אפשר להבין את הערתה של התובעת, ליאת בן־ארי, לשרה נתניהו, שאסור לעשות פרצופים לעד ואסור לרמוז לו שום דבר. אני מודה ומתוודה: אם אני הייתי יושבת על דוכן העדים והגברת נתניהו הייתה יושבת מולי – הייתי מודה גם ברצח ארלוזרוב.
מצד שני, בשביל זה היא הגיעה, אשת ראש הממשלה, לא ככה? בשביל האפשרות לנעוץ מבט מזרה אימים במילצ'ן, אותו עד שעליו אמר נתניהו שמותר לחברים לתת מתנות והם הרי היו חברים טובים. בשביל עפעוף קטן פה, עווית שם, איזו תנועת גוף שמביעה אי־נחת. ובמקרה הטוב, כפי שכנראה קיוו בני הזוג, איזה מפגש קטן בין האישה שאוהבת "ורודים" ותכשיטים, לבין מי שנהג למלא את כל דרישותיה.
מה התכוונה נתניהו להגיד למילצ'ן באותו ניסיון שלה להיתקל בו בהפסקה בעדות, שאילץ את בן־ארי לעצור את המפגש הזה? אני מניחה שאין מי שלא היה רוצה להיות זבוב על הקיר במעמד הזה. האם זה היה סתם דבר חנופה מלווה בחיוך תמים, כמו דרישת שלום חמה מה"אח שלך", ביבי, תזכורת למערכת היחסים הקרובה ביניהם? או שאולי שרה, כמו שרה, הייתה מתפוצצת כפי שהיא יודעת להתפוצץ על מי שמרגיז אותה, ובמקרה זה האיש שבידיו להרשיע את ראש הממשלה בתיק המתנות. מילצ'ן לא היה הראשון ולא האחרון שאשת ראש הממשלה הייתה מצליחה לערער אותו. היו רבים וטובים לפניו, ובראשם בעלה, בנימין נתניהו.
יכול להיות שזה מה שגרם למילצ'ן בתחילת חקירתו אמש, כשנשאל אילו מתנות הוא העניק למשפחת נתניהו, להגיד שהוא לא זוכר. נדמה לי שהשיתוק הראשוני, הרגעי, של העד מובן מאליו, כשבאולם מולו יושבת האישה שדרשה ודרשה, ושמעולם לא שבעה ממשלוחי השמפניה והתכשיטים שהמטיר עליה מי שאולי לא רק נתן – גם לקח בתמורה – את טובות ההנאה האלה.
ובאותו זמן באולם בית המשפט בירושלים יושב החבר הטוב, זה שבנוסף לקופסאות ה"עלים" שביקש וקיבל, התברר לנו שגם היו "מדים"- שם הקוד לחולצות שאוהב ראש הממשלה שלנו, שגם אותן רכש עבורו מילצ'ן.
כל כך התרגלנו למעשים המוזרים של בני הזוג הזה, שעד לרגע זה לא נתנו ממש חשבון לעצמנו מה הגברת עושה שם, באולם בית המשפט בברייטון, מקום שבו אפילו עיתונאים לא יכולים להיכנס. בשביל מה הטריחה את עצמה עד לברייטון, כשיכלה לשבת ביחד עם בעלה בבית המשפט המחוזי ולצפות בעדות מרחוק. אבל הנרמול הזה בשיגיונות בני הזוג, הוא מאותותיה של התקופה. הכל פה עובר תקופה קצרה של למידה, של שינון, והופך לתקין. לנורמה. מה שפעם היינו דורשים עליו תשובות, מביעים מחאה, היום לגמרי מתקבל. כמו, עם כל ההבדלים הנדרשים, הנרמול של הפרעות שעושים היהודים בשכניהם הערבים. רק לפני חודש הקדשנו שעות של סיקור ומאות מילים של ביקורת ושאט נפש על הפוגרום שאיפשרה המשטרה בתושבי חווארה. עכשיו הפרעות האלה בכפרים הפלסטינים הפכו ל"השתוללות של ילדים". לשגרה.
ומה היינו אומרים רק לפני חצי שנה על דבריו של השר לביטחון לאומי שמגיע למאחז אביתר ואומר למתנחלים "רוצו אל הגבעות, אני נותן לכם גיבוי מלא ומוחלט", ועכשיו זה עובר. נו, זה בן גביר. מה לעשות.
אבל נראה שגם עם הלחץ שמופעל עליו, מילצ'ן הולך לספק את הסחורה. קשה יהיה לו להסביר למה הוא ונתניהו נדרשו לקודים כדי להביע את מאווייו של ראש הממשלה, אלא אם שניהם הבינו שמה שהם מדברים עליו הוא דבר אסור. אתמול הוא אמנם ריכך קצת את העדות שנתן במשטרה, אבל העובדות נותרו כפי שהיו, מה שמשאיר את נתניהו עם אותו ניגוד עניינים שעליו עומד התיק הזה. שמפניות, בגדים, סיגרים ותכשיטים במאות אלפי שקלים נתן מילצ'ן לבני הזוג. עבור תשורות כאלה מצפים לתמורה. אף אחד, אלא אם הוא פראייר מוחלט, לא מוציא מכיסו סכומים כאלה מבלי לצפות שכשהוא יבקש משהו בחזרה – הוא ייענה בשלילה.
בחקירה אמר שזה הגעיל אותו, הבקשות של משפחת נתניהו. אתמול הוא סיפר שביקש למחוק את המילה מגעיל, וכי התכוון לכך שהגעיל אותו המצב שאליו הוא נקלע.
אז בוא נעזור לך, מר מילצ'ן: זה מגעיל גם אותנו. ואני נוטה להאמין שגם את מי שנתניהו בשבילם הוא "אבי האומה", כפי שהכריזה שרת ההסברה, גלית דיסטל־אטבריאן. נדמה לי שקשה יהיה למצוא מישהו, גם בין הביביסטים, שבינו לבין עצמו לא חש אי־נוחות, שלא לומר סלידה, כשהוא שומע מה היו דרישותיהם של בני הזוג. רק המחשבה שראש הממשלה, אדם עשיר שיש לו את כל האמצעים לרכוש את הדברים מכיסו, מבקש מגבר אחר שירכוש תכשיט בשביל אשתו, ועוד חוזר ומבקש להגדיל את המתנה – מעלה תחושה של בחילה ובוז. כמה עלוב צריך להיות אדם שמעז לבקש מתנות כאלה. כמה עלובה צריכה להיות אישה כדי לענוד תכשיט שנרכש בדרך הזאת.
אז מילצ'ן אולי יתנועע בשבועיים הקרובים באי־נוחות, אבל קשה להאמין שהוא יסתור את עדותה המהימנה והאמיצה של העוזרת האישית שלו, הדס קליין, שהגיעה למעמד של עדה רק כי מילאה את בקשותיו של הבוס שלה. זאת שמילצ'ן העיד אתמול שנתניהו ביקש לפטר "כי היא יודעת יותר מדי".
חבר או לא חבר של הנהנתניהוז, הרי יש גבול לתעתוע.