שחקני היידישפיל ועובדיו, שהפגינו ביום ראשון מול המשרד לשוויון חברתי נגד סכנת הסגירה שבפניה עמד תיאטרון היידיש היחיד בישראל, עדיין לא יכולים לנשום לרווחה. אמנם שלשום סוכם בין מנכ"ל התיאטרון, זליג רבינוביץ', לבין משרד הנגב והגליל והמשרד לשוויון חברתי על העברת הכספים שיבטיחו את המשך קיומו של המוסד הוותיק — אבל נכון לאתמול הכספים טרם הועברו, ובתיאטרון הודיעו על סבב פיטורי עובדים.
"למרות כל הניסיונות והפניות, במשך חודשים ארוכים לא התקבל הכסף מהמשרד לשיוויון חברתי", אמר אתמול רבינוביץ'. "היום נאלצתי להודיע על פיטורי כל העובדים שכן מדובר בהלנת שכר. אתמול הגעתי להסכמה עם המשרד והם מתחייבים להעביר את הכסף בתחילת השבוע, ברגע שהכספים יתקבלו, נבין איך פועלים״.
לרבינוביץ' לא קל, בלשון המעטה, עם המאבק על עתידו של התיאטרון. "אתה יכול לעלות בדעתך מה היה קורה אם במדינה זרה היו מפסיקים פעילות של תיאטרון יידי, איזה מהומת עולם ישראל הייתה מקימה? אז איך אפשר להעלות על הדעת שזה יקרה במדינת ישראל? היה לי ברור שאנחנו לא ניכנע. מדובר במורשת שלנו - השפה היידית, התרבות היידית, העושר המופלא שלה והחשיבות שלה".
עד כמה סכנת הסגירה מוחשית?
"סבלנו מעיכוב של שלושה חודשים בהעברת הכספים. אנחנו תיאטרון 'רזה', ואין לנו רזרבות לחיות מהן בתקופות קשות. כל התיאטראות עדיין בתהליך שיקום מאז הקורונה, ואצלנו המצב הרבה יותר מורכב. הגרעין הקשה של הקהל הוא בני הגיל השלישי. התיאטרון הוא חלק בלתי נפרד מהם, אבל רבים עדיין נשמרים וממעטים לצאת למקומות הומים.
"התקופה הזאת הייתה מורכבת והדירה שינה מעיניי. נאלצתי לפטר עשרות עובדים ושחקנים שאנחנו מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ולהקפיא תשלומים לספקים. מדובר בחיים של אנשים. משכנתאות, שכר דירה, אוכל. גם אני כמובן לא השתכרתי בחודשים האחרונים".
"העיקר לשמוע יידיש"
"בעיות תקציב הן לא דבר חדש בתיאטרון שלנו", אומר יעקב בודו (92), זקן שחקני היידישפיל. "כואב מאוד שאנשים לא מבינים את המשימה החשובה של התיאטרון – לשמור על המורשת של תרבות היידיש. הם לא מבינים עד כמה האנשים בארץ, בעיקר הוותיקים, רוצים בתרבות הזאת. היא חלק מהם. הם דיברו יידיש כל החיים. אנחנו מביאים להם, אולי, את השמחה האחרונה בחייהם.
4 צפייה בגלריה
"התרבות הישראלית לא יכולה להתקיים בלי יידיש". יעקב בודו )במרכז( בהצגה "עם רגל אחת במטוס" | צילום: ז'ראר אלון
"השבוע שיחקתי בבית ציוני אמריקה בתל־אביב, והאולם היה מלא עד אפס מקום. השמחה שגרמנו לקהל ריגשה אותי. לא רק אנחנו נתנו להם את הכוח. הם אלו שנתנו לנו את הכוח. מחיאות הכפיים נמשכו חמש דקות, והקהל שאל אותנו מתי יוכלו לראות אותנו עוד פעם. לא מעניין אותם גם איזה מחזה אנחנו משחקים, העיקר לשמוע יידיש. אני אומר למי שבא להצגות שלנו - שב גם עם הפנים לקהל, לא רק לבמה, ותבין איזה כוח יש לשפה הזאת".
אתה יכול לחיות בלי לשחק ביידיש?
"אני לא יכול לחיות בלי לשחק, ובטח גם בלי יידיש. קשה לי לשחק, כי הגיל דופק בדלת, אבל אני עושה את זה עם כל הכוח והאהבה שלי למקצוע. אני כבר שבעים שנה על הבמה ולא משעמם לי כל ערב. נחמד לי עם ההצלחה הענקית של 'קופה ראשית', כשהפכתי פתאום לכוכב, אבל בלי היידיש החיים שלי הם לא חיים".
