"אחר הצהרים הגיעה מכונית ובה המהנדסים שקבעו את תכנית החומה והמגדל", כתב אריה יחיאלי ב־ט' באב 1944 ביומן המליאה, "הצעד הממשי לקראת התחלת הבנייה". באותו יום גילו המתיישבים כי הלחם שלהם התמלא בעובש. הם נאלצו להסתפק בתפוחי אדמה וחצילים ולהמתין לאספקה טרייה. "אנו בראשית היותנו נקודה המוכרת בסביבה. ומפעם לפעם מבקרים אותנו אישים שונים אם ממוסדותינו או ממוסדות הממשלה במחוז, שכים (שייח'ים - א"ק) וסתם בדואים, הולכים ונמתחים קשרי ידידות והגנה. אנו לומדים את מנהגי המקום ונהפכים לאזרחי הנגב הרחב".
לקראת חגיגות ה־80 לקיבוץ רביבים, נחשפים לראשונה מסמכים מקוריים שהיו קבורים בארכיון הקיבוץ ושמספקים הצצה לחייהם של ראשוני המתיישבים בנגב, שהיו מלאי אידיאולוגיה לצד לא מעט נקודות שבירה. בתוכם מסתתרת גם תעלומה קטנה, שחברי הקיבוץ לא מצאו לה פתרון עד היום: מי הייתה מיכל, בתם של יהודה ושולה, אחת התינוקות הראשונות של הקיבוץ שנולדה ב־1942?
אריה יחיאלי הוא אחד מגיבורי ההתיישבות בנגב, אבל רוב הישראלים לא מכירים את שמו. "יפים פה הערבים", כתב. "שעת השקיעה פיצויים היא לשעות הצהרים החמות ומלאות בסופות חול ועם בוא הערב נחה רוח חדשה במרחב ואז... תתקוף השירה והנגינה אותנו המתיישבים הצעירים. זו הפעם הראשונה מאז 'אלפיים שנה' נשמעת השירה והנגינה העברית בוקעת במקום זה. ומה פלאי הלילה פה. עמוקים השמים וזרועים כוכבים וסביב סביב שמים וארץ ישקו".
באותם ימים היחסים עם האוכלוסייה הבדואית המקומית בנגב היו ידידותיים, לפחות בהתחלה. כך כתבו ביומן הקיבוץ על הימים הראשונים בשטח: "הורדנו את חפצינו ממכוניות, הכביד במיוחד טנק המים הכבד. בדואי הסביבה כשראו את הכבודה באו ליטול ברכת־שלום ואף עזרו במקצת... בערב, עם חשכה, היינו אורחיהם של בדואי המקום, שהזמינונו לכוס קפה, הנעימו לנו משירי המדבר וקולם התפשט רחוק־רחוק".
אני בת הערבה. ההורים שלי עשו עלייה לקיבוץ מול הרי אדום. תמיד תהיתי - מה משך אותם כל כך למדבר? החגיגות של קיבוץ רביבים, שהיה היישוב העברי הכי דרומי עד מלחמת העצמאות, היו הזדמנות בשבילי לחפש את התשובות לשאלות שלי בהיסטוריה שלהם.
המוכתר של רביבים
היום המצב שונה לגמרי ממה שתיאר יחיאלי ביומני הקיבוץ, אי שם בשנות ה־40 של המאה שעברה. ברביבים וביישוב השכן רתמים סוגיית הגניבות החקלאיות היא מוקד לחיכוכים עם הבדואים באזור. אבל מה אפשר ללמוד על היחסים עם השכנים מהיומנים הישנים? רויטל אלפנדרי, ארכיונאית הקיבוץ, מספרת על אריה יחיאלי ש"היה 'מוכתר' רביבים, אדם מאוד מוכשר וחכם. הוא למד ערבית, התלבש כמו הבדואים, תמיד עם גלבייה, רוכב אליהם על סוסתו סופה. קראו לו 'הבדואי של רביבים'".
"מוכתר היה תפקיד מטעם השלטון", מסביר החוקר זאב זיוון. "הפתגם הבדואי אומר 'מוכתר הוא ויש לו חותמת'. קורס מוכתרים התקיים מטעם ההגנה, וההנחה הייתה שאם תלמד איך להתנהג - תחסוך דם".
