לראיין את רון ארד בביתו בלונדון, בשכונת בלסייז פארק השלווה (ועתירת דוברי העברית), זה קצת כמו לפקוד רטרוספקטיבה של אדם שפועלו מחבר בין התארים "מעצב", "אדריכל" ו"אמן". על קיר הסלון, למשל, תלויה "תולעת ספרים", הכוננית הגאונית בצורת תולעת שעליה מונחים ספרים באופן שאיש מלבדו לא חשב שכדאי להניחם שם, עד שהייתה לרב־מכר. ואילו בגינה, היכן שאנחנו יושבים, מפוזרים כמה מהכיסאות הממזריים שהפכו לפריטי פופ־ארט נחשקים. לאחד מהם יש אוזניים של מיקי מאוס, וחוץ מזה שהוא ממש נוח, הסיפור מאחוריו די מסביר מי האיש.
"פנו אליי מדיסני לכבוד יום הולדת 90 של מיקי מאוס", מספר ארד, "וכשאתה עובד בשביל דיסני, הם לא משלמים לך – אתה משלם להם. אז הם קישרו אותי עם חברה צרפתית ששילמה על הזכות להשתמש במותגי דיסני. עשיתי להם כיסא, ואז החברה פשטה את הרגל. נשארתי עם הכיסא, שחיבבתי, והחלטתי להפוך אותו לסדרה אצלי בסטודיו. טילפנתי לעורך הדין שלי לענייני קניין רוחני ואמרתי לו 'אני יודע שאני לא יכול לקרוא לזה מיקי מאוס, אבל האם אני יכול לקרוא לזה טופולינו, שזה השם של מיקי מאוס באיטלקית?' הוא ענה: 'בעיקרון כן, אבל במקצוע שלי יש אמירה - Don’t Fuck With The Mouse, אל תתעסק עם העכבר'. אמרתי לו שזה שם טוב יותר. עכשיו תסתכל מה כתוב מתחת למושב".
והנה, זה אכן שם, מהפה של עורך הדין ישירות למוצר שתפקידו לארח ישבן של עיתונאי. גם שם, מתברר, אפשר למצוא הומור שנון על חשבון הכוח העצום של דיסני.
אנחנו משוחחים לרגל אירוע שהתרחש יום קודם, טקס קבלת אות יקיר בצלאל, שבו זכה ארד לצד רונית אלקבץ ז"ל, פרופ' צבי טולקובסקי, פרופ' הנרייט דהאן־כלב וסוראיה שרה נזריאן. הזכייה של ארד מעט יוצאת דופן, בהתחשב בכך שלמד שם שנה אחת בלבד, וגם זה היה לפני 50 שנה. אבל פרופ' עדי שטרן, נשיא האקדמיה, אמר כי "ועדת הפרס בחרה להעניק לו את אות יקיר בצלאל בזכות יצירתו הענפה בתחומי העיצוב, האמנות והאדריכלות ופיתוחו של גוף עבודות עצום ורב, המתאפיין בשפה אישית וייחודית".
גם ארד עצמו מכיר באנומליה. בנאום התודה שלו הסביר כי שנתו הבודדה במוסד הירושלמי לא הייתה סתם עוד שנה בחייו. "מאוד שמחתי (על קבלת התואר) וגם הרגשתי קצת אשם", הוא אומר עכשיו, "כי יש אנשים שהשקיעו בבצלאל יותר ממני. אבל השנה הזאת היא לא רק מקום, זה גם הגיל. בסופו של דבר, החברים מהגיל הזה, שנות ה־20 המוקדמות, הם האנשים שאתה ממציא את העולם איתם".
ועם אותם אנשים מצא את עצמו ארד ברחובות ירושלים של 1973, מוחה נגד הכוונה להחזיר את המצעד הצבאי לרגל יום העצמאות ה־25. "יום ההולדת שלי היה בדיוק חודש לפני זה, באפריל", הוא משחזר, "ישבנו אצלי בבית ודיברנו שנעשה משהו. אז עשינו שני דברים: ציירנו מטוסים וטנקים לאורך הרחובות, במסלול של המצעד, וכתבנו 'מי צריך מצעד'. למחרת ציירנו מטרות דמוּת. לקח לנו בדיוק שתי דקות ללכת מכיכר ציון ועד שבאו משאיות וסוסים ועצרו אותנו. מישהו כנראה הלשין, או לא יודע מה".
