חוק פיקוח מחירים נחקק בשנת 1996 במטרה לקבוע מחיר מירבי לסל מוצרים בסיסיים שהמדינה רצתה לספק במחיר סביר לכל אזרח. החוק קבע כי מחירו של מוצר מפוקח ייקבע על ידי המדינה. אך ליצרן הובטח, על פי נוסחה שנבדקת על ידי המפקח על המחיר מדי תקופה, שהמחיר לצרכן יכסה לו את הוצאות הייצור, בתוספת רווח שנקבע מראש.
במילים אחרות, מול העובדה כי היצרן היה מוגבל במחיר שיכל לגבות על המוצר, הוא קיבל הבטחה לרווח בטוח ללא סיכון. מדובר היה במעין חוזה בין המדינה ליצרן. לכן, כפי הנראה, לא טרחה המדינה לחייב את היצרנים לייצר את המוצר המפוקח, ואין חובה על המחלבות לייצר את החלב או מוצר חלב אחר בפיקוח.
אלא שהמדינה הפרה את החוזה (גם במקרה של יצרני הלחם). מסיבות פופוליסטיות, סירבו השרים לאורך השנים האחרונות לחתום על צווים לעדכון מחיר החלב המפוקח, למרות שהנוסחה קבעה כי חלה התייקרות בהוצאות המחלבות, בעיקר במחיר חומר הגלם העיקרי שלה - החלב הגולמי - שנרכש מהרפתנים ועלה בכ־25% תוך שנתיים (גם מחיר החלב הגולמי נקבע על ידי הממשלה). המחלבות הפסידו על המוצר ושברו את הכלים. הן לא מעוניינות יותר לסבסד עבור המדינה את המוצרים המפוקחים, למעט תנובה שממשיכה לייצר.
האתגר הגדול כעת של השרים יהיה לנסות לשכנע את שאר המחלבות לחזור ולהגדיל את ייצור החלב, או לדאוג שהמחיר המפוקח ישתלם להן. אלא אם כן לראשונה יֻתַּר ייבוא חלב ניגר על חשבון הרפתנים.
