שנה לאחר הרצח בממפיס, טנסי, חתם רונלד רייגן על צו נשיאותי להנצחת זכרו של מרטין לותר קינג, מנהיגה של תנועת זכויות האזרח לשחורים בארה"ב. כשנשאל אגב החתימה על הצו, אם הוא אכן סבור שלותר קינג היה קומוניסט ופעל בשירותם של גורמים זרים, מיהר רייגן להשיב כי אינו יודע. ימים יגידו. מי שביקשו לפרש את צו ההנצחה כאות לניצחונו של הפעיל הנרצח, טעו טעות חמורה. בוושינטון הוצב פסל של מרטין לותר קינג, ויש הרואים בפסל הוכחה לכך שהחברה האמריקאית התנערה סופית מהגזענות שלה. שוטר החונק למוות שחור שנראה לו מסוכן, וגזען מובהק שאינו מהסס להביע את דעותיו ובכל זאת נבחר לכס הנשיאות, מספרים סיפור אחר. יש המתנחמים בכך שאל ציבור המודרים והמופלים הקלאסיים צורפו בשנים האחרונות הלטינו־היספנים.
הביוגרפיה החדשה שכתב ג'ונתן איג, KING: A Life, מוכיחה שוב ושוב את טענת היסוד של הכותב: הספרים שנכתבו על לותר קינג בשנים לאחר מותו, עיוותו וסילפו את הסיפור האמיתי. היו צדדים בחייו שאינם הולמים קדוש, ומנייתם ותיאורם עלולים לפגוע ברגישותם של קוראים, אך אין ספק שהסיפור המלא והלא־מצונזר יעמיד דמות מעניינת ורבת־פנים. תיאור זה גם יוסיף ממדים מוסתרים ומעוררי עניין של דמותן של החברה והפוליטיקה בארה"ב בשנים שלותר קינג הנהיג את תנועת השחורים. ואולי אין זה מקרה שספר זה ועוד ספרים אחרים יוצאים לאור בשנים האחרונות ומציעים גרסאות חדשות לפרקים ידועים כביכול בהיסטוריה של ארה"ב בעשרות השנים האחרונות. כאלה הם הספרים הפורסים תמונה חדשה על הנשיא קנדי. כזה הוא גם ספרה של בוורלי גייג', זוכה הפוליצר, על חייו ודמותו של המנהל האגדי ורב־השנים של ה־FBI, ג'ון אדגר הובר. מי שהוצג כדמות שטנית וחד־ממדית, מתואר עתה כאישיות מורכבת ומסוכנת יותר. להובר זה עוד נחזור.
• • •
מרטין לותר קינג ג'וניור לא נולד להיות מנהיג מהפכני. אביו, המטיף של כנסיית השחורים הבפטיסטית באטלנטה, ג'ורג'יה, היה איש מתון ביחסיו עם הלבנים, קשוח ואלים ביחסיו עם בנו. את השמות מרטין לותר אימץ לעצמו ולבנו לאחר ביקור בגרמניה והתרשמות מפועלו של הרפורמטור ההיסטורי. לקינג האב לא הייתה בעיה להיעתר לבקשת מפיקי הסרט הסטריאוטיפי על יחסי שחורים ולבנים בשנים שקדמו למלחמת האזרחים 'חלף עם הרוח', ולשתף את מקהלת הכנסייה שלו בהקרנת הבכורה של הסרט באטלנטה. אלברטה, אמו של קינג הצעיר, מדריכת מקהלת הכנסייה, ניצחה על שירת השחורים — ובהם גם בנה — בפני קהל המוזמנים, כולם לבנים, כמובן, באירוע.
משפחת קינג, בניגוד למרבית השחורים במדינות הדרום, לא ידעה מחסור. על השכונה שבה גרו נאמר כי היא, "שכונת השחורים העשירה ביותר באמריקה". מרטין הצעיר התחנך בבתי ספר לשחורים, ואת תואר הדוקטור שלו קיבל על מחקר תיאולוגי. בשנות לימודיו התגלתה תכונה מפוקפקת אחת שגם לותר המבוגר לא נגמל ממנה. הוא נהג חירות מוחלטת "בשאילה" מחוקרים חשובים בתחומי עיסוקו קטעים ארוכים ולשלבם בכתיבתו. קינג הצעיר לא טרח לגלות לקוראיו מאין שאב את דברי החוכמה שייחס לעצמו. מחקרים קפדניים שהושלמו לאחר מותו חשפו את הנטייה המגונה הזו, ועוד גילו כי לא היסס גם לאמץ דרשות מלהיבות של מטיפים אחרים. מחבר הביוגרפיה אינו מהסס לפרט את המקרים. אך יותר משהוא מגנה את ה"שואל", הוא תמה על מדריכיו ושופטיו שאישרו את הגניבות הספרותיות האלה. מתברר שקינג לא נעזר רק בחוקרים עלומים, אלא ביצירות החשובות והידועות של גדולי החוקרים בזמנו ובשנים שקדמו לו.