ארד וחבריו בילו לילה שלם בבית המעצר במגרש הרוסים. "מזל שהייתה לנו מפוחית והרגשנו שאנחנו מצילים את העולם. ברדיו שמענו שנעצרו אנשי 'מצפן' (תנועת השמאל הרדיקלי). הכרתי את מי שהיה עורך החדשות אז, יצחק גולן. טילפנתי אליו ושאלתי: 'למה אתם אומרים אנשי מצפן? אנחנו תלמידי בצלאל והמחלקה לתיאטרון באוניברסיטה העברית'. אז הוא הזמין אותנו לשיחה ושאלתי אותו במשרד 'למה אוטומטית זה אנשי מצפן?' הוא אמר: 'כי לילה לפני זה אנשי מצפן צבעו את הרחובות'. אמרתי לו: 'לא אנשי מצפן צבעו. זה אנחנו'".
חתיכת גול עצמי
ארד נזכר בפרשה בנסיבות עכשוויות מאוד. "עצרו את עידו ברונו", הוא מזכיר אירוע מחודש מארס האחרון, שבו אחד המרצים הבכירים בבצלאל (ומנכ"ל מוזיאון ישראל לשעבר) נעצר לצד אמנים נוספים לאחר פעולת מחאה נגד התוכנית לשינוי המשטר. הקבוצה צבעה פס ורוד־אדום שחיבר בין הקמפוס החדש של בצלאל לבית המשפט העליון כדי להדגיש את הקשר בין עצמאות המשפט לחופש הביטוי והיצירה. "זה הזכיר לי את מה שהיה אז, לפני 50 שנה", אומר ארד.
הבנתי שאתה מפגין נגד החוקים גם פה, בלונדון.
"'מפגין'... הלכתי לשני אירועים. אחד ליד ווסטמינסטר, ואחד פה ליד הבית של ציפי חוטובלי (שגרירת ישראל בבריטניה). כן. צריך לעשות משהו".
תסביר.
"לא ניכנס עכשיו לדיון פוליטי, כי אני לא מומחה לעניינים פוליטיים. אבל זה לא ייאמן מה שקורה בארץ. האנשים שהולכים בכל שבת להפגין, וחושבים שכן אפשר להשפיע ולשנות, הם טיפת האור שרואים דרך הסדק. אני לא מבין גדול בזה, אבל נראה שכן יש השפעה. ולא שמנצחים, אבל האלטרנטיבה בלתי נסבלת".
אחרי 50 שנה בלונדון, אתה באמת מרגיש שותפות גורל עם אלה שמפגינים כל שבוע בקפלן?
"לא, הם שם ואני כאן. אני כן מאוד קשור לארץ, לאנשים בארץ. כשבאתי ללונדון הייתי ישראלי. נעשיתי יהודי רק בלונדון, בעיקר כדי להתמודד עם הבורות בנוגע למה זה יהודי. אתה שואל אם אכפת לי? מאוד אכפת לי. זאת לא דילמה: אני לא מכיר אף אחד שיש לי שיח איתו, ונמצא בצד של הממשלה ההזויה הזאת. אף אחד. זה כמו שאני לא מכיר אף אחד שהצביע לטראמפ או אף אחד שהצביע בעד ברקזיט. וכן, הלכתי גם להפגנה נגד הברקזיט, או להפגנה נגד מלחמת המפרץ השנייה".
זה לא מטריד אותך שאתה לא מכיר אף אחד שהצביע בעד הברקזיט או בעד טראמפ או שתומך בממשלה הזאת?
