אי־אפשר ללכת ברחוב בבאר־שבע עם חברי "הייפ קרו" יותר מדקה בלי לשמוע צרחות של בני נוער ובקשות לסלפי. אף שהם בעצמם לא רחוקים מהגיל הזה, הם כבר מתורגלים, ומתנהגים כמו כוכבים שעושים את זה שנים. "עם כל הבאז, אנחנו נוסעים ממקום למקום ברכבת", הם ממהרים לתקן את הרושם. "אנחנו מגיעים לכל נקודה בארץ, אבל לא מתכוונים לעזוב את העיר, לא עכשיו ולא בעתיד. זה מי שאנחנו, הלהקה מבאר־שבע".
"כל החיים עסקתי בריקוד", מספר עדי בן יוסף (25), מייסד הלהקה. "מגיל קטן ההשראה שלי הייתה מייקל ג'קסון. הייתי מאוד ביישן, חלמתי לרקוד אבל לא היה לי אומץ. אני באר־שבעי, גרוזיני, אצל המשפחה שלי הדברים האלה לא מובנים מאליהם. אבא קשוח. הייתי רוקד לבד בחדר. אבל במסיבת סיום אזרתי אומץ, רקדתי מול כולם, וההורים שלי הבינו כמה זה חשוב לי ושלחו אותי לסטודיו לריקוד של בני אברהם. הפכתי להיות מדריך ונחשפתי לאנשים בתעשייה, ובום, אני הרקדן של סטפן לגר.
"הייתי נוסע איתו לכל ההופעות, אבל המרחק ממרכז הארץ פלוס הגיוס לצבא עצר לי הכל. הייתי סוגר שבתות, והריקוד היה חייב להידחק אחורה. זה הכניס אותי לדיכאון, לא לעשות משהו שאני כל כך אוהב, אבל למדתי והתבגרתי. אחרי שהשתחררתי התחילה תופעת הטיקטוק. חזרתי קצת לרקוד, עשיתי סרטוני היפ הופ, תחרויות נגד אנשים. ראיתי שהחשיפה גדולה ואפשר להביא את מה שאני אוהב לקהל ברשת. התחלתי לצבור עוקבים ואז המנהל של סטפן, דניאל, פנה אליי".
בשלב הזה עדי כבר הכיר כמה חבר'ה שרוקדים בבאר־שבע, בהם כאלה שעברו תחתיו כשהיה מדריך. המנהל של סטפן אמר לו – אני רואה מה אתה עושה, ורוצה שתעזור לי להקים להקת רקדנים, משהו שלא היה פה שנים. "להקת טיקטוק", עדי ממשיך. "דניאל רצה שנהיה ארבעה, והתייעצתי איתו את מי נביא. ואז נזכרתי בהן", הוא מצביא על תאיר וקנין (19) וחן מיגירוב (18). "הן החברות הכי טובות, היו תלמידות שלי בסטודיו, והיה בהן קסם שלא ראיתי באף אחת לפניהן. את החבר הרביעי, נאור כהן, הכרתי גם מהסטודיו. היינו מעלים יחד סרטונים.
"הבנות הסכימו, נאור הסכים, לא ידענו ממש לאן אנחנו נכנסים, אבל התחלנו להעלות סרטוני ריקוד לטיקטוק תחת השם 'הייפ קרו'. המצאנו ריקודים וזה תפס את הקהל. לא ציפינו לתגובות האלה, חשבנו שזה יהיה רק 'חמוד' ולפחות נעשה יחד את מה שאנחנו הכי אוהבים. הייתי בזמן הזה מנהל חנות בבאר־שבע. זה היה נחמד, אבל הרגשתי שאני מבזבז את הזמן שלי. רציתי לעוף משם ופשוט לרקוד. וזו הייתה הזדמנות".
לרקוד את החלום
נאור כהן (23) גדל בשכונת בני אור המוכרת. קל זה לא היה. לא בבית, לא בשכונה, ולאט־לאט הילד השמח הלך והסתגר. פחד לצאת לרחוב כדי לא להידרדר. מתוך שיעמום הוא היה רוקד שעות מול המראה, וזה הדבר היחיד שהעלה לו חיוך על הפנים. "באתי מבית קשה", הוא מספר. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן. יש לי שלושה אחים, אמא סייעת בגן ואבא עם מאה אחוז נכות אחרי תאונת עבודה שבה הוא נכווה בכל הגוף, ומאז יש לו חרדות. עברתי איתו קטעים קשים, אבל אני מאוד אוהב אותו.