עד מתי היידיש תשרוד?
"היידיש תשרוד עוד הרבה שנים, השאלה הגדולה היא עד כמה התיאטרון יחזיק מעמד. אני מתפלל מכל הלב שהרבה. הקהל שלנו, באופן טבעי, הולך ומתמעט, וצעירים כמעט לא מגיעים להצגות שלנו. פעם היינו עושים ארבעים הצגות מכל הפקה. עכשיו פחות".
תרבות בת אלף שנים
בעשורים הראשונים למדינה, תרבות היידיש בארץ שיגשגה. אמנים כמו פסח וליליאן בורשטיין, הוריו של מייק בורשטיין, וצמד הקומדיאנטים דז'יגאן ושומאכר זכו כאן להצלחה גדולה ומילאו אולמות. במהלך שנות החמישים העלה הצמד כעשרה מופעים בישראל ובקהילות יהודיות בחו"ל, כשחלק מהמערכונים נכתבו על ידי כותבים ישראלים, בהם גם אפרים קישון.
האיש שהיידישפיל חייב לו יותר מכל את קיומו הוא שמואל עצמון, מייסדו של התיאטרון ומנהלו האמנותי במשך שנים רבות, שראה בהקמתו את מפעל חייו. אמנם אז, ב־1987, המשימה להציל את כבודה של תרבות היידיש נראתה כבלתי אפשרית, אבל מאחוריה עמדו אנשי ציבור, חברה, כלכלה, אמנים, משרד החינוך והתרבות ועיריית תל־אביב־יפו, שבראשה עמד אז שלמה להט (צ'יץ), מתומכיו הגדולים של התיאטרון.
מאז הציג התיאטרון, שמעולם לא היה לו בית משלו, עשרות הצגות, שבחלקן שיחקה גם בתו ענת עצמון. לעתים התארחו בהצגות הגדולות שבשחקניות הארץ, ביניהן ליא קניג, מרים זוהר, יונה אליאן ולאורה ריבלין.
"כל התיאטראות בארץ תמיד נמצאים במשברים", אומר ששי קשת, מנהלו האמנותי של היידישפיל. "כל אוושה קלה גורמת לטלטלה גדולה, אצלנו במיוחד. לכולם יש אבא ואמא. לנו אין אפילו אולם תיאטרון משלנו, ואני מתבייש בזה. במזרח אירופה המדינות שבהן פועל תיאטרון ביידיש מחזיקות אותו. אמנם השחקנים שם כבר לא יהודים, אבל התיאטרון חי ונושם. מדינת היהודים היא המדינה היחידה שאין בה בית לתיאטרון היידי. קרע אותי לחשוב שאולי אצטרך להכריז שהתיאטרון ייסגר. התרבות הזאת היא בת אלף שנים, ויצרו בה גדולי היוצרים בכל התחומים. אפילו האנשים שהלכו לכבשנים, המילים האחרונות שלהם היו 'אוי מאמע', 'אוי טאטע'. הגרמנים לא הצליחו לחסל את התרבות, אז למה שמוסדות המדינה יחסלו אותה?"
לא רק השחקנים שלכם לא קיבלו משכורות בחודשים האחרונים.
"יש גם עשרות נותני שירותים, ביניהם אנשי פרסום, עובדי במה וסאונד שלא קיבלו כלום. בשביל בודו, זאת לא רק עבודה להופיע בפני קהל שצוחק ובוכה מהגאונות שלו, זאת מהות חייו. שבר את לבי שהוא צריך היה להפגין מול משרדי הממשלה כדי שנקבל את הכסף. זאת ערלות לב. אני דורש ממוסדות המדינה להפוך אותנו לתיאטרון לאומי, כמו בכל במדינה אחרת, כדי שתרבות היידיש לא תיעלם".
והיא עלולה להיעלם?
"יש לה עכשיו תחייה עצומה. לומדים אותה באוניברסיטאות ובבתי ספר. אונסק"ו הפכה את היידיש לשפה בת הגנה. רק בארץ אין לנו הגנה. אנחנו צריכים לעמוד כפושטי יד ולדרוש את מה שמגיע לנו. בשנות החמישים רדפו את תרבות היידיש, והתביישו לדבר בה. מבחינתי, לקחת את התפקיד של המנהל האמנותי של התיאטרון זה פירעון החוב שלי על הרדיפה שעברה התרבות הזאת. כל אלו שהקימו את המדינה דיברו ביידיש. גם בן־גוריון, שרדף את היידיש, דיבר בקונגרס הציוני ביידיש.
