוגן לגדותיו; בניגוד לכל הגשרים, שהוקמו על הדרינה ונסחפו בשיטפונות הסוערים. המים בנהר עולים ביותר מעשרה מטרים ומכסים את הגשר, אבל הזרם החזק מוטה ברובו לצדדים בגלל מבנהו, וחולף. עמודי הקמרונות שנבנו כגוף של אונייה וגובה הקמרונות מסייעים גם הם לניתוב הזרם". נאג'י מזדקף ושואף אוויר, "וגם המיקום הייחודי, ממש בסופו של עיקול", הוא מרצין, "המקום המדויק שבו לקחו העות'מאנים את מהמט מאמו כחלק מ'מס הדם', והוא חזר והקים את הגשר משנהיה לווזיר. הוא סרבי, אתה מבין?"
לא כל סיפור אקטואלי הוא על־זמני, אבל כל סיפור על־זמני הוא אקטואלי בעליל, ו'גשר על הדרינה' שייך לאותו זן נוקב ומעמיק, שלא נס לחו והוא אינו נותן לקוראים מנוח. הספר הוא ראי נאמן מאין כמוהו לעולמם הרוחני, הפסיכולוגי והרעיוני של הבריות באשר הן, מאז ימי קדם ועד ימינו הסוערים. האדם הוא חיה ביולוגית־פוליטית, מזגו ומוצאו הם הסמן המרכזי לגורלו. כך היה וכך יהיה. עבר, הווה ועתיד אחוזים יחדיו במאבקים אתניים־דתיים מרים שאחריתם מי ישורנה, ואף על פי כן, אין כאן דטרמיניזם קיצוני, אלא מגנט שעדיין מאפשר חופש בחירה. "אנדריץ' מחיה בספרו תקופה של 350 שנים, החל מן המאה ה־16 ועד מלחמת העולם הראשונה, אבל לאמיתו של דבר הוא כותב עלינו. כאן ועכשיו. באיפוק, בכאב, באהדה. וכך מתגלים לנו מבעד לשורות במלוא הדרם אופיו הנדיב וחוכמתו הנבואית", נכתב על הספר, ונדמה שגורלו של נאג'י נע בעקבות גורלו של הסופר. אנדריץ' הוא ממוצא סרבי־קתולי ומרבית תושבי העיירה בשלהי המאה ה־19 הם מוסלמים, והשאר יהודים, נוצרים ממגוון עדות ולאומים, צוענים, וקבוצות אתניות נוספות. הרכב האוכלוסייה עתיד להשתנות מן הקצה אל הקצה עם תהפוכות ההיסטוריה, חילופי השלטון התכופים וטלטלות הכיבוש של האימפריות העות'מאנית והאוסטרו־הונגרית. ורק הגשר ניצב לו מנגד, שלם או מעט חרב, עֵד אילם לכל גילויי האהבה, החשדנות והרשע, ומשל לנצחי מול הבר־חלוף. "וכך, אף שלא היה בן אלמוות, נדמה הגשר נצחי, שכן קצו לא ניתן לחיזוי".
אלא שנאג'י, בניגוד לילד גיבור הסיפור, שקולט אגדות עם, מיתוסים, סיפורים היסטוריים, ומפנים את המורכבות האתנית־הדתית הססגונית שמתערבלת סביבו, נוסע לויסוקו (Visoko) הסמוכה, שכמו קרנה, הנמצאת בצד הסרבי, ממגנט סביבו מגידי עתידות ועולים לרגל. שם הוא פוגש במורה רוחני שמחזיר אותו עמוק לחיק האורתודוקסיה והלאומנות הסרבית. איך זה מתיישב עם הרב־לאומיות של קוסטוריצה? "העניין מפותל", הוא מגרד בכף יד גדולה את לחיו, "אין כאן באמת מוסלמים, הם סרבים מומרים, ואנחנו מאמינים שבבוא העת הם יחזרו לחיק האמונה האורתודוקסית. זאת הסליחה שאנחנו מבקשים. ובכלל, רפובליקה סרפסקה היא חלק מסרביה, רק אמריקה ואירופה כופות עלינו להישאר חלק מבוסניה הרצגובינה".
אנחנו נוסעים בג'יפ הרוסי של נאג'י לקצהו המערבי של קניון טארה, שבו זורם נהר טארה שנקי מזיהום — הדרינה מזוהם ממי שפכים ותעשייה. המים צלולים וקרים — שמונה מעלות (קניון טארה הוא העמוק באירופה והשני בעולם אחרי הגרנד קניון). נאג'י נכנס ומתיישב על סלע. ניסיון הכניסה העגום שלי משעשע אותו. "אני מהמדבר", יוצאת מגרוני הצטדקות כשאנחנו בדרכנו חזרה לעיר. ראש העיר הזמין אותי לאירוע השנתי לכבוד הסופר. דמיינו אולם משנות ה־50, אנשי העיירה לבושים חולצות לבנות, או רקומות בנוסח רוסי, ילדים מתרוצצים ברחבה שלגדת הנהר והגשר משקיף לעברם. ומן העבר השני, מתגודדים על הגדה חבורות צוענים סביב מדורות, גיצים מרחפים לשמיים זרועי הכוכבים, ומתלכדים איתם. נדמה לי שרק שם בשמיים זה אפשרי, אבל אני נעמד כמו כולם לשמע ההמנון הבוסני ששרה זמרת אופראית לבושה בשמלה אדומה, ואז ההמנון הסרבי שעולה לשיר נערה בג'ינס וטישרט, דיוקנו של אנדריץ' מודפס עליו. מיד לאחר מכן עולה לבמה חבורת ילדים שנושאת תמונה ממוסגרת של הסופר, וראש העיר עולה ונואם בפאתוס. אינני מבין דבר מהנאמר, רק את המילה "ירושלים", ומחיאות הכפיים, שאנג'י אומר שהן לכבודי, על שכיבדתי אותם בבואי ביום המיוחד הזה. "אחרי ככלות הכל", אמר אנדריץ' בנאום קבלת פרס נובל, "העיקר הוא רוח היצירה והמסר שהסופר מנחיל לאנושות".
חמקתי מהמשך הערב בתואנה שעליי להגיע לבלגרד, שלוש וחצי שעות נסיעה, אבל הלכתי לגשר, "כך בין שמיים, נהר והרים, גדלו על הקאפיה דורות שלמדו לא לבכות יותר מדי על מה שאבד לבלי שוב במים העכורים. פה חילחלה אליהם תורת החיים הלא־מודעת של הקסבה; שהחיים הם פלא בלתי־נתפס — בעודם מתבזבזים ומתכלים בלי הרף הם גם מאריכים ימים ושרירים וקיימים כמו הגשר על הדרינה". •
