זה לא סתם שעכשיו אנחנו בביטול עילת הסבירות. כי מה יותר צפוי מאשר לבטל את המילה עצמה, שפשוט מכריחה אותנו להסתכל בלבן בעיניים של מה שקורה כאן. הרי שום דבר לא סביר כאן. עמוק בלב אנחנו יודעים את זה. גם מי שתומך במאה אחוז בממשלה ומבסוט מבן גביר ועף על הרפורמה. בלב עמוק, גם הוא יודע.
אנחנו בעידן האי־סבירות. בעתיד ככה יתארו את התקופה הזו, כמו שאת סוף המאה ה־19 מתארים במילים "בל אפוק" (התקופה היפה, בצרפתית). זאת אכן הייתה תקופה יפה של הומניות יוצאת דופן, זכויות אדם, חיסונים, תרופות ושלום עולמי. ועכשיו אנחנו בתקופה המכוערת. ובשביל לא להגיד את זה, אנחנו פשוט מבטלים את המילים עצמן, כאילו שאם לא נוכל לתאר את זה, זה לא יהיה קיים.
למילה יש כוח. העולם נברא במילה. ויהי אור, ונהיה אור. אם נבטל את הסבירות, לא נוכל להגיד שלא סביר. נחפש במוחנו את המילה כדי להסביר מה אנחנו מרגישים, אבל לא נמצא אותה. לא נוכל להגיד שזה לא סביר. הכל יהיה סביר.
כי מה הוא הסביר? הסביר הוא קודם כל לא פלילי. הסביר הוא אשכרה חוקי, לא "כשר אבל מסריח", כמו שאומרים. ותודה לאל שבתורה אין איסורים על ריח. לכן תסבלו את הריח רבותיי ותכירו בעובדה שאין יותר סביר, נגמר, פיניטו. נבחרנו כדי למשול, ואנחנו לא יכולים שמשהו מרגיז ומעצבן כמו סבירות המעשים שלו יכבול את ידינו. כי הסבירות עצמה מונעת מאיתנו להביא שלום ושגשוג כלכלי.
מי מחליט מה סביר בכלל? הרוב! ומה שלא נראה לרוב, נבטל. כן. נבחרנו למשול. והדבר הזה, "הסבירות", קרי ההגיון, מפריע לנו.
מה אנשים רוצים בסך הכל? רק לעשות טוב. ואתם כפויי טובה מתנגדים. אני רואה בפניו של שמחה רוטמן את הדאגה, את האהבה הגדולה. אדם מאיר ומואר. שכפי שצוטט "מזלזל בפחדים שלי". ואין לי בעיה עם הסגנון. אני מאמינה לו. הוא מזלזל. הוא לא מכיר בפחדים שלי.
שרים בממשלה עונים בראיונות תשובות שלא מחוברות למציאות. מנהיגות שחושבת שהיא יודעת הכל, שלוקה בהיבריס. בסוף המקומות הללו מגיעים לחורבנם. הסבירות היא הדרישה המינימלית שהדברים יתנהלו בצורה מקצועית. אבל אסור לדרוש כלום מקצועי, גם לא ענייני. ואסור להגיד אוביקטיבי. הכל מטעם, הכל למען, הכל צבוע, הכל טבול ושרץ בידו. והסבירות מפריעה. היא מפריעה להטביל שרצים. להכשיר שחיתות. להלבין, לתעתע במוחנו.
כאילו שאם ייקחו מאיתנו את המילה אז לא נדע, אז נשכח, אז נתבלבל ונחשוב שהם הומלכו או משהו. וישנו ספרים. ויקראו בתארים לאנשים בלי תארים. וחלקנו יאמין. וחלקנו יאמר אמן. וחלקנו יגיד ככה זה, את לא תשני את העולם. בבנגלדש ובניו־זילנד בכלל אין סבירות. סבבה. ובאנגלית אין את המילה בתיאבון. זה לא אומר שהם לא אוכלים ברצון. זה כאילו כתוב באותיות ענק, סופנו המתקרב, השמדתנו את עצמנו. ואנחנו לא רואים, לא שומעים ולא מאמינים. עומדים בטיטניק, עומדים ומנגנים.