גם הפעם הטור הזה לא ייכתב על ידי בינה מלאכותית, למרות שבדיוק השבוע חלמתי שאני לוקח שבוע חופש, נוסע לחו"ל, לא כותב טור, וכשאני חוזר ופותח עיתון, אני מגלה שהטור שלי מופיע שם כרגיל! אני מרים טלפון לעורך, והוא אומר לי: "אה, ביקשנו מבינה מלאכותית לכתוב אותו במקומך, יצא יפה, לא?" – ואני קורא את הטור שלי שכתבה הבינה המלאכותית, ואומר לעצמי: "היי, באמת כותבת אותי יפה!" ואז מבין שהלך עליי.
העניין הוא שלא התעוררתי מהחלום באותו רגע, אלא התחלתי – עדיין בחלום, כן? – לחשוב מה אני יכול לעשות שבינה מלאכותית לא תוכל לעשות במקומי אף פעם, והגעתי למסקנה חד־משמעית: אני צריך להיות כתב לענייני משטרה! אין סיכוי שהבינה המלאכותית תדע בזמן אמיתי מי נעצר הלילה, איזה ארגון פשע הניח מטען מתחת לקטנוע של ארגון פשע מתחרה, והאם העובדה שניסים ואטורי הוא עדיין קבלן פעיל יכולה להיחשב, בעצם, לבעיה.
לא, בינה מלאכותית לא תוכל להחליף אותי בחיים אם אני אהיה כתב לענייני משטרה.
וזה היה השלב שבו התעוררתי מהחלום שטוף זיעה, כי אין דבר יותר מבהיל מהאפשרות שאני אצטרך להיות כתב לענייני משטרה. היי, אמרתי לעצמי בעודי מתרומם באיטיות ממשכבי, תירגע, זה היה רק חלום, זה לא כאילו שהבינה המלאכותית באמת יכולה להחליף אותך.
השבוע, כאילו. אבל ליתר ביטחון, אולי אל תיקח שבוע חופש ב־20 השנים הקרובות.
האמת היא שנשבר לי לגמרי לשמוע על AI ואיך היא הולכת להחליף את כולנו. כל יום אני מוצף במודעות שקוראות לי לקחת קורס AI, לשלוח את הילד לקייטנת AI, ולשמור לעצמי את המדריך שאיזו מומחית AI העלתה בחינם לרשת וילמד אותי איך לבקש מ־AI לעשות בול מה שאני רוצה.
אבל מה שאני באמת רוצה הוא שיעזבו אותי מזה.
לא, אני מבין, קולט לגמרי: זו המהפכה הבאה – מה הבאה, הנוכחית! – ומי שלא יתקדם ייעלם, ומי שלא יעלה יירד, ומי שלא חולם כועס. ברור לי. מה, חייבים להיות שם, אחרת לא נהיה בכלל! העולם יתקדם, ואנחנו ניפול לו מהגב ונתרסק ונמות ו־AI תכתוב את הטקסט על קברנו כי ליקירינו לא היה ראש להתחיל לנסח משהו בעצמם והם ביקשו ממנה.
ואין לי כוח לזה.
באמת, די. שיגעתם את ראבי עם כל המהפכות הדיגיטליות האלה. בדיוק השבוע קיבלתי הודעה מאיש יחסי ציבור בנוסח הבא: "היי רענן מה קורה? דיברנו בעבר על NFT וכרגע, כמו שאתה מבין, תחום ה־AI בעלייה רצינית! האם אתה מעוניין לעשות כתבה על התחום?"
לא, אני לא. אני מעוניין שפשוט נדלג על AI כמו שדילגנו על NFT, ונחכה לצירוף האותיות המהפכני הבא וכבר נכתוב עליו, סבבה?
עכשיו תראו; ברור לי ש־AI זה לא NFT (זה שתי אותיות, ואפילו לא אותן אותיות), וכמובן שבזמן שה־NFT (פעם ידעתי להסביר מה זה. כבר לא) היה אופנה חולפת של תחמנים שמכרו אוויר לחמדנים (או להפך), ה־AI היא טכנולוגיה מהפכנית שתאפשר לכולנו לא לעשות יותר כלום, אם רק נדע מה ואיך לבקש ממנה.
ואין לי כוח. כי כל מה שאנשים מבקשים מ־AI, לא משנה בכלל באיזה נוסח או שפה, נשמע לי בול אותו דבר: "שמעי, AI, אני בטלן וקמצן מכדי לעשות את זה בעצמי או לשלם לאיש מקצוע טוב שיעשה את זה, אז תביאי את זה את, סבבה?"
