לא רק רפורמה משפטית מיותרת; היום, אם לא תהיה דחייה של הרגע האחרון, עלולה הכנסת להצביע בקריאה טרומית על חקיקה בנקאית שגויה, חריגה ומסוכנת. הכוונה להצעת חוק פרטית שאומצה על ידי ועדת שרים לחקיקה כתיקון לחוק הבנקאות. מוצע בה "לחייב תאגידים בנקאיים בתשלום ריבית על יתרת זכות בחשבון עובר ושב בשיעור מינימלי שיקבע נגיד בנק ישראל לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת ובאישור שר האוצר". אתמול, שיגר נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון מכתב בהול וזועם לראש הממשלה ובו דרישה אולטימטיבית להסיר את ההצעה "לאלתר מסדר היום".
הנגיד כמובן צודק. זו הצעה שאין מקומה בספר החוקים של ישראל. מקומה בפח הזבל של הכנסת.
אתחיל מקוריוז: בניגוד לנכתב בהצעת החקיקה, לבנק ישראל אין גוף המכונה "וועדה מייעצת"; הוועדה המייעצת חדלה להתקיים ב־2009, בעקבות חוק בנק ישראל חדש. את ההחלטות בנושאי המדיניות המוניטארית מקבלת ועדה מוניטארית ייעודית ואת ההחלטות הניהוליות מקבלת המועצה המנהלית – שתיהן לא מוסמכות לדון ו/או להחליט בסוגיות של נוהל בנקאי. נמשיך. לכאורה, הצעת החקיקה הנ"ל מוסיפה סמכויות (לא רצויות) לנגיד. למעשה, היא מכפיפה את הנגיד לשר האוצר שתוענק לו הפריבילגיה הסופית לאשר או לדחות את החלטות הנגיד. זו הכפפה שערורייתית ללא תקדים, כפי שמזהיר פרופ' ירון במכתבו: "ההצעה לפיה קביעת הריבית המזערית על ידי הנגיד כפופה לאישור שר האוצר, מהווה פגיעה חמורה ביותר בעצמאותו של בנק ישראל". כפיפות של נגיד בנק מרכזי לשר האוצר – איש פוליטי מובהק, קיימת בטורקיה, הונגריה, רוסיה, בלרוס, ונצואלה ועוד מדינות מהסוג הדוחה הזה. באף מדינה מפותחת ודמוקרטית לא כפופות החלטות של נגיד הבנק המרכזי לאישור שר האוצר.
התערבות הממשלתית בריבית של בנקים מסחריים הכלולה בהצעת החקיקה – פוגעת בתחרות, בתמריץ להתייעל וביחסי בנק־לקוח. היא מציגה בפעם נוספת את ישראל כמדינה חסרת בלמים. אישורה יהיה כאבן ראשונה בחומה שמקיפה כבר היום את הבנקאות הישראלית מפני תחרות מבחוץ, ותחסום לבטח את הכניסה של בנקים זרים לפעילות בארץ. עובדה: למרות הרווחיות הגבוהה של הבנקים כאן, אף לא אחת מענקיות הבנקאות הרב־לאומיות מוכנה לפתוח בישראל סניף קמעוני. רוצים לדעת למה? הנגידה והנגידים בהווה ובעבר יספרו לכם על שיחות שכנוע עם מנהלי בנקים זרים המסתיימות באותו ההסבר מפיהם: איך אנחנו יכולים לפתוח סניפים במדינה שבה אסור לבנק לנהל חסכונות ציבור לזמן ארוך, להחזיק בחברות כרטיסי אשראי ולקבוע בעצמו את גובה העמלות? לכל עומס הרגולציה הזו מתווספת עתה הצעת חקיקה המעניקה לשר האוצר את מילה אחרונה על החלטות הנגיד.
בשבועות שחלפו לחץ הנגיד פרופ' ירון בדרכי שכנוע (לא ידידותיות) על מנהלי הבנקים להעביר נתח גדול מחשבונות עובר ושב של הלקוחות לפיקדונות נושאי ריבית. הבנקים יכולים להרשות זאת לעצמם: לו שולמה ברבע הראשון של השנה ריבית של 3% על רוב עו"ש היא הייתה גורעת בסך הכל כ־1.4 מיליארד שקלים מריווחי הנטו שלהם ומשאירה להם שישה מיליארד שקל רווח. עדיין חזק מאוד. לחץ הנגיד כבר התחיל להניב פרי. כעת מוצע להמירו בכפייה ממשלתית־רגולטורית.
תמה אני איך לא נשמע בנושא קריטי זה קולם הרם של ראשי המחאה הדמוקרטית שידעו לגבות את הנגיד כשהזהיר מפני השלכותיה של ההפיכה השיפוטית – וגם לא קולם של הדורשים בזעם להסיר את כל החסמים מפני יבוא לארץ של מזון ותמרוקים. קולה ומשחות שיניים – כן לפתוח ליבוא חופשי, אבל שירותי בנקאות לחסום? זה הגיוני?
כשנגיד בנק ישראל כותב לראש הממשלה ש"הפגיעה בעצמאות בנק ישראל המגולמת בהצעת החוק היא חציית קו אדום", הוא מתכוון לכל מילה. לכן, לא אופתע אם בעקבות אישור החקיקה בכנסת – אירוע שאסור שיתחולל - יישלח מלשכת פרופ' ירון מכתב נוסף לנתניהו. הפעם יהיה זה מכתב התפטרות.
