חוף הצוק הדרומי
המצולמת: מאיה אושרי (31), שחקנית מרמת־גן.
"לימודי משחק הם מאוד אינטנסיביים, כל יום מ־9 בבוקר עד 11 בלילה. למדתי בבית ספר 'הדרך' בגבעתיים, ובקבוצה שלי היו 24 איש שהפכו למשפחה שלי לשלוש שנים. אתה מכיר את האזורים הכי חשוכים ומפחידים של עצמך ושל הקבוצה. זה מטלטל, אבל זה מה שהופך אותך לשחקן טוב. אשתף אותך בחוויה מהלימודים.
“באחת הסדנאות ביקשו מאיתנו לקחת סיפור אישי ולעבד אותו לבמה. כולם התחילו לספר את הסיפורים שלהם, על הפרעות אכילה, יחסים מורכבים עם ההורים. הרגשתי בגופי איזה זיכרון מתעורר, עד שנזכרתי במה שעברתי. בהתחלה הרגשתי שאולי אני ממציאה את זה, אבל הפרטים שזכרתי היו מדויקים מדי. הכיתה הייתה בשוק.
"כשהייתי בת 5 גרנו בחדרה בשכונת שמשון. הגן שלי היה קרוב מאוד לבית, ולפעמים חזרתי הביתה לבדי. נקלעתי לסיטואציה שהיא האימה של כל הורה. עמדתי ברחוב ליד הבית, ובן אדם זר התחיל לדבר איתי והציע לקחת אותי הביתה. עד היום אני זוכרת את הפרצוף שלו. אמרתי 'לא, אני גרה פה!' אבל הוא שיכנע אותי להיכנס איתו לרכב. הגוף שלי הבין שמשהו לא בסדר. הוא לקח אותי לאזור של שטחים חקלאיים, עצר את הרכב ואמר שהוא צריך לעשות פיפי. הוא חזר בלי מכנסיים וניסה לעשות איתי מה שהוא רצה לעשות. נלחמתי. אני זוכרת את זה כמו סרט. הצלחתי לברוח ונסתי על נפשי לתוך בית ספר חקלאי שהיה בסביבה וצעקתי שיתקשרו לאמא שלי. הסיפור הזה יצר קרע בין ההורים שלי. אמא שלי גננת פולניה, אבא שוטר תימני, וזה בחן את הדינמיקה ביניהם. הקפיצו את אבא מהיחידה שלו, ולקחו אותי לתחנת משטרה. ישבתי שם שעות וציירתי. אבא היה בטירוף למצוא את האיש וסבל נורא מחוסר אונים. ב־10 בלילה אמא צעקה על אבא ועל השוטרים שיעופו, ויתנו לה לקחת אותי הביתה כדי לטפל בי.
"לא מצאו את האיש, ומאז כנראה קברתי את הזיכרון כל כך עמוק שלא זכרתי את החוויה בכלל. העבודה על הקטע הייתה תרפיה. כתבתי וביימתי את הסיפור שלי, אבל לא שיחקתי בו, כדי לתת קצת מרחק מהיצירה. בערב שהצגנו את הקטעים אמא שלי, שהייתה בקהל, לא ידעה שזה מה שהיא הולכת לראות, כי לא דיברתי איתה על זה. פחדתי לאמת אותה עם זה, כי זה התעסק בקרע בין ההורים. בסוף הקטע רצתי לחבק אותה, והיא אמרה שטוב שהצגתי את הסיפור, לשתינו.
"אחרי הלימודים השתתפתי בסרטי סטודנטים, בדיבובים ובפרסומות. הייתי בטוחה שאני הולכת לטרוף את העולם. אז הגיעה אודיציה מאוד חשובה להפקה בינלאומית בבית האופרה. חיפשו שחקנים שגם רוקדים ושרים. אני נכנסת לאולם המפואר של האופרה, ורואה לפחות 80 רקדנים שמתחרים על התפקיד, מתחממים עם הרגליים שלהם על יד האוזניים, כמו בסרט 'שורת המקהלה', ואני בכלל לא למדתי ריקוד. כשלבמה נכנס הכוריאוגרף יורם כרמי, מייסד להקת המחול 'פרסקו', כולם שתקו, והאוויר בחדר נגמר. אני לא ידעתי מיהו בכלל, ונראה שזה עזר לי כי המשכתי עד לשלב האחרון. מ־80 נשארנו רק 12 אנשים שנבחרו להצגה. לקחו מדידות, שלחו צילומים שלנו לבמאי ההצגה שהיה מחו"ל... ואז התחילה הקורנה והכל נעצר לשנתיים.
"היום אני משתתפת בעיקר בהצגות ילדים, שאחת מהן היא הצגת היחיד 'שומר שיניים', בתיאטרון תמונע. 45 דקות אני לבד על הבמה, משחקת חיידק בפה של ילד ונראית כמו שילוב בין אלביס לג'ים קארי. הצגות ילדים זה עולם קסום, אבל השאיפה היא לעבוד בקולנוע ובמחזמרים. בינתיים יש לי עבודת יום כמנהלת סניף במאפייה 'בבקה בייקרי' ברמת אביב ג'. זה נותן לי יציבות כלכלית לעסוק במה שאני באמת אוהבת.
"בזמן הלימודים הייתי אמורה להתחתן, אבל כמו אצל ההורים שלי, האהבה לבדה לא הספיקה, כי הפערים ביננו - התרבותיים, המחשבתיים והערכיים - היו גדולים מדי. הייתי צריכה להתנשק עם מישהו על הבמה. במשחק זה דבר הכי טכני, אבל בן זוגי מת מזה. חודש לפני שעמדנו להתחתן, ויש כבר שמלה והזמנות, התקשרתי לאבא בבכי ואמרתי שאני לא רוצה להתחתן. עכשיו, אחרי עשור שהייתי כל הזמן בזוגיות, אני כבר שנה רווקה ומשתדלת לעשות כל מה שעושה לי טוב. כמו לבוא לכאן בסוף כל יום עבודה".