"הגירושים היו מאוד מכוערים. ראיתי את אמא שלי בלי כסף. לא יצאתי מהבית שנה מרוב חרדות, לא ידעתי מה לעשות עם המשפחה, איבדתי את עצמי. ובאמת, בלי להגזים, מה שהציל אותי זה הריקוד. היה לי חבר שהתחיל לרקוד, ראיתי אותו ורציתי גם. הוא הלך לסטודיו ואמר לי 'בוא נעשה שיעור'. פחדתי להראות את עצמי אבל ניסיתי, וזה היה דבר הכי טוב בעולם. ידעתי מאותו רגע שזה מה שאני רוצה לעשות".
איך קיבלו את זה בבית?
"אני בא מבית גרוזיני. סבתא שלי ואמא שלי הן הנשים הכי דומיננטיות בחיים שלי, והן לא תמכו בזה. אצלן זה רק 'לך תעשה כסף ותעזור בבית'. הייתי רוקד בזמן הפנוי שלי ועובד במסעדה עד הבוקר כדי להביא כסף הביתה, והייתי מפספס לימודים. ואז התחלתי להיות מדריך בסטודיו לריקוד, עשיתי טיקטוקים, ועדי ראה אותי ואמר 'בוא נעשה יחד'. כשפנו אלינו להקים להקה, סבתא ואמא שלי התנגדו. 'עוד פעם אתה חוזר לרקוד, מה תעשה עם כסף?'"
גם תאיר וקנין היא בת להורים גרושים והייתה צריכה לעזור בבית, ממש כמו החברה והשכנה שלה חן מיגירוב. "אנחנו חמישה אחים", מספרת וקנין. "ההורים שלי התגרשו לפני ארבע שנים, גירושים לא פשוטים. מאז שנולדתי אני רוקדת, גם אם זה רק בבית. כשהייתי בכיתה ו' אמא שלי נכנסה לדיכאון אחרי לידה. לא אכלה, לא שתתה, לא קמה מהמיטה. אבא היה בעבודה כל הזמן. הייתי חוזרת מבית ספר, עוזרת לנקות, מטפלת באחים ובאמא. הריקוד נדחק לצד, ולא חשבתי שאצליח להגשים את החלום שלי.
"אחרי שנה שהייתי רק בבית הבנתי שאני חייבת להירשם לסטודיו לריקוד כדי לא להיכנס לדיכאון בעצמי. שם פגשתי את חן, שגרה בניין לידי ולא ידעתי אפילו. בכיתה י' גם עברתי לבית הספר של חן אחרי שעברתי חרם קשה בבית הספר הקודם, ואז בכלל התקרבנו".
"בשלב הזה קיבלנו את ההצעה להיכנס ללהקה", ממשיכה מיגירוב. "היינו ילדות, לא חשבנו בכלל לאן זה יתפתח. התחלנו לעשות סרטונים והופעות בת־מצווה וזה הלך ותפס. אנחנו אוהבים לרקוד, לראות שהצפיות עולות, שאנשים אוהבים אותך ואומרים לך ברחוב 'אתם הרקדנים של הטיקטוק'".
מה ההורים אמרו? בכל זאת היית רק בת 15.
"המצב בבית היה קשה בשנים האלה. להורים שלי הייתה מסעדה קווקזית בבאר־שבע, וכשהם התגרשו אבא שלי לקח את המסעדה ואנחנו היינו במעברי דירה ואמא לא ידעה מה לעשות. המצב הכלכלי היה על הפנים. הייתי ילדה ולא יכולתי לצאת לעבוד. אבל אמא שלי ידעה שזה החלום שלי ותמכה בי לאורך כל הדרך, גם בזמנים הכי קשים. היא אפילו השתתפה בקליפ שלנו".
מצדיקים את ההייפ
"תמיד אהבתי את הריקוד" מיגירוב מחייכת "הייתי רוקדת בסלון עם כל הדודות. בכיתה ה' התחלתי לרקוד בסטודיו ושם הכרתי את תאיר. אבל מי חשב שהחלום שלנו יכול להפוך למציאות? היינו עושים בהתחלה סרטונים בנפרד ומחברים אותם, צילמנו טיקטוקים במפגשים שעשינו, וגילינו שהקהל אוהב אותנו".