"לא מטריד אותי. אף אחד לא יוכל לשכנע אותי שאני לא מבין כמה טראמפ טוב. אפשר לשכנע אותי שביידן לא הכי מוצלח. אני חושב שהברקזיט היה חתיכת גול עצמי. אני יודע גם שכל מי שמדבר איתי מהארץ, זה מה שהם רוצים לדעת (החקיקה המשפטית), זה מה שמעניין אותם. פייר אינאף".
מכל מה שקורה בארץ, מה הכי מטריד אותך?
"קודם כל הכיבוש. זה שנראה שהוא קצת יצא מהאג'נדה. מדאיגים אותי פונדמנטליזם, גזענות, משיחיות. מדאיג אותי גם שכל העניין של אשכנזים־מזרחים התחיל להחמיץ. אני חצי מזרחי: אמא מבולגריה, בלקן, ואבא נולד ברוסיה, גדל בווינה".
אז למה זה מטריד אותך?
"כי זה לא אישיו, כלומר, כשאני מסתכל על מישהו זה לא אישיו. חשבתי שעברנו את זה. למרות שכן נעשו הרבה מעשים שפלים, ואני לא אומר שלא צריך לכתוב ולדבר על זה, אבל מטריד אותי שהנושא הזה הפך להיות בפרונט. זה חבל".
אתה באת מבית אמנותי: אמך הייתה ציירת ואביך פסל וצלם. הגעת לירושלים של שנות ה־70. בטוח שיצא לך להיתקל בשכונת מוסררה ובתופעת הפנתרים השחורים.
"הפנתרים היו גיבורים".
אז אתה מבין שהייתה לך פריבילגיה שלאחרים אין.
"גם עכשיו, כשאנחנו יושבים פה בגינה, יש לנו פריבילגיה לעומת אלה שיושבים באוקראינה או בדקאר. כן, אני בטוח שאני פריבילגי, אין ספק. לגמרי. השאלה היא מה עושים עם זה. כולי הערכה לאנשים שמקדישים את החיים שלהם כדי לפתור את הבעיות הסוציאליות של העולם. כמו שכולי הערכה לאנשים שמקדישים את חייהם לפתור את הבעיות הסביבתיות של העולם. יש לי המון הערכה וסימפטיה ואני עושה את הכי טוב שלי, אבל זה לא הנושא העיקרי שלי. אני מבין כמה שזה חשוב, ואני יודע איפה הזיקה שלי ואיפה הסימפתיה".
ומצד שני, אתה כן משתתף בהפגנה ומדבר על זה. יש כאלה שלא.
"מה אתה אומר, שיש אמנים שפוחדים להביע את השקפותיהם ולהשמיע את קולם? זה עצוב. אבל יש גם אחרים. אחינועם ניני, היא לא פוחדת. כבוד גדול".
בוא נדבר על הצד היצירתי. מה דעתך על המחאה מההיבט הזה?
"זה מחמם את הלב, פנטסטי. יש דברים במילים שאני מאוד אוהב, ויש ויזואליה. אני לא הולך לתת פה ציונים – זה טוב וזה לא. יש יצירתיות, וזה טוב מאוד לראות שלאמנות ויזואלית, לשירה ולמוזיקה יש תפקיד. למרות שכללית, אני חושב שתרבות כפופה לדרישה: כשאין לך מה לאכול, אתה תאכל כל מה שיש. כשיש לך מה לאכול, אתה תכתוב ספרי בישול. אבל אנחנו צריכים תרבות. חשוב להגן על זה".
אמר לא לסעודים
בנקודה הזאת, ארד נזכר בשאט נפש גלויה בדברים שאמר לאחרונה שר האוצר בצלאל סמוטריץ': "סטודנט בבצלאל עולה למדינת ישראל 38 אלף שקל בשנה... אני לא מזלזל במדעי הרוח או בבצלאל, אבל במה הוא תורם לפריון בזה שהוא זורק צבע על קירות וקורא לזה אמנות?" ואחרי שארד מזכיר את ההתבטאות של סמוטריץ' הוא אומר: "לא נדבר על זה".
למה לא? זה לא "פוליטיקה", אלא לב העניין שאתה מדבר עליו: למה חשוב להשקיע באמנות.