"בסקירה זו רצוני לעמוד על מספר שאלות המתעוררות בעת המגע בין היישוב היהודי ושכניו הבדואים", כתב יחיאלי בניסיון לייעץ למתיישבים כיצד להתנהל, וציין כי "הדברים אמורים על פי ניסיון של שנים בנקודת יישוב אחת. ייתכן מאוד כי הם אינם מתאימים במאה אחוז בסביבות אחרות בנגב". לדבריו, "חברים רבים נפגשים עם הבדואים בשדה בשעת העבודה, בטיולים בסביבה ובחצר הנקודה, ועל כן חשוב ביותר הוא כי כל חבר ירכוש מושגים ויהיו כללים מספר מבחינת עשה ואל תעשה".
יחיאלי כתב שלפוליטיקה ולדת אין השפעה על יחסם של הבדואים למתיישבים, "לכן מובן שההסתה האנטי־ציונית עדיין לא השתרשה ביניהם כאשר השתרשה בין הפלאחים. את יחסו ליהודי ואת הגבתו על מעשי היהודי קובע הבדואי על פי התרשמות ישירה לפי הכלל 'אל תאמין אלא אם ראית בעיניך'. ובאם אין לו מגע מהודק עם היהודים השכנים, קובע הוא את דעתו עליהם לפי עדות בני משפחתו ושבטו הנאמנים עליו. המסקנה מכל הנ"ל, כי אנו בעצמנו קובעים במידה רבה את יחסו והתנהגותו של הבדואי כלפינו".
המשילות באדמות המדבר העסיקה אותם גם אז: "השיטה היעילה ביותר למניעת גנבות... הנה החזרת הגנבה. לשם כך דרושה ידיעת השכנים במידה רבה וכישרון לגלות את הגנב. החזרת גנבה עושה רושם גדול בסביבה והינה יעילה יותר מטיפול משפטי ובית סוהר". יחיאלי התבונן בבדואים במבט חוקר, כגרמני שעלה לארץ וניסה לפענח את המקומיים. "הבדואי הוא גנב 'ג'נטלמן' ומושגיו המוסריים שונים בתכלית ממושגינו".
לפני שעלו חברי הקיבוץ לנגב הם התיישבו בראשון־לציון. "רביבים הוקם ב־1938 על ידי קבוצה של הנוער העובד הישראלי וקבוצת עולים מאיטליה וגרמניה שהתחנכו בגבעת ברנר", מספרת אלפנדרי. "ב־1943, בגלל הספר הלבן, אי־אפשר היה להקים התיישבות באזור הנגב, אז הוקמו שלושת המצפים רביבים, גבולות ובית אשל. הגיעה לכאן קבוצה מאוד קטנה, כשרביבים היה היישוב הכי דרומי עד אחרי מלחמת העצמאות".
וכאן מגיעה התעלומה. התינוקת הראשונה של רביבים נולדה במאי 1942. "בת נולדה לנו! שמה בישראל מיכל! שוב לב תינוק דופק - חי מתגורר בינינו. קול פעיה של יצור רך - נשמעת לאזנינו", כתב אשר, אחד החברים, ביומן הקיבוץ. הילדה נולדה לשולה וליהודה גרינבאום, אבל היא לא מופיעה ברשומות. הארכיונאית ניסתה לאתר אותה ואת הוריה, אך לשווא.
האב, יהודה, היה מזכיר הקיבוץ. הוא כתב ביומן שהם שוב עומדים לפתוח בית ילדים: "אחרי הכישלון הראשון אסור לנו לחזור על אותן השגיאות. כידוע ילדים בחיי חברה מכניסים קודם כל הרגשה של קבע, מקשר ומרתק את החבר יותר ויותר למקום המצאו, נותן הרגשת בית ובלי כל ספק שבית ילדים מוסיף לא במעט לשיפור מצבנו החברותי". הוא אף דחק בחברים האחרים לעשות ילדים. בשביל הקבוצה, כמובן. מישהו הרי צריך לדאוג לדור ההמשך.
לידה באישור הקיבוץ
על קורותיה של מיכל הקטנה כתבו ברישומי אסיפות הקיבוץ, ואפילו דווח על השן הראשונה שלה שבקעה. אחריה נולדה נורית. "עתיד גדול לפניהן", כתבו בעלון הקיבוץ. "כולנו נחכה שיגדלו מהר ויעזרו לנו במפעלנו". החברים התרגשו כל כך מהילדים שאפילו הציעו להפוך את יום ההולדת של מיכל לחג הילד. כעבור שנתיים נולד למיכל אח - עמוס.