מרטין לותר הצעיר נועד לרשת את עמדת המטיף בכנסיית אבנעזר. מחשבות על קריירה אקדמית נדחו מיד, והוא טרח ללמוד את כל רזי ההטפה של בפטיסטים מן הדרום. לא די בהשוואות על ייסוריו של ישו ועל תלאות בני ישראל בדרכם אל הארץ הנבחרת. צריך להלהיב, צריך לשתף, ובעיקר לרגש. עם סיום לימודיו הגיעה העת גם לבנות משפחה. לקינג הצעיר הייתה הצלחה רבה עם נשים, וכאן התגלתה עוד תכונה שתסבך אותו. מרטין לותר אהב נשים, הרבה נשים, לעיתים בעת ובעונה אחת. לאחר שנטש את הכוונה לשאת אישה לבנה בעצת אביו, שהסביר לו כי הדבר יזיק לו בקריירת הכמורה, החליט לשאת את קורטה סקוט המבוגרת ממנו בשנתיים. קורטה לא ידעה עד הרגע האחרון שהיא הנבחרת. איג מספר שבטקס הסיום של לימודיו הצטופפו באולם נשים אחדות, וכל אחת מהן הייתה משוכנעת שהיא המאושרת שתיקרא במהלך הערב להיות מוצגת בפני הוריו, כמי שהתואר הנכסף "אשת הדוקטור" יהיה מנת חלקה. קורטה סקוט קינג תדע על כל מעלליו של בעלה. היו מי שטרחו שהיא תדע את כל הפרטים. את עשרות השנים שחיה לאחר רצח בעלה ייחדה, בין השאר, להנצחת זכרו ומורשתו.
אישה נמרצת אחת, אמיצה ונחושה, רוזה פארקס, שסירבה לדרישה לפנות את מקומה לנוסע לבן באוטובוס בעיר מונטגומרי, היא שציינה את תחילת דרכו של מרטין לותר קינג ג'וניור להנהגת התנועות לזכויות השחורים בארה"ב, תחילה במדינות הדרום ועד מהרה ברפובליקה כולה. כשפארקס נאסרה, בדצמבר 1955, החל גל של הפגנות ומחאות לשטוף את הדרום. המטיף הצעיר מאטלנטה נקרא לשאת דברים, ומאז לא נעדר מן השורות הראשונות של המפגינים. מרטין לותר קינג לא נמנה עם ראשוני דורשי הזכויות לקהילת השחורים. מבחינות רבות השאיפה לשוויון זכויות, לידתה ביום לידתה של ארה"ב. כשהאבות המייסדים נטלו לעצמם את כל הזכויות ודיכאו את השחורים, הם עשו זאת במיני נימוקים מתחסדים ועלובים. ראשי דורשי החירות מבריטניה המשעבדת לא היססו להחזיק קהל גדול של עבדים נטולי זכויות וכבוד אנושי.
דרכו הייחודית של המצטרף החדש לשורות לוחמי הזכויות התבהרה כבר בהופעותיו הראשונות. מושלי מדינות הדרום, מפקדי המשטרה וראשי רשויות אחרים הבהירו, שאין בכוונתם לוותר כהוא זה על עקרונות הסגירות, הסגרגציה. הם הפעילו כוח, עצרו מפגינים, שילחו כלבים חושפי שיניים ולא מנעו פעולות של חוגים קיצוניים ורצחניים דוגמת המפלגה הנאצית האמריקאית והקו־קלוקס־קלן. המשטר בוושינגטון נמנע מנקיטת קו ברור וחד־משמעי. לא בדיני הסגרגציה, לא באפליית השחורים בכל דבר ועניין, ולא בשיטות למניעת זכות ההצבעה מן השחורים. הדעה הכללית של המוחים השחורים הייתה שיש להגביר את ההתנגדות, שאין להירתע מעימותים ושיש לומר בפה מלא כי השחורים אינם מוכנים לוותר. כנגד הגישות הלוחמניות התייצב מרטין לותר קינג הצעיר בתביעה נחרצת מן המפגינים להימנע באופן מופגן ובולט מאלימות. בנאומיו לפני קהלים גדולים ורבים תבע לנקוט את דרכו של אבי תורת אי־האלימות ההודי, מהטמה גנדי, וייחס את תביעותיו על עקרונות הדת ועל ציטוט נרחב של סבלות בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת. קינג תבע מו השחורים מידה לא אנושית של "מכובדות". שנאת האדם הלבן, טען, לא תקדם את הגאולה.