"הוא דיבר מתוך בורות מעולם שהוא לא העולם שלי. ככה פשוט. לא מגיע לו שנדבר על זה. הוא פשוט..."
אתה בשלב האין־מילים.
"כן, אין מילים. מזל שהוא לא שר התרבות. למרות שיש גם שרי תרבות שלא מבינים בתרבות. לא נזכיר שמות".
נניח שמוציאים מכרז לעבודה מטעם הממשלה הנוכחית, אתה לא תיגש אליו?
"אתן לך דוגמה. קיבלתי הרבה פניות והפעילו עליי לחץ להשתתף בפרויקט של ערב־הסעודית, NEOM (העיר החכמה). פנו לגדולי הארכיטקטים ואני אמרתי בשום אופן לא. היה גם דיון בסטודיו, כי כלכלית זה היה עוזר לנו מאוד־מאוד־מאוד, וזו גם הזדמנות לעשות פרויקט שהוא פחות או יותר מדע בדיוני. אבל בשום אופן לא. הם גירשו שם שבטים. אני לא הולך לשתף פעולה עם המשטר הזה.
"אתן לך דוגמה יותר קטנה", הוא ממשיך, "לפני ארבע שנים ביקשו ממני לעשות ארון קודש בבית כנסת בשכונה, אורתודוקסי. הגיע אליי הרב שלמה לוין על אופניים. אמרתי לו: 'לפני שאנחנו מתחילים, תדע שאני לא סתם לא דתי, אני אנטי־דתי קיצוני. לא עשיתי בר־מצווה. ב־50 שנה שאני פה, הפעמים היחידות שביקרתי בבית כנסת היו בימי בחירות, כי שם היה הקלפי'. הוא אמר שהוא מצביע בכנסייה. אחר כך הראיתי לו אופניים שאני קורא להם 'אופני שתי הנזירות'. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדעת למה, וסיפרתי לו את הבדיחה על שתי נזירות שנוסעות באופניים".
ארד עוצר כדי לספר את הבדיחה, שהיא גם גסה וגם נשמעת יותר טוב באנגלית. להפתעתו, הרב לא נבהל והשיב בבדיחה גסה. "בקיצור, על כל בדיחה שסיפרתי הוא סיפר בדיחה יותר טובה. והתחברנו שם. הוא לקח על עצמו צ'אנס גדול, לעשות משהו אוונגרדי כזה בבית כנסת אורתודוקסי".
והנה, בנית את הארון.
"כן, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה שאעשה גם את המחיצה. אמרתי לו: יש לי קו אדום: אני לא עושה הפרדה בין גברים לנשים. והוא לא ניסה לשכנע. כלומר כל מקרה לגופו, וגם לכל אחד יש קו אדום אחר".
אז את ארון הקודש בבית כנסת בעלי אתה לא תעצב.
"בשום פנים ואופן לא".
בין ניו־יורק לדקאר
בגיל 72, ארד לא מראה סימני האטה או כוונה לוותר על הכובע הנצחי שהוא חובש לראשו. האיש ששינה את פני האדריכלות הישראלית וששמו הולך לפניו גם בעולם בזכות יצירות מופת כמו מוזיאון העיצוב בחולון או מגדלי ToHa המרשימים בתל־אביב, מקבל במהלך הראיון עוד ועוד הודעות וטלפונים בנוגע לפרויקטים שונים שמתנהלים בימים אלה, אחד מהם בבירת סנגל, דקאר. "אני מכין קולקציה שאני רוצה לקרוא לה 'סאלאם', ואמרו לי שזה מתאים, כי הם בדיוק על סף מלחמת אזרחים שם", הוא אומר.
גם הם על סף מלחמת אזרחים.
"כן, גם הם".
בניו־יורק התקיימה לאחרונה תערוכה מיצירותיו בגלריית Opera הנחשבת, ויש עוד תוכניות למיזמים נוצצים שהוא מעדיף לא לחשוף. למרבה הצער, נושא אחד שתקוע הוא אנדרטת השואה בלונדון שעליה הוא הופקד, כיוון שמחלוקת ציבורית בנוגע לשטח שהוקצה לה מונעת את הבנייה.
