אֶלָּה / ויסלבה שימבורסקה
במשך זמן־מה התכוונתי לכתוב שיר על אֶלָּה הגדולה (בשני מובניה של המילה). איכשהו זה לא יצא. כפי שהתברר מעיון בספר, כל מה שרציתי לומר, כבר נסקר ותואר וסוּפּר. אבל עוד דבר־מה לא מודע עצר בעדי, עכשיו אני יודעת מה. אני מכירה את שירתהּ רק מהקלטות, מעולם לא שמעתי אותה בהופעה חיה. ממחבר הספר למדתי שלמי שלא שמע וראה אותה בהופעה חיה, אין מושג על אלתורי הסווינג שלה, דיוק שירתהּ שאין דומה לו והחירות המוזיקלית הנהדרת שלה. מי שהתמזל מזלו, חש עצמו כאודיסאוס הקשור לתורן. בהבדל אחד, לסירנות שפיתו את אדון א. היה אופי מכוער וגם כוונות זדון, ולעומת זאת, שירתהּ של אֶלָּה לא הסתירה שום תחבולה. בקולהּ תמיד נשמע איזה תום נעורים ו — כנראה זאת תהיה ההגדרה הכי מתאימה — חיבה לבני אדם. ובכן, יש להודות שהקלטות אינן יכולות להעביר הכל, אבל גם כך יש די והותר בשביל שאחוש כלפיה הערכה עמוקה. שירתהּ של אֶלָּה מפייסת ביני ובין החיים וממש משמחת. איני יכולה לומר זאת על אף זמרת אחרת. בשבילי היא הגדולה מכולן ונראה שכבר לא אשנה את דעתי... אֶלָּה פיצג'רלד נטשה את חיי המוזיקה מקץ חצי מאה של שירה. בתקופה הזאת זכתה בכל הפרסים והכיבודים האפשריים, בזה אחר זה. היא שיתפה פעולה עם מיטב אמני הג'אז, ומכירות אלבומיה הגיעו לעשרות מיליוני עותקים. אבל אי שם, בשנות ה־60, טעמו של חלק מהקהל החל להשתנות. יש שהבחינו בשירתהּ של אֶלָּה במגבלות שונות. לא בקול עצמו, שכן זה התגבר בנקל על כל הקשיים, אבל בהגשה. למשל, מין בילי הולידי כזאת, כמעט בת גילה של אֶלָּה, שרה את כל הנשמה, הלב ושאר האיברים, בעוד אֶלָּה מעולם לא הגזימה בדרמטיות כזאת ותמיד נשארה קצת ליד הטקסט בלי לסחוט אותו עד תום. השבח לאל. אני רואה בזה עוד עלה קטן בזר עלי הדפנה שלה. האקספרסיביות בשירה היא מלכודת שאם נופלים בה קשה לצאת ממנה. אנחנו מצויים כעת בשלב האחרון (כך אני מקווה) של השירה הרגשנית הזאת. כבר איננו מקשיבים לשירה אלא לצעקות מאומצות, שבמסגרתן נעלם כל העידון המוזיקלי, והוא מפנה את מקומו לדציבלים קצביים. מילות השירים יכולות להיות אפילו נאצלות, למשל שעל כל בני האדם להיות אחים, שיש לאהוב את הטבע וכד'. למרבה הצער אופן ההגשה הזה הוא טרוריסטי. "בוא נלך", אמר וודי אלן באחד מסרטיו, "כי כשהם יגמרו לשיר, הם יתחילו לקחת בני ערובה"*.
מפולנית: רפי וייכרט
• הציטוט מתוך הסרט 'חנה ואחיותיה' (ר"ו)
בעקבות ספרו של סטיוארט ניקולסון, 'אֶלָּה פיצג'רלד'. תירגם מאנגלית אנדז'יי שמידט. הוצאת אמבר, ורשה, 1995
יום הולדת
בְּבַת אַחַת עוֹלָם כֹּה רַב מִכָּל צְדָדַי:
יַמִּים, אֲגַמִּים, אוֹר זוֹהֵר וְנָגוֹז,
לֶהָבוֹת וּזְנָבוֹת, גַּם הַבַּז, הָאֱגוֹז —
אֵיךְ הַכֹּל לְסַדֵּר, וְהֵיכָן לֶאֱרֹז?
גְּעִיּוֹת וּפִיּוֹת, סְנַפִּירִים, מִמְטָרִים
חֲצָבִים, חֲגָבִים — אֵיךְ אוּכַל לְהָרִים?
רַפְרַפִים, קוֹפִיפִים, גַּם הַבְּדִיל וְהַצְּלִיל —
תּוֹדָה, זֶה מֻגְזָם, זֶה בִּלְתִּי רָגִיל,
לְאֵיזֶה קַנְקַן הַגַּלְעִין, הַגִּבְעוֹל,
הַמָּגוֹר וְהַגֹּדֶשׁ, הַשֶּׁפַע, הַכֹּל?