עיקר פעילותו של קינג התמקדה בכינוסים, בהטפות ובתהלוכות מחאה. הוא עבר ממוקד למוקד, מבעירה אחת לשנייה, במונטגומרי, באטלנטה, בממפיס ובגשר של העיירה סלמה. אט־אט ריכז סביבו חבורה של תומכים וחסידים, אך גישתו, מעצם טבעה, תבעה שיתוף פעולה עם השלטונות המרכזיים. בתביעה למתינות כמו אמר לנשיא ארה"ב ולראשי המפלגות: אנו השחורים איננו מתבדלים, אנחנו רוצים לשתף פעולה עם העם כולו לטובת ארה"ב, שבה אנו רואים את ארצנו. מתנגדיו בקרב החוגים הקיצוניים יותר בציבור השחורים כינו אותו נאיבי, חלש, והקיצונים שבקיצונים לא היססו להדביק לו את התואר "הדוד תום". נשיאי ארה"ב בימי פעילותו של קינג — קנדי וג'ונסון — נהגו בו כבוד כלפי חוץ, וחשדו במעשיו ובהתנהגותו בשיחות פנימיות. והיה מי שלא בחל בכל אמצעי להשחיר את פניו של המנהיג האפרו־אמריקאי בעיני השלטונות. הנה אנו שבים לג'ון אדגר הובר האגדי.
• • •
הובר וג'ונסון הם שני גיבורי המשנה של הביוגרפיה המאלפת הזו. היסטוריונים וחוקרי נפש האדם יוסיפו לתהות עד אין קץ על סוד שלטונו המופרך של אדם זה בפוליטיקה האמריקאית. את שלוש החרדות הגדולות של חייו הצליח לשתול בחדרי הבית הלבן: האדומה, האימה מפני הקומוניסטים; הוורודה, החרדה מהשתלטות ההומוסקסואלים על המשטר; והשחורה, הפחד מפני השתלטות של חסרי התרבות ומשוללי הרסן, על התרבות, הנימוסים הטובים והדת. הובר לא בחל באמצעים. הוא שיקר, הוא צותת לשיחות טלפון שלא כדין, הוא הקליט שיחות והוא שלח את סוכניו לכל מקום שקיווה למצוא בו הוכחות לטענותיו. וכשלא מצא, הוא המציא. את כל הרשימות "המפלילות" האלה שיגר לנשיא ולתובע הכללי ודרש מסקנות. ההומוסקסואל הנסתר רדף את מי שאורח חייהם נראה לו לא תקין, וקומוניסטים היו כולם, גם ליברל, פטריוט נאמן של ארצו וחסיד כלכלת השוק החופשי כמו מרטין לותר קינג.
לינדן ג'ונסון, בניגוד לקודמו בבית הלבן, ג'ון קנדי, ולאחיו רוברט, התובע הכללי, הגיע למסקנה חד־משמעית: ארה"ב מתקרבת לסף פיצוץ אזרחי, ויש להבטיח בלא דיחוי את זכויות השחורים. הנשיא מטקסס, שהלבנים הקיצונים השליכו עליו את יהבם, התגלה, למצער בתחום זה, כרפורמטור. הוא לא שעה לאזהרותיו של הובר וניסה לרתום לעגלתו את מרטין לותר קינג, שמעמדו בקהילת השחורים הלך והתחזק. אך ג'ונסון לא פעל בחלל ריק, וגם קינג נאלץ להתמודד עם פעילים שחורים שגרסו כי עמדותיו המתונות לא יולידו שיפורים. לבד מסוגיית השחורים נאלץ ג'ונסון להיאבק נגד ההתנגדות החריפה מבית לשקיעה בבוץ המלחמה בווייטנאם. הנשיא דחה כל רעיון לנסיגה, ולמרות ההתפתחויות בשטח היה משוכנע שארה"ב תנצח בסופו של דבר. המחלוקת על וייטנאם דירדרה את המצב הפנימי במדינה למשבר חברתי חמור, והיא גם הייתה לגורם שהעכיר את יחסיו של קינג עם הנשיא.