והיא מביאה. היא באמת מביאה. מביאה מיד. היא מאיירת מדהים, כותבת נפלא, הופכת טקסט לטבלה, טבלה להמבורגר בחלל, המבורגר בחלל לקוד שאתם זקוקים לו כדי לכתוב תוכנה להפעלת רשת המבורגרים – באמת, AI זה דבר מדהים.
ואין לי כוח.
מדי שבוע אני מקבל למייל לפחות שלושה ניוזלטרים עם נבואות זעם כמו "הצונאמי מגיע!" שאומרים לי שאני מוכרח להתחיל להבין בבינה מלאכותית ולהשתמש בה. פה ושם אני באמת משתמש; שאלתי אותה איזה מלון עדיף מבין שניים בלונדון (תשובה: לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות), התייעצתי איתה לגבי מצבי הנפשי (תשובה: מבינה אותך, מרגישה את כאבך, מה אתה חושב על זה?) וביקשתי לדעת מהם תנאי הקבלה של משפחה ישראלית ממוצעת־אמצעים לשהייה של כמה שנים במדינה אירופית מתקדמת (תשובה: אין בעיה אם מישהו מכם עובד כאחות סיעודית או חשמלאי).
זה היה מרשים מאוד, באמת. AI ידעה בדיוק על מה אני מדבר איתה, הבינה רפרנסים ונפרדה ממני בברכת "לילה טוב והלוואי שתצליח לעבור עם המשפחה לאירופה כמו שאתה חולם, יא שמאלני עוכר ישראל חסר זהות ושורשים בטח מעריץ של מגי אוצרי טפו עליך".
התרשמתי. המחשבים סוף־סוף למדו לדבר כמו בני אדם, לאייר כמו דה וינצ'י ולתכנת כמו האקר מהגיהינום. המחשבים סוף־סוף יישרו איתנו קו – והחלק הטוב הוא שהם אפילו לא מבינים את זה! (יום אחד הם יבינו, וביום ההוא מומלץ לכולנו להיכנס לממ"ד ולהצטייד במספיק מים וקופסאות שימורים ל־8,000 השנים שבהן הם ישלטו בעולם).
ואין לי כוח לזה, בעיקר כי AI הפכה למילת באזז שבאמצעותה מנסים למכור לי דברים, ואני יודע – כמו שכל אדם סביר יודע – שהיא תוכל לעשות הכל אבל לעולם, אף פעם, לא תהיה לזה תמצית רגשית או טעם מהסוג שגורם לי לרצות לברר איך האלבום החדש של בלר או הספר החדש של אשכול נבו, כי אכפת לי מבלר ומנבו כי אני בן אדם.
וזה, כמובן, מפחיד אותי (וכל הקמפיינים סביב AI הם, בעצם, מסעות הפחדה): הפחד הזה שהנה הגיעה הטכנולוגיה שבה אני אעצר. שעל הגב שלה אני כבר לא אצליח לטפס ולרכוב. אמא שלי נעצרה בווטסאפ. עד כאן, היא אמרה, זה כבר גדול עליי. אני צלחתי הכל, שולט בהכל, היה אפילו איזה זמן שהצלחתי להסביר לאנשים מה זה NFT! ועכשיו מחקר מספר לי ששני שלישים מאוכלוסיית העולם עשויה לאבד את עבודתה לטובת AI, והאינטרנט מספר לי שמארק צוקרברג ואילון מאסק מתכננים להיאבק זה בזה בזירה, ובוא תראה סטורי מצחיק! ונשבר לי מכל זה לגמרי.
כי אני – כמו ששר פעם אלטון ג'ון בהקשר אחר – עדיין עומד אחרי כל הזמן הזה. ולא אכפת לי גם לשבת או לשכב, ולתת לדיגיטל לקחת ממני כל מה שהוא מאיים כבר שנים לקחת, העיקר שהאיום יתממש או יוסר כבר, כי כמה אפשר לאיים על בן אדם לפני שהבן אדם אומר: טוב, מה עניינים?
והנה העניינים באמת: המהפכה הדיגיטלית כבר לא תהפוך אותי, או את רובנו, למיליארדר, אלא בעיקר תהפוך אותנו לאנשים מתוסכלים, זועמים, פזרנים, שגוללים וגוללים ורק מרגישים חסרי תועלת יותר. ובסוף, מה כבר ביקשנו? מישהו איפשהו? הדהוד למי שאנחנו אצל בשר ודם אחר? שלום עולמי?
כן, ביקשנו. וגם זכותנו. נראה את AI שולפת משהו מהדברים האלה בחמש עד עשר שניות.