אֶת בֹּהַק כַּנְפֵי הַצּוּפִית אֵיךְ לִטְמֹן?
וּמָה עִם הַזֶּבְּרָה, וּמָה עִם בִּיזוֹן?
דּוּ־הַתַּחְמֹצֶת חֲשׁוּבָה שִׁבְעָתַיִם,
וְהִנֵּה הַתְּמָנוּן וּמַרְבֶּה הָרַגְלַיִם!
הַמְּחִיר מְשֹׁעָר, מִכּוֹכָב כְּבָר נִתְלַשׁ —
אֵינִי רְאוּיָה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ.
לֹא חֲבָל בִּשְׁבִילִי עַל שְׁקִיעוֹת הַחַמָּה?
כֵּיצַד תְּשַׂחֵק בָּן בַּת־קַיָּמָא?
אֲנִי כָּאן לְרֶגַע, לְרֶגַע קָצָר:
הָרָחוֹק לֹא אַשִּׂיג, אֲאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר.
לֹא אַסְפִּיק בֵּין כָּל יֵשׁ וּבֵין אֵין לְהַבְחִין.
וְאֶשְׁמֹט גַּם אַמְנוֹן וְתָמָר בַּדְּרָכִים.
הַקָּטָן בַּפְּרָטִים — אַף הוּא כֹּה רַב־עֵרֶךְ:
טִרְחָתָם שֶׁל כָּל פֶּרַח, עָלֶה וְכוֹתֶרֶת.
רַק פַּעַם אַחַת בַּמֶּרְחָב הַגּוֹאֶה,
מְדֻיָּק לְהַכְעִיס, שַׁבְרִירִי וְגֵאֶה.
מפה
מפולנית: רפי וייכרט
שְׁטוּחָה כְּמוֹ הַשֻּׁלְחָן,
שֶׁעָלָיו הֻנְחָה.
דָּבָר אֵינוֹ זָז מִתַּחְתֶּיהָ
וְאֵין הִיא מְחַפֶּשֶׂת מִפְלָט.
מֵעָלֶיהָ — הִתְנַשְּׁמוּתִי הָאֱנוֹשִׁית
אֵינָהּ יוֹצֶרֶת מְעַרְבּוֹלוֹת אֲוִיר
וּמוֹתִירָה אֶת פָּנֶיהָ
בְּאֵין מַפְרִיעַ.
מִישׁוֹרֶיהָ וַעֲמָקֶיהָ תָּמִיד יְרֻקִּים,
רָמוֹתֶיהָ וְהָרֶיהָ צְהֻבִּים וְחוּמִים,
הַיָּמִים וְהָאוֹקְיָנוֹסִים בִּתְכֵלֶת מַסְבִּירַת פָּנִים
לְצַד הַחוֹפִים הַמְּשֻׁנָּנִים.
הַכֹּל כָּאן קָטָן, קָרוֹב וְנָגִישׁ.
בִּקְצֵה הַצִּפֹּרֶן אֲנִי יְכוֹלָה לִלְחֹץ עַל הָרֵי גַּעַשׁ,
לְלַטֵּף אֶת הַקְּטָבִים לְלֹא כְּפָפוֹת עָבוֹת,
בְּמַבָּט אֶחָד לְהַקִּיף כָּל מִדְבָּר
עִם הַנָּהָר הַסָּמוּךְ.
הַגּ'וּנְגֶּלִים מְסֻמָּנִים בְּכַמָּה עֵצִים קְטַנִּים,
שֶׁבֵּינֵיהֶם קָשֶׁה לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב,
מֵעַל וּמִתַּחַת לְקַו הַמַּשְׁוֶה —
מֶרְחָבִים שְׁקֵטִים, זְרוּיֵי
נְקֻדּוֹת שְׁחֹרוֹת, שֶׁבְּכָל אַחַת
חַיִּים לָהֶם אֲנָשִׁים.
קִבְרֵי אַחִים וָחֳרָבוֹת פִּתְאוֹמִיּוֹת
לֹא כְּלוּלִים בַּתְּמוּנָה הַזֹּאת.
גְּבוּלוֹת בֵּין מְדִינוֹת בְּקֹשִׁי נִרְאִים,
כְּאִלּוּ הִסְּסוּ — לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת.
אֲנִי אוֹהֶבֶת מַפּוֹת בִּגְלַל שֶׁהֵן מְשַׁקְּרוֹת
וְאֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לַמְּצִיאוּת הָעוֹיֶנֶת גִּישָׁה.
בִּגְלַל שֶׁבְּרֹחַב־לֵב וּבְהוּמוֹר שׁוֹחֵר־טוֹב
הֵן פּוֹרְשׂוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁלְּפָנַי עוֹלָם
שֶׁלֹּא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה.