"לא הצלחנו למצוא את שולה או את מיכל", אומרת אלפנדרי. "ברישומים שלנו יש רק מיכל אחת שנולדה מאוחר יותר. היו 22 ילדים בראשון־לציון, אבל המיכל הזו לא מוזכרת. ברביבים לא היה קו מים והיה קשה מאוד לגדל ילדים. הראשונים נולדו אחרי המלחמה, בסוף שנות ה־40. המשפחות מהקבוצה בראשון־לציון עזבו, רובן לקיבוץ אלונים".
אבל גם ותיקי קיבוץ אלונים לא הצליחו לזכור מיכל או שולה שהגיעו מרביבים. החוקר זיוון הציע לפנות לארכיון יד טבנקין, שם אמרו שלא בטוח שהחומרים שיש ברשותם רלוונטיים. אבל לא אמרנו נואש; קצה החוט הגיע מחבר ילדות של אלפנדרי, שראה את השמות שולמית ויהודה גרינבאום בבית הקברות במעלה החמישה, וזכר שיש להם בן בשם עמוס.
עמוס גרינבאום, תעשיין ומנכ"ל "טכנולוגיית להבים" לשעבר, הופתע והתרגש לקבל טלפון מהעבר. כן, יש לו אחות בשם מיכל, אמר. וכן, ההורים שלו גרו ברביבים, אבל עזבו לירושלים. דרכו הגענו סוף־סוף למיכל הקטנה: מיכל בן דור (81), שמתגוררת היום בתל־אביב עם בעלה. "לי סיפרו שאמא נכנסה להיריון לפני הנישואים, והייתה אסיפה בקיבוץ כדי לקבל אישור ללידה", היא נזכרת. "תינוק זה מטפלת ובית ילדים. באסיפה ניתן האישור, ואז התברר שהיו עוד נשים בהיריון שלא סיפרו. הוריי עזבו אחרי שעמוס חלה בדיפתריה. הם הקימו שבט שלם, שלושה ילדים שלכל אחד מהם ארבעה ילדים, והיו מאושרים עד יומם האחרון".
"אמנם אני בת קיבוץ ויש לי ידע די רחב בהיסטוריה של האזור שלנו, אבל אני מגלה כאן דברים על אנשים, על אירועים, איך אנשים חיו", מסכמת אלפנדרי. "כל פעם אני לומדת משהו חדש. ישבתי שעות וימים לקרוא את יומן העלייה על הקרקע, אבל אין לי זמן לקרוא את הכל".
ב־1947, אחרי החלטת האו"ם, הערבים באזור החלו להתקיף את המתיישבים היהודים. אריה יחיאלי, שביקש לנסוע למשטרה הבריטית כדי להזעיק אמבולנס לחברו הפצוע, נרצח עם עוד שני חברים במארב שטמנו להם. בן 25 היה במותו.
"יחיאלי היה מדור המייסדים, דמות מאוד מרכזית פה", מספר עדין קוה, בן הקיבוץ. "הוא היה יקה ולקח את החיים ברצינות. אם לחיות בנגב, אז צריך ללמוד ערבית וליצור קשרים עם הבדואים שהיו פה. מה שנשאר ממנו ־ ספר ילדים שכתב, השם שלו, גשר על שמו. מהדור שלו כבר אף אחד לא קיים. אני לא חושב שמהרוח שלו נשאר משהו. הרעיון של להיות דומים לבדואים ולהתלבש כמוהם לא תפס".
"הארכיון הוא אוצר גדול וחשוב על קורות ראשית ההתיישבות בנגב", אומר ראש מועצת רמת נגב ערן דורון. "הוא מביא לנו כל פעם תזכורת לרוח החלוצית של ראשוני רביבים, שהתמודדו עם ריחוק ממשפחותיהם ומכל אזור מיושב, תנאי אקלים קשים וחוסר ודאות לגבי יכולת לשרוד במציאות הביטחונית של ימי טרום הקמת המדינה, אבל גם בעשור הראשון והשני לקיומה. למרות כל אלה ובזכות אמונה יוקדת במעשה ההתיישבותי, בידיעה שאין באמת אלטרנטיבה טובה יותר, הצליחו להקים יישוב לתפארת, למרות שלפעמים גם היום אנחנו עדיין מרגישים לבד".