לאחר ההצלחה הכבירה של קינג בהפגנה ההיסטורית בוושינגטון, שבה סיפר להמונים על חלומו, ולמרות צעדיו של הנשיא, מצב השחורים החריף והלך, ועימו גם קולם של המנהיגים הקיצוניים יותר ובראשם מלקולם X שפרש מ'אומת האיסלאם', הטיף לפרישת השחורים מן האיחוד ודחה את רעיון אי־האלימות. עתה החל שלב חדש בחייו של קינג ובדרכו. מחבר הביוגרפיה מדגיש זאת, ודומה שהוא מביע את התמורה בשינוי הקצב של הסיפור המגולל. הפרקים האחרונים בספר נקראים כמו יצירת ג'אז החותרת אל סופה בקצב מוגבר. קינג גמר אומר: לא רק פעילות במדינות הדרום. יחסם המתון, כביכול, של מדינות הצפון מתיימר לגלות פנים מסבירות יותר, אך אין הוא אלא אשליה מסוכנת לשחורים. יש לפעול בכל מקום, גם בצפון, ואין להסתפק בזכויות אזרח. שורש הבעיה הוא העוני, הדיכוי הכלכלי והשכונות המוזנחות, ואת כל זה צריך לתקן ומיד.
ג'ונסון לא אהב את התמורה הזו בדרכו של קינג, וכשהובר סיפר לו שקינג גם מגביר את ביקורתו על המלחמה בווייטנאם, שינה הנשיא את טעמו. הוא התעלם מפניותיו של מרטין לותר קינג ולא בלם את הרדיפה של הובר. ראש ה־FBI הנחה את אחד מסוכניו ללקט במכתב את כל מעללי הנשים של קינג, ולשלוח אותו בדרכי רמייה והטעיה לקורטה אשתו. הובר, כותב הביוגרף, חתר בנחרצות לכך שקינג ישלח יד בנפשו. קינג רק החריף את שיטותיו. בשלב זה, מגלה לנו הביוגרף, נפגש קינג גם עם מלקולם X. השניים הוסיפו לחלוק זה על דרכו של זה, אך כיבדו איש את רעהו ולא פיקפקו בכוונות הטובות שלהם. כשמלקולם X נרצח בידי אחד משלוחיו של אלייז'ה מוחמד, מנהיג 'אומת האיסלאם', הביע קינג צער של ממש.
מרטין לותר קינג ידע כי סופו קרב, אך לא מיתן את תוכניותיו ואת שיטותיו עד שכדורו של המתנקש ג'יימס ארל ריי קטל אותו במוטל לשחורים בעיר ממפיס, שאליה בא עם עוזריו ותומכיו לסייע בארגון מחאת ענק. בארה"ב של אותם ימים לא חסרו לבנים קיצוניים שלא היססו להוציא אל הפועל כוונות קטלניות שכאלה. עם זאת, מניעיו של הרוצח לא פוענחו מעולם עד סופם. באווירה שכזו ועל רקע מעשי הזדון המופרעים של ג'ון אדגר הובר, אין תמה שבארה"ב יש רבים הטוענים כי כשם שסיפורו של רצח קנדי בדאלאס עדיין לא התחוור עד סופו, כך גם מותו של מרטין לותר קינג.
תיק סודי וחסוי של ה־FBI, שנחסם למבקשים לעיין בידי בית המשפט, ייפתח לציבור ב־2027. השמועות מספרות שהתיק יגלה פרטים על מעשים מגונים של קינג ועל מקרה אונס שהיה עד לו בלי שעשה דבר לעצור אותו. ג'ונתן איג אינו חושש שהתיק החסוי יאלץ אותו לכתוב מחדש את הביוגרפיה של מרטין לותר קינג. לספרו הקודם — הביוגרפיה של המתאגרף השחור האגדי קסיוס קליי, הלוא הוא מוחמד עלי — כבר שמור מקום של כבוד בגלריה. אין לנו ספק שהביוגרפיה של ה"מלך" תצטרף אליו. •
KING: A Life // Jonathan Eig } Farrar, Straus & Giroux } 669 pp