כשהלהקה הגיעה למאה אלף עוקבים, החברים הבינו שיש עוד לאן להתקדם והחליטו לעבוד על שיר ראשון. "היינו עד אז רקדנים, שרים בבית, לא יותר מזה", אומר עדי. "אבל הבנו שצריך לתת עוד מעצמנו". תאיר: "הלכנו יחד לפיתוח קול, עבדנו קשה יחד ולחוד, שיעורי בית, ואז הקלטנו את השיר הראשון שלנו, 'כל ההייפ'". נאור: "כשקיבלנו את השיר לא ידענו אם הוא טוב או לא כי מעולם לא שרנו. אבל ידענו שצריך פשוט להוציא את זה כמה שיותר מהר. כמות האהבה שקיבלנו מהשיר הזה? בחיים לא יכולנו לצפות אותה". חן: "הקליפ צולם בבאר־שבע בפארק המדע. פעם ראשונה מול מצלמה אמיתית. היה קשה ומלמד ומבגר. והכי חשוב שהאמינו בנו". עדי: "שם ראינו כמה אנחנו חזקים. כל הסטארים התחילו עם סוללה חזקה של אנשים מסביבם, אבל אנחנו עשינו הכל לבד עם המנהל שלנו. לא ישנו, עבדנו קשה והגענו לאן שהגענו".
ואחרי הקליפ?
"הופעה ראשונה ברחובות. פעם ראשונה שרקדנו וקיבלנו תשלום. זה היה בת־מצווה וקיבלנו 300 שקל כל אחד, שהתחלקו גם בין המפיק והמנהל. יצאנו עם גרוש וחצי, אבל משם הזמינו אותנו לעוד ועוד הופעות, והיום המחירים שונים לגמרי. אחר כך הוצאנו את השיר 'תסתכלו עליי' שקיבל מיליון צפיות. עם השיר השלישי, 'זה בא לי טוב', הגיעה התרסקות". נאור: "שני השירים הראשונים שלנו היו ילדותיים כי זה היה הקהל שלנו, שאנחנו הכי אוהבים. בשיר השלישי רצינו לעשות משהו אחר כי גם אנחנו כבר גדולים. אמרנו 'אם הקהל אוהב אותנו הוא יאהב גם את זה'. אבל לא אהבו את 'בא לי טוב'. הוא היה בוטה ומיני מדי. ניסינו להיות משהו שאנחנו לא, וזו התוצאה. אחרי זה רצינו לשדר גוד וייבס, וזה באמת היה השיר הבא שהוצאנו. והוא היה הכי טוב שלנו, מיליון ושש מאות אלף צפיות". חן: "מזהים אותנו ברחוב וצועקים לנו 'גוד וייבס', הורים וילדים. זה דיבר לכל כך הרבה אנשים. כל הכוכבים הכי גדולים מפרגנים לנו ברשתות. נועה קירל, סטטיק, סטפן".
אתם עולים אחד לשני על העצבים לפעמים? זה לא פשוט להיות כל הזמן ביחד.
תאיר: "זה לא פשוט בכלל. ארבעה אנשים זה ארבעה מוחות. מאוד עוזר לנו שבאנו מרקעים דומים, קשיים בבית, גירושים של ההורים, מבינים את באר־שבע. כמובן שלכל אחד יש מחשבות ודעות שונות, וברור שיש ריבים. אבל מה שיפה זה שאנחנו תמיד יודעים לדבר, להביע את הדעה שלנו, גם אם בעצבים, אומרים סליחה ולומדים להשתפר. תקשורת זה הכי חשוב. אנחנו ממוקדי מטרה, וחוץ מזה אנחנו באמת אוהבים אחד את השני ותומכים אחד בשני, במיוחד כשמקבלים תגובות רעות". חן: "יש המון תגובות כאלה. 'אתם בכלל לא זמרים, תישארו בטיקטוק'. בהתחלה זה היה קשה כי אתה נכנס למשהו חדש ולא יודע איך להגיב. אבל למדנו להרים אחד את השני ולא לקחת ללב את התגובות הרעות כי לא משנה מה תעשה, לאנשים יהיה מה להגיד".
מה היעד הבא?
"אנחנו רוצים לעשות פסטיגל. זה יבגר אותנו ויעשה אותנו פי מאה יותר טובים. שנרגיש שעשינו דרך ענקית וזה הניצחון הכי גדול שלנו".