"חלק גדול מדוברי היידיש כבר איננו, אבל כל מי שמתבגר יהיה צמא לתרבות הזאת. יש בהצגות תרגום בעברית וברוסית, והבן־אדם לא חייב לדעת יידיש, רק להתמוגג ממנה. התרבות הזאת חשובה לזהות היהודית והישראלית. לא סתם הקדשתי 12 שנים מחיי להיות חלק ממנה. מבחינתי זאת שליחות. אני מקווה שההורים שלי מסתכלים עליי מלמעלה וגאים בי".
קשת עצמו לא דיבר יידיש בצעירותו, "אבל אלו הזיכרונות מההורים שלי ומהדור שלהם. התקליטים הראשונים ששמעתי היו חזנות ביידיש ואופרה. עם שלא יודע לתת כבוד לעבר שלו לא יכול שיהיה לו עתיד. איך נתפלא כשמתייחסים לא יפה לזקנים ולשורדי שואה אם אנחנו לא דואגים להופיע בפניהם? זה הקשר שלהם עם ההורים שלהם ועם הדור שלהם. הם באים אלינו להיזכר בבית אבא. אנחנו מעלים יצירות של גדולי ארון הספרות היהודי וגם הספרות הישראלית".
הקהל הולך ונעלם
גם דודו פישר, שמופיע מדי פעם עם היידישפיל, מקווה שעתיד התיאטרון לא ייפגע. "כל התיאטראות ביידיש במשבר, כי הקהל הולך ונעלם. לכן צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא להצגות קהל צעיר. בארגנטינה, פולין, רומניה וארצות־הברית יש תיאטרון, אז לא יכול להיות שדווקא אצלנו לא.
"כל שנה אני מוצא זמן לרוץ עם איזו הפקה ביידישפיל, למרות שאני לא שחקן שלהם. מאוד יכאב לי אם התיאטרון ייסגר. יש לנו שתי שפות שמאחדות את העם המפולג כאן, יידיש ולדינו, שחיברו את העם היהודי במזרח ובמערב, זו שפה שאנשים נרצחו איתה והלכו איתה למשרפות הגזים. היידישפיל מבקשים רק שניים־שלושה מיליון שקלים, מדובר בתקציבים מצחיקים. אני בכלל מתפלא איך עם סכום כזה הם עושים הצגות".
יונתן רוזן, מצעירי שחקני היידישפיל, לא ידע יידיש עד שהגיע לתיאטרון. "למדתי יידיש בתיאטרון, ואני אוהב מאוד את השפה הזאת", הוא אומר. "כל מה שקרה לתיאטרון היה מאוד לא נעים. הרי לא מזמן הייתה הקורונה, וכל ההופעות נעצרו לתקופה ארוכה. אני ואחיי השחקנים חווינו תקופה לא פשוטה.
"הרגשנו קצת לא חשובים ולא נחוצים. וכשלא מעבירים לך תקציב, זה מהדהד לתקופת הקורונה, שהנה אתה לא חשוב ויש דברים חשובים יותר. זה לא משחק ילדים. יש לי ילד, חשבונות לשלם כמו לכולם, וזה מלחיץ כשאומרים שלא יודעים מה ילד יום.
"ביימתי באחרונה מופע עם יעקב בודו. בודו עושה שם מערכונים ואני והזמרת חן בר שרים בו. בכל ערב אני עוצר את המופע ומקריא קטע קצר ואומר שאנחנו לא עוצרים את ההופעות למרות המצב. התמיכה שאנחנו זוכים לה מהקהל היא אדירה".
מה הרגע הכי מרגש מהמפגש שלך עם הקהל?
"בסוף ההופעה אתמול ראיתי זוג זקנים, בני יותר מתשעים. הוא איש נחמד, חובש כיפה עם חולצה פשוטה לבנה עם כיס מקדימה, שהולך לאט־לאט, אוחז בידה של רעייתו, אל החניה הרחוקה. התרגשתי לראות זוג מחזיק ידיים אחרי כל כך הרבה שנים, שלא מוותר על הליכה לתיאטרון כדי לראות הצגה. אם הם לא מוותרים, אז גם אנחנו לא נוותר בשבילם ובשבילנו".
ממשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי נמסר בתגובה: "משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי קיבל לידיו בימים אלו את האחריות על אגף הוותיקים מהמשרד לשוויון חברתי. מרגע המעבר, פעל המשרד במלוא המרץ והנחרצות להתרת הקשיים התקציביים שהתגלו בנוגע לתיאטראות הרפרטואריים ובכללם היידישפיל. אנו שמחים לבשר כי בימים האחרונים הבאנו להבנות המאפשרות, בין השאר גם ליידישפיל, לשוב לפעילות סדירה ומלאה".