לפני חודשיים התעורר חשש אמיתי שארד כבר לא יזכה לראות את האנדרטה הופכת למציאות. זה קרה ממש בסמוך ליום הולדתו. ארד, שנזהר מאוד במהלך הקורונה ולא חלה גם כשהיה נדמה שכל לונדון היא צלחת פטרי אחת גדולה, נדבק לאחר ביקור בישראל. הוא נאלץ להגיע לבית החולים, ומשם מצבו הלך והידרדר, עד כדי סכנת חיים. משפחתו – אשתו עלמה, הבנות ליל ודארה והנכד מילו – קיבלה בשורות לא פשוטות בנוגע לסיכויי ההישרדות שלו. למרבה השמחה, ארד גבר על הווירוס, אך האשפוז וההחלמה, שהם אירוע לא קל גם לאנשים בני מחצית מגילו, הובילו לכך שהוא עדיין צריך לנקוט משנה זהירות. לכן לא הגיע לישראל כדי לקבל את הפרס מבצלאל, ואת דבריו העביר בשידור חי בזום.
"היה לי מזל רע", אומר ארד, "קיבלתי קורונה ויחד עם זה דלקת ריאות. צינררו אותי, הייתי במחלקה לטיפול נמרץ. שלושה ימים בקומה. לא הייתי פה, ועוד ביום ההולדת שלי. זה היה יותר קשה למשפחה שלי מאשר לי, כי הרופאים אמרו להם שזה פיפטי־פיפטי. אבל עכשיו אני אחרי זה. ועוד מעט נשכח מזה".
הרבה סקרנים לדעת מה קורה לאנשים בקומה, אבל אצל אמן זה מעניין במיוחד.
"אני לא זוכר כלום. הייתי נעדר למשך שלושה ימים. אפילו לא ידעתי שעשו לי צנרור. אבל המחלקה לטיפול נמרץ זה כמו מדע בדיוני. כל האנשים שם – רופאים, אחיות, מטופלים - זה מגדל בבל. אתה חושב שתהיה חב להם את חייך עד סוף ימיך, אבל אתה כבר לא זוכר. האמת שאתה כן זוכר. היה לי מזל גדול מבחינת איפה שהייתי ומי שטיפל בי".
באותם ימים בתו ליל, מוזיקאית מוכשרת, התכוננה להופעה. "אחרי שיצאתי מזה, בבית החולים, היא שאלה אותי אם לבטל את ההופעה", מספר ארד. "אמרתי לה 'מה פתאום?' אז היא באה לחדר שלי במחלקה עם הגיטרה ועשתה שם חזרות".
גם אחרי יובל שנים בבירת אנגליה, הוא מבחינתו מעולם לא "עזב" את ישראל. "היו פה הרבה אנשים שכן 'עזבו', וכולם חזרו לארץ. אני נשארתי כי לא עזבתי. הייתה גם תקופה קצרה שכששאלו אותי 'מאיפה אתה' הייתי אומר: 'מירושלים'. אני? מירושלים? אבל כל התקליטים שלי היו שם וגם הכלבה שלי".
אני סקרן לשמוע את דעתך על הבינה המלאכותית. מקווה שתרגיע אותי.
"טכנולוגיה היא כלי. ככל שהטכנולוגיה נעשית יותר מתוחכמת, ככה המוצר שלה נראה פחות כמו מוצר של מכונה. בינה מלאכותית זה מפחיד, כי היא יכולה לכתוב את כל הדיסרטציות של כל הסטודנטים, את כל מאמרי הדעות. אני בודק את זה לפעמים: ביקשתי מהבינה 'את יכולה לכתוב נאום קבלת פרס לבצלאל? תעשי את זה קליל וקצר'. והיא עשתה את זה תוך דקה וחצי. לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב בעצמי. חשבתי להגיד את הטקסט לקהל ואז לעצור ולספר לו שזה AI".
ולא עשית את זה בסוף.
"כי יש בזה הרבה סכנות, כמו שיש בזה" – הוא מרים את הסמארטפון – "הרבה סכנות".
אתה חושב ש־AI יכולה לבצע עבודה ברמה של רון ארד?
"או יותר טובה. תקרא ראיון עם פטריק שומאכר, שלקח את המשרד של זהא חדיד (ממשרדי האדריכלות היוקרתיים בעולם). הוא מודה שכל תחרות שהם ניגשים אליה עכשיו מתחילה בעבודה עם AI. הם נותנים את הבריף, מקבלים תוצאה ואז בוחרים. אני ביקשתי מ־AI לעשות בניין בפריז בסגנון מוזיאון העיצוב בחולון. לקח חצי דקה. אחר כך גם בניין בסגנון רון ארד בלונדון. אגרוף יכול להיות דבר טוב ויכול להיות גם דבר רע. יש הרבה המצאות שהכוונה שלהן הייתה לשפר את העולם, ועכשיו אנחנו יודעים שהן הורסות את העולם. האפשרויות בהחלט מדאיגות".
אתה לא חושש שה־AI יחליף בסוף את הרון ארדים?
"AI יכול לעשות דברים 'בסגנון של'. בסגנון של זהא חדיד, למשל. אבל אני מקווה שיש גם מקום... צ'ארלס ג'נקס, האיש שהגדיר הפוסט־מודרניזם באדריכלות, הקים בתי חולים לחולי סרטן על שם אשתו. פעם הוא בא לבקר אותי בסטודיו, והראיתי לו את הפרויקט של בית שולמית בעפולה, שמיועד לחולי סרטן. אחר כך הוא שלח לי מייל וכתב: 'הפרויקט לא מספיק רון ארדי'. אבל הדבר הכי חשוב הוא לא שאנשים יעברו באוטו ויזהו את הבניין, אלא כמה הוא טוב לאנשים בפנים. המטרה היא שלאנשים יהיה טוב, לא להראות שאני יכול לעשות צורות. לא מעניין אותי לראות עוד אנשים שעושים דברים 'כמו'".
איך שמרת על האיזון בין אמנות למסחריות?
"תמיד אמרתי שעסקים זה רע הכרחי. בשביל לעשות את העבודה הבאה, מישהו צריך לקנות את העבודה הקודמת. יש כל מיני סיסמאות: 'עיצוב טוב הוא ביזנס טוב'. לאו דווקא. אבל אתה יודע שלכל דבר יש ייעוד אחר. אתה, למשל, יושב עכשיו על כיסא שעבר ייצור המוני. אבל הדוגמאות הראשונות שלו היו יצירות סטודיו. לא היה להן שום בסיס של ייצור: תכנון עלויות, כמה אנשים יקנו אותו. כשאתה עובד בסטודיו הבעיות האלה לא קיימות. החופש בסטודיו תורגם ליצירה מסחרית ואף אחד לא מכר את נשמתו לשטן".
גם ליצירות שלא יצאו לפועל יש משמעות. הוא נזכר, למשל, איך בשנת 2003 המציא את האייפד. כלומר, זה היה מכשיר עם אותו רעיון בדיוק, רק שבע שנים לפני שסטיב ג'ובס וחברת אפל החלו למכור אותו. "עשיתי את זה בשביל חברת LG", מגלה ארד, "הראיתי להם מסך שאפשר להחזיק ביד, להפעיל אותו ולכתוב עליו. זה היה עוד לפני האייפון. והם לא ידעו על מה אני מדבר. החיים שלי היו אחרים אם הם היו לוקחים את זה. אני אולי שמח שהם לא קיבלו את זה.
"עשר שנים אחרי", הוא ממשיך, "הייתי בקוריאה לחנוכת פסל שעשיתי. פגשתי את מי שהיה ראש מחלקת העיצוב ב־LG, ואמרתי לו 'תגיד לי למה אנחנו לא עשינו את זה?' לפני שהוא הספיק לענות, הוצאתי אייפון עם מצלמה וביקשתי ממנו לדבר והוא אמר: 'הראית לנו את העתיד והיינו כל כך טיפשים'".
